תזמורת המהפכה מגישה: התרנגולים, הרמיקס, המופע

מושלם, מרגש, מפעים, בעל חשיבות היסטורית, מדהים, מעורר השראה, מצמרר.

זהו, לדור שרגיל לטוויטר, סיימתי את הביקורת ואתם פטורים מלקרוא את 1600 המילים הבאות… ולכל השאר – ובכן – דילמה של מבקר מוסיקה – איך כותבים ביקורת על מוסיקאים שבעבר כל המופעים שלהם היו ברמה הכי גבוהה מבלי לעורר חשד שאתה נמצא על הפיירול של ההפקה. במיוחד לאור העובדה שמקונצרט לקונצרט, ממופע למופע, "תזמורת המהפכה" של זוהר שרון ורועי אופנהיים מצליחה תמיד לחדש ולהתעלות לשיאים חדשים ופורצי דרך ?

בקונצרט שנערך אמש במשכן האופרה היפהפה בתל אביב השניים צללו עמוק אל נבכי התופעה התרבותית שאפיינה של ראשית שנות ה -60 , "התרנגולים", וכרגיל צלחו את המשימה בענק מותירים את הקהל, ובכלל זה חלק לא מבוטל מ"התרנגולים", המקוריים, בהם ליאור ייני, גברי בנאי, שייקה לוי, עמירם ספקטור ונעמי פולני, מרוגש עד דמעות ופעור פה.

שרון, אופנהיים והמלחין המבריק אמיר לקנר לקחו את חומרי הגלם המקוריים של "התרנגולים", לשו אותם, גזרו, סימפלו, הדביקו, עיצבו, חידשו באופן שהזכיר לי לא מעט את הרימיקס שביצע ג'ורג' מרטין לשירי החיפושיות שבו יצר שירים חדשים מקטעי שירים ישנים מבלי לשנות את רוחם.

במילים אחרות – לא לחזור אחורה אל "המוכר הוא הבטוח", או ליצור ערב נוסטלגיה של שירה בציבור, אלא לבנות משהו חדש ברוח הסגנון האופייני ובכך לאתגר אינטלקטואלית אבל גם לשמר ולהנציח את הקיים.

לקנר, היטיב לפרש את ארגוב (ואני מדגיש את המילה "לפרש" לא "לחדש" או ל"עבד") למזלו, ארגוב בבסיסו היה מלחין קלאסי שהושפע מקלסיקנים רוסיים כסטרווינסקי וצ'ייקובסקי.  "לצערו", (ועובדה זו היא בעצם מהות הכח של המופע), במקור בוצעו שירי התרנגולים מלווים באקורדיון בלבד (בו בזמן שהם נכתבו למעשה כיצירות קלאסיות סימפוניות עם סולמות משתנים, סולמות כרומטיים ומעברים חריפים בין מג'ור למינור).

לקנר בגאוניותו, לקח את ארגוב צעד קדימה, והוסיף לו נגיעות של שוסטקוביץ', בארטוק ולוטסלבסקי, ערבב חזק עם פראנק זאפא, מישל קולומבייר, ג'ון לורד ואלברטו חינסטרה, תוך כדי שמירה על הרוח של "התרנגולים" שעיצבה את המוסיקה הישראלית (שילוב של מוסיקה רוסית עממית עם נגיעות של מוסיקה מזרחית) שעיצבה את שנות ה -60 עד להופעת הרוקנ'רול בארץ בסופן, גל שדחק כמעט לחלוטין את הסגנון הזה אל מרתפי הנוסטלגיה.

העובדה, שלמרות גילו הצעיר, הוא בעל ניסיון רב בכתיבת מוסיקה לתיאטרון (ואף משמש כמנהל המוסיקלי של מגמת התיאטרון ב"תלמה ילין"), תרמה רבות ליצירה שלפנינו שבנוסף לפרשנות קיבלת לעיתים, מבחינה מוסיקלית, טעימה מבמות הבידור של ברודווי עם נגיעות של גרשווין ואפילו ברנשטיין מסיפור הפרברים ו"מיסה".

לקנר, ומנהלי המהפכה, זוהר שרון והמנצח רועי אופנהיים , לא נרתעו מלגעת ב"פרות הקדושות" של הזמר העברי. מצד אחד קל היה ליפול למלכודת של יומרנות וחשיבות עצמית מזויפת, מצד שני, הדרך הקלה והבטוחה הייתה פשוט לעבד את הקטעים מבחינה תזמורתית ולהעניק לקהל ערב מתוחכם של "שירה בציבור". (ואם לשפוט על פי שכני למקומות הישיבה רבים מהקהל שמילא את אפס מקום את משכן האופרה, ושמרביתם נשק או עבר את גיל ה -70, הגיע לקונצרט עם ציפייה ל"ערב של שירה בציבור נוסטלגי").

אבל לא מוסיקאים כזוהר, אופנהיים ולקנר יבחרו בדרכים נוחות. הרי גדולת הפרויקטים שלהם היא במתן פרשנות, בהצגת זווית ראייה חדשה ובנבירה פנימה אל תוך המהויות של היצירה ולאו דווקא שחזורה – כך הם עשו באומץ רב במופע "ריפליי" שבו הם נברו ביסודות הסגנוניים של ג'ון לנון, בילי הולידיי ועוד.

השלושה שמו לעצמם מטרה לא ל"עבד" או "לעדכן" את השירים ובטח לא לחטוא ב –  Tribute Concert וגם לא לשקוע בנוסטלגיה. ובכך ההישג הגדול של הערב הזה, לדעת לקחת אלמנטים המהווים סימן היכר מאפיין של סגנון מוסיקלי ולבנות על יסודותיו מגדלים חדשים ומפוארים (אם כי פה ושם היו כניעות קטנטנות כמו השילוב המדהים של "יוסי ילד שלי מוצלח" עם "אליפלט"  (שיר שתמיד מציף את עיני בדמעות) ו"מועדון" השירה בציבור ב"הכל זהב".

לעומת זאת, אופנהיים את שרון ידעו ללכת צעד רחוק מאד בעיבוד מוטרף ל"ככה סתם", עיבוד שכלל הופעה וירטואוזית של פרקשיניסט המהפכה, גיורי פוליטי, על קומקומי תה, ג'ריקנים מפלסטיק וממתכת ושאר גרוטאות בליווי מלא של כלל חברי התזמורת (עם פטור מוז לחצוצרן איתמר בן יקיר)  שניגנו על…. כפיות.

הפילוסופיה של תזמורת המהפכה דוגלת גם בערכים של חינוך ושימור, זה אינו רק הרכב בידורי, אלא הרכב שמנסה להנחיל ולשמר מורשת. שרון, למשל, מוצא את עצמו יום יום מלמד וגם בזמן כתיבת שורות אלה בבוקר שלאחר המופע, שרון כבר הקדים לקום מבלי שניתנה לו אפשרות ל"נחות" ומרביץ תורה מוסיקלית בתלמידיו באקדמיה.

לגבי שרון ושותפו התרנגולים מסמלים תקופה, ז'אנר מוסיקלי ששלט בארץ והכתיב, כמעט באופן בלעדי את הסגנון גם לאומנים אחרים. הוא בעצם ביטא את כל מה שנוצר בלהקות הצבאיות שלפני תקופת הרוק (שיר לשלום). במובנים רבים הוא גם הווה ביטוי לרוח של תקופה. של עם מאוחד, של "הביחד", עם שמלקק את הפצעים של מלחמת השחרור ואו טו טו נכנס לאופוריה של מלחמת ששת הימים. תקופה של תמימות, של כובע טמבל, סנדלים תנכיות ושל "הצנע לכת".

הז'אנר ביטא שפה שחיפשה את עצמה, שירים שנכתבו על ידי משוררים בעברית שכיום נראית מליצית עם עולם דימויים עשיר ומוסיקה שלא ידעה טעמה של מסחריות או התפשרות. כל זאת גרמו לשירים של התרנגולים (כמו גם להקת הנח"ל, הגשש החיוור וכו',) להפוך לקלאסיקה מקומית והיוותה את הקרקע לצמיחתם של אושיות ברזל כיהורם גאון אריק איינשטיין ודומיהם.

יד המקרה (או שלא) זימנה לקונצרט את יו"ר כחול לבן, בני גנץ, שבאופן טבעי משך תשומת לב ולא רק בגלל גובהו והמאבטח עם האוזנייה שמלווה אותו.

רוח התקופה גם ביטאה ימים "אפלים" של סקסיסטיות ושוביניזם, ימים שבהם צביטה בישבן ואפילו נגיעה בחזה היו על גבול הלגיטימי – "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת? " (מישהו מתאר לעצמו שבימינו, ימים של Me Too  מישהו היה מעז לכתוב מילים כאלו?) השלושה, זוהר, אופנהיים ולקנר ריכזו את כל השורות והשירים הסקסיסטיים "האם אמרו לך פעם", כשאת אומרת לא", "שיר אהבה חיילי", אין כמו יפו בלילות", ליצירה אחת – "למה את מתכוונת" (לא מחרוזת !!!! יצירה) כשברקע על המסך המרהיב קטעי וידאו  תואמים של התרנגולים מהופעתם בבלגיה בשנת 1963שעברו עיבוד ועריכה מוטרפים ומתוחכמים של נמרוד צין (שישב כחלק מהתזמורת תחת הניצוח של רועי אופנהיים).

ואם הזכרנו את האחרון – הגדולה של אופנהיים כמנצח, היא בשליטה האבסולוטית שלו בנגניו, מצד אחד הוא מאפשר להם חופש ביטוי והבלטה של כישוריהם האישיים, אבל כשזה בא לחלקים ה"תזמורתיים", אופנהיים מצליח, ביד רמה, להביא את כל חלקי התזמורת המופלאה הזו למקשה אחת. סיקרתי כבר די הרבה מופעים של "המהפכה, אך דומה כי ב"תרנגולים" הגיעה התזמורת לשיא חדש של אחידות. לקוהרנטיות מושלמת בין חלקי סקציית המיתרים המופלאה, הנשפנים, כלי הנשיפה מעץ, כלי ההקשה ושאר המוסיקאים.

לאופנהיים יש ראייה מוסיקלית רחבה, הוא לא רק "מנצח קלאסי", הוא בנוסף ג'אזיסט, רוקנ'רולר, מוסיקאי אתני ועוד. הוא מסוג המוסיקאים שבקיא בכל רז של כל סגנון מוסיקלי אפשרי ואת זה הוא מנחיל לתזמורת שברובה מורכבת מנגנים צעירים, שגם הם, כמו המנצח, באים "ביום יום" מאסכולות מוסיקליות מגוונות והשפעות שאינן תמיד "קלאסיות" ( החצוצרן איתמר בן-יקיר מושפע בכלל מאיברהים מע'לוף, הגר מעוז הכנרת המוכשרת מנגנת עם הנטאשות, הצ'לניות המדהימות ג'קי פיי ויעל שפירא עוסקות בתחומים של מוסיקה אתנית ונגן הקונטרבס הווירטואוז אלון עזיזי הוא באסיסט ג'אז מוכשר).

ותיקי מופעי תזמורת המהפכה לא יכלו שלא להבחין שהפעם צומצם הצוות ל – 21 נגנים, עובדה שלא פגעה באיכות הצליל אלא הידקה אותו משמעותית. סקציית הצ'לו המופלאה של המהפכה, הילה אפשטיין, ג'קי פיי ויעל שפירא, ונגני כלי המיתר ביניהם, עדי חלאבין, הגר מעוז, תומר עינת, ליאה רייחלין , דניאל תנחלסון אוריאן צייג וחבריהם השתלבו באופן מושלם  עם הנשפנים, איתמר בן יקיר (הקוסם), שחר זיו ומיתר נווה.

דומה, כי במופע הזה התזמורת הגיע לשיא מבחינת האחידות, הקונגלמרטיות המוסיקליות והצליל האחיד של כל הכלים ביחד וזאת כאמור, בזכות המנצח אופנהיים שגם ניצח על מקהלת העפרוני המדהימה ושבעה זמרים-שחקנים: עדי כהן, אימרי זיו, יפתח מזרחי, הילה מערבי, תום חודורוב, נעמה נחום ורני אלון. (שגם התנועעו להם בדיוק כפי שנעמי פולני הייתה בוודאי מביימת אותם).

ואם הזכרנו את חברי המהפכה (והם באמת ובתמים כולם מצוינים ואף למעלה מזה בלי יוצא מהכלל– אז אנא בלי היעלבויות), הערב הזה היה שייך כל כולו לחלילנית סלעית להב, שהדהימה בנגינת אקורדיון וירטואוזית שהזכירה לי לא מעט את נגינתו של רישארד גליאנו.

להב הדהימה בביצוע "משותף" עם תובל פטר, האקורדיוניסט המקורי של התרנגולים, שסומפל בווידאו לכדי מיני יצירה "האקורדיון" (ע"פ" ערב במסחה) פרי עטו של אמיר לקנר.

היצירה הזו, באופן מיוחד, הבליטה את הכח של הקונצרט הזה – לא עיבוד מחודש, לא "התרנגולים פוגשים תזמורת קלאסית", אלא "יצירה מקורית", הנשענת על מוטיבים שאפיינו את התרנגולים ואת היצירה המוסיקלית של גדול מלחיני המדינה הזו – סאשה ארגוב.

להב, בעלת טכניקת נגינה ייחודית, הגישה את סגנונה המיוחד, בעל נגיעות אוריינטליות בשילוב עם מוטיבים "רוסיים" ואיטלקיים – כדוגמת המוסיקה של נינו רוטה, כשהיא משתלבת ככפפה בסימפול הסאונדים של האקורדיון של פטר.

הקלרניתן, אמיתי מן זכה לדקות התהילה שלו בסולו חסידי בסגנון ישראל זוהר והעמיד את הקהל על רגליו וכמובן נגן כלי ההקשה שהוזכר מקודם, גיורי פוליטי שהוסיף ממד מוסיקלי משמעותי.

מקהלת העפרוני העניקה לערב מעמד כמעט של קדושה! הדיוק של הנערים והנערות שללו מושלם ומתעלה לרמות הכי גבוהות שיש. דומה כי אפילו בבנק הסמפולים הענק שבאולפן שלי בו מדוגמים עשרות מקהלות, חלקן של כנסיות ידועות ברחבי העולם, אין מקהלה שמגיעה לדיוק כזה. ההרמוניות המושלמות העיבודים המורכבים הפכו את חברי המקהלה לרכיב ממש שמימי והעניקו משמעות לביטוי "מלאכים שרים".

בקרב השחקנים, גנבה את ההצגה עדי כהן, פיינליסטית בתכנית  "הכוכב הבא", שהוכיחה שהיא לא רק זמרת מוכשרת אלא, ובעיקר פרפורמרית מהמעלה הראשונה. בכהן יש את כל המרכיבים הנחוצים לככב במחזה זמר, או להחזיק מופע של שירי בלוז ונשמה, היא שחקנית בנשמתה, בעלת מנעד קולי מרשים, מאחדת בשירתה יכולות ווקאליות קלאסיות, עם רוק וג'אז ואפילו מזרחית, ודומה שעם הכוונה נכונה היא יכולה לפתח סגנון ייחודי שיפתח לה שערים גם בחו"ל במקום לדשדש באותו המסלול שמאפיין כישרונות ענקיים בארץ – תוכנית טלוויזיה, הוצאת אלבום, מספר הופעות שכוללות גרסאות כיסוי ופניה לתיאטרון.

כהן במובן מסוים, גנבה את ההצגה בעיקר בשל העובדה שבהתאם ל"רוח המפקד", לא ניסתה ל"החיות" את סגנון השירה ה"תרנגולית" אלא הביאה 100% של עדי כהן לבמה – וכשהיא שרה – "הליידי באמת יודעת לשיר בלוז".

כאמור, דווקא התצוגה שלה השאירה טעם חריף של החמצה מבחינתה – זאת אומנית שאמורה  לעמוד על בימת ה"בלו נוט" או ה"ביבי קינג" בניו יורק. אומנית שאמורה להעיף את תושבי לונדון ב"רוני סקוט", והעובדה היא שברגע שהיא נפלה לידיים של אופנהיים שרון ולקנר – השלושה ידעו להוציא ממנה את המיטב שבמיטב.

אין מילים לציין את התעוזה ואת החזון של מנכ"ל האופרה הישראלית, צח גרניט, שמדי פעם לוקח על עצמו סיכון גדול ומפיק אירועים תרבותיים מבלי להכנס בכלל לשאלות של כדאיות כלכלית ומסחריות ומאפשר לאומנים יד חופשית.

חשוב גם לציין שהסאונד היה לא פחות ממשולם – ואל יקל הדבר בעינכם כשמדובר בהגברה של תזמורת סימפונית, מקהלה ענקית וסולנים ואין ספק שלואלרי קוטלר מגיע שאפו ענק. ברכות ענקיות גם למוחמד אבו סלמא על תאורה מהממת ומוריה זרחיה שנכנסה באופן מטאפיזי למוחה של נעמי פולני ועיצבה את תנועות השחקנים והנגנים ממש כפי שפולני הייתה מעצבת.

ולסיום, יש רגעים בהם אתה מברך את אלוהים שאפשר לך לעסוק במוסיקה – בתום המופע אירגן המוסד מפגש בין נעמי פולני והתרנגולים המקוריים עם המלחינים והמבצעים של המופע. אני מוכרח לציין שגם ציניקן ידוע כמוני התקשה לעמוד בהתרגשות לצפות בנעמי פולני בת ה 92 חדה כתער, מצליפה כמו שוט של מאלף אריות ומתרגשת כמו נערה בת 12. למרות שחלפו 60 שנה ושייקה לוי בן 80, עדין ניכר שהחבורה המופלאה הזו ייראה את פולני ומתייחסת אליה באופן ש"הנה הנה הם הולכים לחטוף ממנה".

היה מרגש לראות את גברי בנאי עומד לו בפינה ובוכה מרב התרגשות, דמעות שביטאו לא רק נוסטלגיה אלא געגועים לארץ ישראל של פעם, לערכים של פעם, לחברות של פעם, למוסיקה של פעם. לראות את ליאור ייני המיתולוגי מאיי לייק מייק כאילו שזה עתה סיים הופעה מעל במת "אלהמברה".

היה מרגש לראות את עדי כהן תופסת יוזמה ומארגנת שירת אקפלה של כל המשתתפים באירוע, עבר הווה ועתיד של "הכל זהב", כשאת המשפטים האלמותיים "תסתכל", "בן אדם", צועקים המשתתפים המקוריים. היה מרגש אך יחד עם זאת כואב כשמבינים לאן הגיעה החברה שלנו מאז שנת 1964.

היטיב לבטא את הדברים שייקה לוי שהתרעם מדם ליבו : "איך זה שמופע כזה מוצג פעם אחת בלבד ? זה מופע שצריך לרוץ בכל הארץ !!! צריכים להביא ילדי בתי ספר, חיילים, בני נוער – כולם צריכים לצפות במופע הזה ולהבין שמדובר בנכס תרבותי שלא יחזור עוד.

מושלם ! כבר אמרנו ?

פס הקול המקורי, ספוטיפיי

קטעע הוידאו מהמופע