כשהאינדינגב נחת בדרום תל אביב – פסטיבל הראקט בקריית המלאכה

יום שישי בערב, קריית המלאכה בתל אביב, מכירים את האזור הזה? מתחבא לו שם בסמוך לרחובות שוקן וקיבוץ גלויות, פעם בשנות השישים שפתחו את המקום היה ייעודו כשמו – אזור לתעשיות קטנות ובעלי מלאכה, עם השנים רוב דייריו המקורים נטשו והוחלפו באומנים, בגלריות, אולפני הקלטה וגם מתחמי הופעות ואירועים כמו "סטודיו אנט" וה"מרץ 2" שהערב עמד במרכז האירוע "הראקט".

גם לשם "הרקאט" יש היסטוריה מעניינת, זהו שמה של במת האינדי בפסטיבל "אינדינגב", כן גם לאינדי יש אינדי משלו, ובשנים האחרונות הבמה הזאת אירחה מוזיקאים רבים שלחלקם הייתה זו ההזדמנות הראשונה להופיע מול כמות גדולה של קהל.

כל זה נכון עד לאוקטובר האחרון, למי שלא זוכר אינדינגב 2023 היה אמור לפתוח את שעריו בסופ"ש הראשון אחרי סוכות, אבל השבת הארורה הזאת טרפה לכולנו את הקלפים והשאירה פצע מדמם לעוד דורות אחר כך, במזל נמנע אסון גדול יותר אם ראשי החמאס היו בוחרים לתקוף שבוע אחר כך ועל הדרך מגיעים למצפה גבולות ולכעשרת אלפים ישראלים שהיו אמורים לאכלס את שטח הפסטיבל.

והנה אנחנו לקראת סופו של חג נוסף, כמעט שבעה חודשים אחר כך, תקופה לא קלה עברנו, חג החירות הגיע ולנו קשה לחגוג באמת, אז כן זה נכון, אירועי התרבות חזרו, עומר אדם סגר 3 הופעות בפארק הירקון ונראה שהקיץ הקרוב יביא איתו עוד הופעות גדולות נוספות (שכחו מאומני חו"ל, כן, כולם שונאים אותנו והשאר מפחדים), סצנת האינדי המשיכה לפעול, אם זה במרתפי הלבונטין 7, האוזן, הכולי עלמא, הבארבי החדש (איזה יפה הוא) ועוד מקומות קטנים מתחת לרדאר ובחודשים האחרונים גם ה"מרץ 2" הפך להיות שחקן חזק בסצנה.

חוזרים ליום שישי, שש בערב, אלו השעות הכי שקטות בשבוע בעיר הכל כך סואנת, כיכר המלאכה נראית כמו שורת בניינים שנלקחו מאזור תעשיה אחר בעולם, בנינים אפורים חסרי זהות וחסרי החיספוס התל אביבי וגם לא מעט מקומות חנייה, (נראה לי שאני משאיר פה את הרכב לכל השבוע), בכניסה לרחוב חולש מלמעלה הפאב-מסעדה "על הרמפה" המוצלח שהמוזיקה שלו נשמעת בכל קריית המלאכה, כן גם הוא לוקח חלק בערב המיוחד הזה ועד השעות הקטנות של הלילה יעלו לנגן אצלו DJs מתחלפים.

המתכונת הולכת ככה – חמישה מקומות באזור, "על הרמפה" שציינו, פאב ההופעות "המרץ 2", הסטודיו של "המפעל 1", לופט ההופעות החדש "The Guitar loft" ומועדון הטיפוס "The bloc", שש בערב ההופעה הראשונה ועד ארבע לפנות בוקר – עשר שעות של מוזיקה עם יותר משלושים אומנים, להקות ו-Djs, כולם מסצנת האינדי הרחבה שלנו.

כן, המילה אינדי חוזרת הרבה, יש לנו את הסצנה הזאת שמשנה לשנה רק מתרחבת, ככה זה שברדיו ובערוצי הדיגיטל המוזיקה השולטת מאוד מצומצמת ומתמקדת כמעט תמיד בפופ עדכני, תמיד סופר קליט ובדרך כלל גם על חשבון עומק מוזיקלי ועומק בכללי.

האינדי הוא מקום המפלט שלנו, ויש עוד הרבה כמוני, כן, תקראו לנו אנשי הבועה, יש מן הצדק בכך אבל לא רק, אני מבטיח לכם שברחבי הארץ פזורים להם אלו שבפלייליסט שלהם לא תמצא את נועה, אנה, אודיה ועומר, אלו שעדיין מחפשים הופעת רוק מוצלחת או אומן ששר את עצמו וכתב לבדו את השירים.

מגיעים לקופות, מקבלים צמיד אינדינגב 2023 מקורי, פריט אספנים אין ספק, יש גם חולצה תואמת, אלו הודפסו מבעוד מועד ונשארו מאוכסנות בעצב, עשרות צעירים מתגודדים בחוץ, חלקם מוזיקאים בעצמם שיופיעו בהמשך הערב על במות הראקט, יש בירות במחירים סבירים ואפילו דוכן שמכין פיצה ידנית מבצק אמיתי, זהו יש פסטיבל.

קצרה היריעה מלספר על כל האומנים הנפלאים שהופיעו בערב זה, מה גם שאני מודה באשמה שלא יצא לי לראות את כולם, היה לי חזק את הפומו הזה והתרוצצתי בין לוקיישן ללוקיישן, שאמנם כולם היו באותה שכונה אבל היה איזה מרחק מסוים שצריך לעבור או לטפס (ואני לא מדבר על קיר הטיפוס של הבלוק)

מרץ 2

זו הפעם הראשונה שאני מגיע לחלל ההופעות הזה, למרות שבחודשים האחרונים אני מקבל כל כמה ימים הודעה על מוזיקאים מצוינים שמופיעים על בימתו. המקום הזה עבר שיפוץ לאחרונה ושודרגו לו מערכות הסאונד והתאורה, יכול להכיל כ-350 איש בעמידה, כמו בארבי קטן, והניהול המוזיקלי שלו בהחלט מביא אומנים בסטייל הנכון. הערב יש שם כמה הופעות מצוינות וביניהן אחת מלהקות הרוק האהובות עלי נערות ריינס וישר אחריהם יש את אור אדרי שאני מלווה אותה בנאמנות כבר לא מעט שנים, יוצרת מוכשרת ובסיסטית טוטאלית.

חוץ מהם הופיעו גם חשש אמיתי, דניאל ספיר ושני הרכבי הרוק הפסיכדלי המצוינים Acid boys, JavaPsych, אני הצלחתי גם לשרוד עד אחת בלילה כדי להספיק לשמוע את קוסטה קפלן שהוא אגדת אינדי בפני עצמו, אומן של הנפש שיודע לבטא את עצמו נהדר במוזיקה שלו, יצא לי לראות לא מעט הופעות שלו וכל פעם זה מרגיש לי כאילו זו הפעם הראשונה.

הופיעו במרץ 2: חשש אמיתי, דניאל ספיר, נערות ריינס, אור אדרי, Acid boys, JavaPsych, Pie O My, קוסטה קפלן, Adi Sgotheque.

מפעל 1

רחוב המפעל המקביל למרץ שמר על שקט מחשיד, שלט באחת הכניסות כיוון אותי למקום הנכון, קומה שלישית מאלו שנותנות לך את התחושה שכל קומה שווה לשתים, הרפתקה אין ספק אבל אני כבר באמצע הדרך, למעלה גיליתי שיש גם מעלית סודית, מאלו של פעם, כנראה באה עם הבניין המקורי, איטית חסרת אוויר אבל עדיפה על המדרגות במיוחד אם אני מתעד לבקר פה כמה פעמים הערב.

המפעל 1 הוא סטודיו קטן עם תחושה ביתית, בימים כסדרם מעבירים שם סדנאות אומנות, הערב החלל הזה אכלס בקצהו את פסטיבל הראקט, הבטחתי שאבקר שם יותר, בסוף הגעתי פעמיים, וזה גם המקום לציין את הצמד "Tualet" שעושים מוזיקת Dub, או במילים אחרות רגאיי אלקטרוני, הז'אנר המוזיקלי הזה סחף אותי בסוף שנות התשעים שגיליתי את "Dreadzone" ואת "The mad professor", אותי זה ריגש לשמוע הרכב ישראלי שמקדיש את עצמו לסגנון הייחודי הזה ועושה את זה בדיוק כמו ש-Dub בעברית אמור להישמע.

הופיעו במפעל 1:  Ozo Bozo, Lenny Ross, Refaim, Tualet, Maya Zeltzer, Atalefim

הבלוק The bloc

כמה צעדים מהמרץ 2 ואני מגיע אל הבלוק שמחוץ לפסטיבל משמש כמתחם טיפוס והערב הוא עמדת הבירה המרכזית ומסעדת הפופ אפ פיצה שנפתחה בכניסתו. בתוך המתחם המוארך סידרו לכבוד הפסטיבל גם במת הופעות, שם גם הופיעה להקת Stein שעושה רוק גלישה מהסיקסטיז, (סטייל ה-Shadows או נעימת הפתיחה של ספרות זולה) וגם עומר גושן, מוזיקאית צעירה מקיבוץ עין השופט שהוציאה לאחרונה אלבום אישי עם שמונה שירים פשוט טובים (חפשו ביוטיוב את "מה שהים נותן (הים לוקח)".

הופיעו בבלוק: מירי אוחנה, ליהיא אם, Stein, עומר גושן ו-Tendres

The Guitar Loft

המתחם הזה הוא ההפתעה של הערב, ממוקם במגדל קטן בפינה של מתחם האומנים עם אווירה קצת שונה, מרגישים אותה ישר שנכנסים ללובי שנתקלים ברצפת דמקה מפוארת, מעלית לקומה 9 מעלה לי את הציפיות ביחד עם הטרנדיות של המילה "לופט" והנה אני כבר שם, חוצה את דלת הכניסה למדינה אחרת.

המקום הזה חדש יחסית, כך מספרים באתר הבית שלהם, העיצוב בהחלט מיוחד, במה מושקעת עם אורות ניאון, תיקרה מלאת אמצעי תאורה וגם כמה מסכי מיני בצידי הבמה ובמרכזה, אולם קטן אבל מפנק, יש אפילו בר צמוד בכניסה למקום, הרגשה כזאת כאילו אנחנו בחדר ההופעות הפרטי של אומן רוק אמריקאי.

הערב המקום הזה מארח כמה הופעות בהחלט משובחות, אני רוצה לציין כהרגלי את אנטיגונה רקס שההופעות שלהם תמיד סוחפות (כמובן, למי שאוהב את הז'אנר), הפעם קוקי אריאל הפתיעה וריגשה דווקא בשיר שקט שהוקדש לאירועי אוקטובר.

אבל ההפתעה הגדולה של הערב שמורה לצחי סדן הידוע יותר בשם שמאן שמאן, הכוכב הבלתי מעורר של כל חפלת אינדי בשנים האחרונות, כן זה ההוא שמגיע עם הסינטיסייזר ("אורגנית הבר מצווה" במילותיו) ועושה לנו שמח עם שירי נונסנס מעורבים בהרבה קיטש ישראלי ים תיכוני, אני לא אשכח לו בחיים את ההופעה באינדינגב האחרון שבזמן שכל ההופעות התבטלו בגלל הגשם המפתיע עמד לו שמאן שמאן על הבמה ספוג מים נחוש להופיע עד הסוף עם גיבוי של כמה חברים שמחזיקים יריעת פלסטיק מעל הראש. היינו איתו כולם שם רטובים ומוכנים ללכת את כל הדרך, עכשיו אנחנו בראקט הולכים איתו לדרך חדשה.

זו הפעם הראשונה שאורגנית הבר מצווה נעדרה מהבמה, במקומה קיבלנו את צחי סדן בחור כריזמתי עם חצי חיוך תמידי וגיטרה, ערב בגירסא האקוסטית של שמאן שמאן, בלי ביטים אלקטרונים, בלי מגמת הרקדה, האם זה היה טוב? הזוג הבריטי שליווה אותי בפסטיבל אמרו שזו הייתה ההופעה הכי טובה שהם ראו הערב, למה? כי הוא היה אמיתי וסוחף, שניהם יצאו מהאולם שרים את "כל ההיפסטרים נראים אותו דבר" גם מבלי לדעת יותר מדי עברית.

הופיעו ב-The Guitar loft: יואב ארבל, קלפטומנים, The orions, אנטיגונה רקס, שמאן שמאן, בין ההריסות.

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מהפסטיבל

וכמה רגעים בווידאו

את התיעודים בווידאו מתוך מופעי הפסטיבל רקח אבנר מורן אשר נכח ודאג לצלם, הנה כמה מהם כאן. תודה רבה.