אני גדלתי על מונטי פייתון, בצעירותי, נהגתי לנסוע שעות ארוכות לחברים שקיבלו הקלטות מחתרתיות של פרקי סדרת הטלוויזיה שהועברו על ידי דיילי אל על ארצה. הלכתי שש פעמים לקולנוע "פריז" המיתולוגי לצפות ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", ומאוחר יותר, ביליתי ימים בביתו של עמיתי ב"מעריב," עורך התרבות, אריה רייכמן, חובב פייתון, שהשיג מחברים בבי.בי.סי. חומרים נדירים של החבורה.
לפני מספר שנים, בצעד ספונטני, נסענו אשתי, לאה, ואני ללונדון לצפות באיחוד ובמופע האחרון בהחלט של חבורת מונטי פייתון באולם ה 2O הענק, (הופעה שלוותה על ידי תזמורת גדולה.)
בזקנתי למדתי להכיר ולהוקיר את זוהר שרון ואת רועי אופנהיים, האבות והמנהלים של "תזמורת המהפכה", נכחתי וביקרתי את כל המופעים של האנסמבל המדהים הזה ולכן החיבור המבטיח ובלתי צפוי הזה בין שני היסודות התרבותיים הללו סימן הבטחה לערב בלתי נשכח.
אדגיש ואומר, הצד המוסיקלי ופסי הקול של חבורת מונטי פייתון אף פעם לא היה הצד החזק של הפרויקט, (להוציא את ה"להיט" האלמותי מתוך "בריאן כוכב עליון", Bright side of life, (בניגוד לאתוסים קולנועיים כ"מלחמת הכוכבים" סדרות סרטי ג'יימס בונד וכד') ולכן חיבור ההקשרים המוסיקליים לחומר ארכיוני היא מלאכה כמעט בלתי אפשרית.
"תזמורת המהפכה", תמיד הייתה מעין "מונטי פייתון" של עולם המוזיקה הישראלי. אהבתם הבלתי מוסתרת של שרון ואופנהיים לנונסנס ואבסורד מוסיקליים תמיד היוו אבן יסוד ביצירותיהם המוסיקליות (למרות שבחייהם האישיים מדובר בשני אנשים מאד "מרובעים" וממוסדים הנראים יותר כצמד רואי חשבון).
השניים השכילו לרתום לערב המטורף הזה את השחקן המדהים, בן פרי, (שנראה כמי שנוצר בדי.אן.איי. של הפייתונים המקוריים) ושל זמרי אנסמבל ומקהלת מורן, שהתעלו לרמות מדהימות ומרגשות.
פרי, המוכר יותר לקהל הרחב כחבר ב"ציפורל'ה" כאילו שנולד לתפקיד – התגלמות עדכנית של חבר בקרקס המעופף. תוסיפו על כך מבטא בריטי מושלם, יכולת ריקוד ויכולת שירה מושלמים, וקיבלתם פרפורמר מושלם שהשתלב בתמונה בכללית ככפפה ליד.
השוני הגדול בין המופע המונומנטאלי הזה לשאר המופעים של "המהפכה" הוא בעיקר בכך שהפעם לא הציבו אופנהיים את שרון סולנים וזמרים סוליסטים בחזית והתזמורת, כתזמורת, היוותה כלי אחד בפסקול המתמשך שליווה את קטעי הוידאו והקולנוע של פייתון (בתוספת כמה קטעים חדשים בהם כיכב בן פרי המצוין).
ניכר ששרון ואופנהיים, המעריצים את מונטי פייתון, ניסו בכל כוחם להציב על פדיסטאל את כל מבחר הכישרון של חברי "הקרקס המעופף". ולצד הקטעים הקלאסיים הלקוחים מסרטי הקולנוע – "ועכשיו למשהו אחר לגמרי", "טעם החיים", "הגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון". שולבו גם המערכונים מסדרות הטלוויזיה, ביניהם, המשרד להליכות מטופשות, חוטב העצים. שרות הוויכוחים, ותוכנית הטלוויזיה בנושאי חקלאות העוסקת בחייו של…. צ'ייקובסקי.
וכאן מתעוררות מספר בעיות שהעיבו על הזרימה של הערב: ראשית, המופע מיועד בעיקר ל"מתקדמים" מבין חובבי מונטי פייתון, ורבים בקהל (שגדש, אגב, את היכל האופרה), לפחות אלה שישבו לידי, לא כל כך התחבר לקטעי הארכיון הפחות ידועים.
הבעיה השנייה נובעת דווקא מהאהבה הבלתי מתפשרת של שרון את אופנהיים לפייתון, עובדה שגרמה לכך שהשניים ניסו להכניס כמה שיותר קטעים "קלאסיים", גם אם לא נמצא להם ליווי מוסיקלי משמעותי. אני מדבר בעיקר על מערכות המשרד להליכות מטופשות שהוגש כמעט בכל אורכו ולווה על ידי כלי הקשה (מה שעובד בטלוויזיה לא תמיד עובד באולם אופרה).
בגלל הרצון (הכן) לשמר את רוח המערכונים עד להגעה לפואנטה הקומית, חלקם התארך והתארך מעבר ליכולתו של הקהל להכיל אותם, במיוחד שאיכות הסאונד של המערכונים שצולמו בשנות ה -60, והאנגלית האוקספורדית של ג'ון קליז ואריק איידול, לא תמיד עשו חסד עם המופע.
אבל, דומה שהנקודה הקריטית ביותר, הייתה בשילוב בין קטעים "מדוברים" במערכונים, לבין המוסיקה, כאן לעיתים קרובות חלה "התנגשות" בשל חוסר קוהרנטיות בין שתי המדיות.
עובדה שהלכה והתחדדה אם בוחנים את הניגוד לקטעים שזכו להלחנה מחדש, או לקטעים המוסיקליים המקוריים של הסרטים, בעיקר באלה שהולחנו ונהגו על ידי אריק איידל, כדוגמת "SPAMALOT", "BRIGHT SIDE OF LIFE" ומערכון הנזירים הסגפניים מתוך "הגביע הקדוש", שזכו לעיבוד שמיימי ולביצוע מושלם של התזמורת ומקהלת מורן.
במילים אחרות, לו היו יוצרי הערבי יורדים מעט מההתלהבות הטבעית שאחזה בהם ובוחרים למסור את כל החומר לעורך אובייקטיבי שכל תפקידו היה להדק, לקצץ ולחבר את כל החומר למשהו יותר קוהרנטי – כולם היו יוצאים נשכרים.
ניכר היה ששרון את אופנהיים קודם בחרו את החומר הוויזואלי ועליו הם בנו את קטעי המוסיקה, ולא להפך, כפי שמתבקש.
(למרות שלראות את ידידי זוהר שרון לבוש בשמלה ונעלי עקב או את רועי אופנהיים רוכב על סוס דמיוני ומשתתף בלא מעט מערכונים כשחקן זן חוויה בלתי חוזרת).
תזמורת המהפכה בניצוחו של אופנהיים התעלתה לשיאים חדשים, כניסת נגנים חדשים גרמה לתזמורת להתגבש עוד יותר, להישמע כמעט כמו כלי הומוגני, במיוחד בחיבור בין כלי הנשיפה למיתרים.
משהו בצליל של "המהפכה" השתנה, וזאת לטובה, במיוחד בכל מה שקשור לסקציית הקצב.
לא מדובר כאן בעיבודים הייחודיים והמורכבים, שכן השינוי הורגש לכל אורך הערב – צליל שכאילו נלקח מאלבום של דויטשה גראמופון בניצוחו של פון קארייאן.
אולי זו כמות המופעים, אולי זו העובדה שאין בערב סולנים או מוסיקאים אורחים וזמרים עתירי אגו ואולי בגלל שהחומרים אתגרו מוסיקלית את כל הנגנים וכאמור, השילוב של כל אלה עם מקהלת המבוגרים והילדים של מורן היה לא פחות משמיימי. טוב יעשו קברניטי "המהפכה" אם גם בעתיד ישקלו שת"פ עם זמרי המקהלה הנפלאה הזו.
קטע פרומו מהקונצרט
