הגברת הראשונה

בתחילתה של ההצגה "הגברת הראשונה" שעלתה אמש באולם מסקין בתיאטרון הלאומי הבימה הופיעו כתוביות בוהקות וברורות שסיפרו על מחזה שנכתב ושחקניו החלו חזרות הרבה לפני פרוץ המערכה הצבאית הנוכחית. זאת כדי להבהיר לצופים במיוחד למי שעדיין לא עיכל זאת כי בעצם אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שהווה…

סיפור עלילה דוקומנטרי

המחזה "הגברת הראשונה", אשר נכתב בידי מוטי לרנר והופק כקו פרודוקציה משותפת לתיאטרון הלאומי הבימה ותיאטרון באר שבע בבימויו של משה קפטן פורש בפני הצופים את דמותה של ראש הממשלה דאז, גברת גולדה מאיר, האישה היחידה עד היום שכיהנה בתפקיד הרם הזה בצילם של דיוני וועדת החקירה הממלכתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון דר' משה אגרנט. וועדה שמונתה כדי לבדוק ולבחון את הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה. הוועדה הוקמה בעקבות מחאה ציבורית נרחבת כנגד גולדה ושר הביטחון דאז משה דיין שהואשמו על ידי הציבור בכשל המדיני שהוביל למלחמה לצד הכשל הצבאי שהוביל לאבדות הרבות בנפש.

המחזה מציג בפני הצופים את המאבקים האישיים והפוליטיים של שתי הדמויות, גולדה ודיין הניצבים אל מול חקירת הוועדה וניסיונם להיחלץ מכך. כפי שאכן קרה בסופה של החקירה, השניים אמנם נוקו מכל אשמה ואחריות שהוטלה בסופו של עניין על הדרג הצבאי ופיטוריו של הרמטכ"ל דאז דוד "דדו" אלעזר.

אי אפשר להימנע מהשוואה לאורך כל המחזה מההתרחשויות דאז להתרחשויות כיום בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", חלקו של הדרג המדיני לצד חלקו של הדרג הצבאי, המערכה החברתית שקדמה למערכה הצבאית, הכשל המודיעיני למרות ההתראות שלא זכו להתייחסות רצינית ותחושת הזלזול הכללית של הדרג המדיני ואי לקיחת אחריות.

ליאורה ריבלין המגלמת במחזה את דמותה של גולדה מאיר מובילה את עלילת המחזה באופן מצויין תוך שהיא נכנסת לדמות בכל רמ"ח אבריה. המושג הצה"לי נעלי גולדה מקבל משמעות לא פשוטה במחזה, לא רק כנעליים שליאורה נעלה אלא כמושג לתפקיד עם נעליים גדולות מאוד…

דברים בשם אומריהם

כאשר ריפרפתי בחוברת המחזה שליוותה את עלייתו לבמה בעריכתו של רמי סמו, מצאתי שני ציטוטים מעניינים שחשוב להביא כאן, הן את דבריה של שחקנית הראשית ליאורה ריבלין והן את דבריו של המחזאי מוטי לרנר, שניהם מביאים באופן בהיר ומדוייק את הצדיים החשובים מסביב ובתוך המחזה, העלילה, ההשוואה הבלתי נמנעת לכאן ועכשיו.

כך ליאורה פונה לקהל עם עליית המחזה כשהיא מספרת ומבארת את התהליכים של התיאטרון אל מול ההתרחשויות באמירה ארוכה ומפורטת – "היינו אמורים לעלות עם בכורת ההצגה ב – 14.10 ושבוע לפני כן, ב – ,7.10 השמיים נפלו וקרה הנורא מכל, בקנה מידה שלא יאמן. ונדמה היה שהתעוררנו. האופטימיים הפכו לפאסימיים, הפאסימיים גילו עד כמה הם היו אופטימיים. האנרכיסטים התגלו כפטריוטים. הממשלה התגלתה… וכאילו התעוררנו. ועדיין, זה מרגיש כאילו אנחנו הולכים מתוך שינה בחושך גדול… והמחשבה על הדמות והמחזה, כיצד הם מקבלים עוד ועוד משמעויות לחיים שלנו במקום הזה ובזמן הזה. כשקפטן התקשר להציע לי לשחק את גולדה במחזה של מוטי לרנר, מצא חן בעיני שמישהו חושב שאני יכולה לשחק ראש ממשלה, אבל עוד משהו תפס אותי חזק ועדיין אני לא לגמרי יודעת לפענח מהו. ריתקה נקודת המוצא הדוקומנטרית במחזה שמתבססת על "וועדת אגרנט". אני תמיד מרגישה שבמסמכים, יבשים כביכול, מתחבאים עולמות וחיים שלמים. נולדו אצלי סקרנות ומשיכה לאישה הזאת, גולדה, שמאוד היה נוח לא לסבול אותה וגם רצון לגנוב ממנה קצת חוצפה וביטחון עצמי. לנסות לחיות זמן מה מנקודת מבטה. התגובה הראשונה שלי הייתה: אני מה זה רחוקה מלהראות גולדה. אני לא רוצה שינסו להשמין אותי, לעבות אותי, להוסיף לי אף וכל מיני, וקפטן אמר: תהיה פאה, יהיו הנעליים וסוג הבגדים שלבשה וזהו, וזה הרגיע אותי… לזמן מה… שאני לא צריכה להתחפש. ואני מקשיבה הרבה לקול של גולדה בראיונות רדיו, מתבוננת בה בסרטונים. היה לה דיבור מאוד ייחודי משלה, עם מבטא משתנה ומבלבל, קצת אידישקייט, קצת אמריקאי, לפעמים עם רי"ש רוסית ולפעמים עברית מאד תקנית. לא מתוך רצון לחקות, אלא כניסיון לשאוב ממנו את קצב המחשבה, האוטוריטה, עוצמה לא מתאמצת, מניפולציה לפעמים, הרגישות והרגש שיש בתוך הדיבור המסוים שלה וזה בהחלט לא פשוט. ולחזור למלחמת יום הכיפורים… פעם ראשונה שנפלו חברים שלי מהכיתה… זה לא נתפס ולא נעכל, אז וגם לא היום. נחרט בי יהודה טרכטמן שהיה איתי בכיתה, בצופים וגר לידי מעבר לחורשה. על מותו ידעתי רק כשהמלחמה הסתיימה. הרבה דברים על המלחמה הנוראה הזאת ידעתי רק ברבות השנים, ועדיין אני מרגישה שזה גדול מלהכיל. אותי תפסה המלחמה בחיפה. גרתי מול הנוף המרהיב של המפרץ. שיחקתי בתיאטרון העירוני בו העלינו הצגות משובחות, חלקן עם נגיעה פוליטית-חברתית. הייתי אישה צעירה בתקופה מאד סוערת וסבוכה. מאוהבת. אם לתאומים בני שנה וחצי וזה היה כל עולמי. במוצאי החג הספקתי לפגוש את גדליה, בעלי, אז צנחן מילואים בחרמ"ש, שהגיע מתל אביב הישר ממשחק הפוקר המסורתי של יום כיפור. אי אפשר היה לדמיין מה מצפה לנו. ליוויתי אותו להסעה שלקחה אותו היישר לרמת הגולן והייתה לנו פרידה מהסרטים. לא שמעתי ממנו כמעט שלושה שבועות. אני חושבת שהמלחמה הזו הותירה בו חותם שמעט מאד דיברנו אותו. אני משערת שהיה לכך ביטוי חזק, מבלי שזה דובר ישירות, בהצגות שביים ואני שיחקתי כמו "נפש יהודי", "פלשתינאית" ו"סטריפטיז אחרון". חפרנו לתוכן כאזרחים, אבל מה לעשות, אנחנו שחקנים שתמיד בסופו של יום, יותר מהפוליטיקה, העסיקה אותנו הדאגה האם ההצגה, או הדמות שאני מגלמת מעניינת מספיק והאם הקהל יתרגש ויאהב. בשנים ההן לא הייתי מעורבת כמעט בהפגנות. ההרגשה הכללית הרי הייתה "שמעולם מצבנו לא היה טוב יותר", אבל באחת מהן, בירושלים – עכשיו אני נזכרת שפגשתי בה את מוטי לרנר – ביום חורף קר – אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה הפגנו, בטח נגד הכיבוש – פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל דיבר, ומה שהוא אמר אז, אני לעולם לא אשכח. דבריו עיצבו משהו אצלי כאדם, כאזרח וגם כשחקנית: כשאדם מקבל את הדעה ש"המדינה", "האומה", "המולדת", "הביטחון" וכו' הם הערכים העליונים, ושהנאמנות ללא תנאי לערכים אלה היא חובה מוחלטת וקדושה, הוא נעשה מסוגל לבצע כל מעשה תועבה למען האינטרס המקודש הזה, ללא נקיפת מצפון. דבר זה כוחו יפה לא רק לגבי אדם במשטרים טוטליטאריים אלא לגבי כל אדם, גם לגבי האדם היהודי אם הוא נתפס להאלהה של המדינה. עכשיו בחזרות, אני מרגישה הזדמנות נדירה לנסות ולהיכנס לעורם של אלו שהנהיגו את המדינה בתקופה ההיא, ולעורה של לגולדה. אין ספק שעם כל הטעויות הנוראות, הם היו אנשים ערכיים שבראש וראשונה טובת המדינה ואזרחיה הייתה לנגד עיניהם. לגלות את העשייה המדהימה שלה בעשרות שנים קודם שנבחרה לראשות הממשלה: חוק הביטוח הלאומי שקידמה ושהבטיח גביית דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, בניית השיכונים הראשונים לעולים החדשים שגרו עד אז במעברות ועוד ועוד… ואני מנסה לחיות בתוכי את הפרדוקס שהיא נאלצה לחיות איתו, עם האסון שההנהגה דאז הביאה עלינו ועל עצמה. אני חושבת לא מעט, איך ממשיכים לחיות עם הידיעה שאתה נושא באחריות למותם ופציעתם של כל כך הרבה אנשים. אלו נעליים גדולות מאד לנסות ולהיכנס אליהן, אבל מרתק ומאתגר לחפור באישיות מרובת ניגודים כמוה ומנקודת המבט שלה, מבלי לשפוט אותה. ואני מודה שמאד הדליק אותי כשקראתי עליה, על אף שהמחזה לא מתעסק בזה, שניהלה חיי אהבה סוערים… ושהייתה רבת פנים, כמו שלוי אשכול, ראש הממשלה לפני כניסתה של גולדה לתפקיד, כינה אותה לפי הצורך: די מלכּה, די קלאפטע, די מכשייפע. למעלה מעשרים שנה לא עבדתי ב"הבימה", ואני פוגשת לראשונה בחדר החזרות שחקנים ויוצרים שמעולם לא עבדתי איתם ואפילו לא הכרתי, וגם כאלה שאני מכירה שנים ואוהבת. זה אחד מהקסמים בתיאטרון, שבתוך זמן די קצר, ומבלי לדבר הרבה, נוצרת לרגע סוג של חממה, משפחה ושותפות. וכשהנגיעה היא בעולמות ובאנשים שכל כך הטביעו את חותמם על הקיום שלנו כאן היום, משהו מבעבע לתוך העבודה ומשתוקק לתת לו ביטוי. קבוצת הווטסאפ של ההפקה מתמלאת יומיום בצילומים, מאמרים, סרטונים ועדויות מהתקופה ההיא שאנחנו מעלים, שמתקשרים ישירות בהווייתנו במקום אהוב ושסוע כל כך ובזמנים האלה, כשהכל סוער, כאוב ומאיים…"

כך מספר המחזאי מוטי לרנר על חלקו באירועים ההיסטוריים והחיבור לכתיבת המחזה – "כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בן ,24 קצין תותחנים צעיר במילואים. הוזעקתי לחזית הדרום בשבת ה6- לאוקטובר בשעה שש בבוקר. היום, ממרחק של חמישים שנה, אני חושב שבפרוץ המלחמה לא הייתי אדם בעל זהות פוליטית ברורה. קיבלתי את הסכסוך הישראלי ערבי כגזרת גורל, והאמנתי בתום לב שמנהיגי מדינת ישראל חפצים בשלום, ועושים כל שביכולתם לסיים את הסכסוך עם שכנינו כדי למנוע מלחמות נוספות. שמונה עשר ימים אחר כך, כשהמלחמה תמה, הייתי אדם אחר, שחותר לתובנות פוליטיות. האמון שרחשתי להנהגת המדינה התפוגג – תחילה כמובן בעקבות הכשל הצבאי. העובדה שההנהגה הפוליטית, בעקבות ההנהגה הצבאית, לא נערכה כראוי למלחמה, והופתעה בפריצתה, חשפה את עיוורונה, והטילה צל כבד על תבונתה. נדמה לי שרבים מבני דורי חשו כמוני, וכך פרצה המחאה ההמונית נגד גולדה ודיין בתחילה 1974 – מחאה שבסופו של דבר הביאה להתפטרות שניהם. אבל ברבות השנים התברר לי, לזוועת ליבי, שהכשל העיקרי של ההנהגה המדינית שלנו לא היה עיוורונה להכנות המצריות והסוריות למלחמה, אלא עיוורונה המוחלט לאפשרות הסבירה שעמדה לנגד עיניה למנוע את המלחמה באמצעים מדיניים. בראשית שנות האלפיים החלו להתפרסם מסמכים אודות ההצעות המצריות להסדר בסיני, ולצידם מסמכים על הדחייה המוחלטת של ההצעות האלה על ידי ישראל. בשנת 2001 יצא לאור ספרו של פרופ' אורי בר יוסף "הצופה שנרדם" ובו נחשף לעיני לראשונה פרוטוקול ישיבת הקבינט מיום 18.4.73 שבו התקבלה החלטה טראגית נוראה מאין כמותה, לדחות על הסף את הצעות הפשרה של קיסינג'ר להסדר עם מצרים, בידיעה ברורה שהדחייה הזאת תוביל למלחמה. קשה לתאר את הזעזוע שחשתי. זעם נורא התעורר בי, בעיקר על גולדה ודיין. ככל שקראתי את הפרוטוקול הלכה והתגבשה בתוכי ההכרה שאפשר היה למנוע את המלחמה עקובת הדם הזאת. אפשר היה לפתוח במשא ומתן עם מצרים על יסוד פשרת קיסינג'ר, למרות התנאים המוקדמים שסאדאת הציב. הכאב על אלפי חללי המלחמה, על הפצועים ופגועי הנפש ועל משפחותיהם, התעצם עשרת מונים בגלל התובנה שהקורבן הנורא שלהם ושלנו כחברה היה מיותר לגמרי. הוא היה קורבן שווא. המחזה "הגברת הראשונה" עוסק בניסיון להבין את הכשל המדיני הזה, ולייצר שיח ביקורתי לא רק על עיוורונם של מנהיגינו בשנת ,1973 אלא גם על עיוורונם בימים אלה ממש מול הכורח ומול האפשרות לפתור סכסוכים מדממים במשא ומתן."

פס הקול, צלילי התקופה

אם אניח בצד את הפן הפוליטי, הפן המדיני וההשוואות בלתי נמנעות של אז ועתה, אנסה לגעת במקצת בזווית המוזיקלית שמלווה את המחזה. את המוזיקה שבמחזה יצר המוזיקאי יונתן כנען, מי שעומד מאחורי האופרה "תיאודור" של האופרה הישראלית שרק לאחרונה דווחנו כי לא רק שהיא נבחרה להיות בין שבעת האופרות המוצלחות ביותר אלא שהיא עומדת להפוך לסרט קולנוע שלם.

את יונתן כנען, מוזיקאי, מלחין, זמר-יוצר ומנצח תזמורות, בוגר תיכון ע"ש תלמה ילין ובית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב פגשתי לראשונה בשנת 2012 כאשר חגג את השקת אלבומו השני "בדרך לסנטה פה" באוזן בר. מאז ועד היום הונחו על מדפיו של כנען שלל פרסים לצד רזומה עבודות מוזיקליות מגוונות רבות הן בתחום עולם התיאטרון, המחול והאופרה.

כנען לוקח את תפקידו ברצינות מלאה ויוצק קטעי מוזיקה אינסטרומנטלית לנקודות חיבור במחזה והופך את הדרמה למשהו מוחשי בפן הקולי עם שורת שכבות מוזיקליות הלוקחות את הרגע הנתון לכדי דרמה ומתח אמיתי. לצד זאת מצליח כנען לשלב באמצעות חמשת חברי הלהקה של התיאטרון – רונית אפל, איתי אורי, רעות רגב, לירן רגב ולירן מזרחי, ביצועם של כמה שירים בני התקופה כשהם מגלמים חברי להקות צבאיות כרקע להתרחשויות, מדגישים את רוח התקופה- כבר בתחילת המחזה מבצעים חברי הלהקה את השיר "השכם השכם בבוקר" שנכתב בידי רחל שפירא והולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע לראשונה בפי חוה אלברשטיין באלבומה "כמו צמח בר" שיצא בשנת 1975, העלילה ממשיכה והנה מבצעים המרים את השיר "מי ידע שכך יהיה" אשר נכתב והולחן בידי עוזי חיטמן ובוצע בפי בועז שרעבי, השיר הוא מעין נבואה טרם זמנה באשר הוא נכתב כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים והוא נחשב לאחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה הזו. גם השיר הבא ששובץ במחזה – "כמו בלדה" שנכתב בידי נתן יונתן והולחן על ידי גידי קורן נכתב לפני פרוץ המלחמה כשיר על אהבה נכזבת אולם הוא נקשר בתודעה כאחד משירי אותה מערכה וכקינה לבנו של המשורר, ליאור יונתן שנפל במלחמה בהיותו בן 19. המחשבה הרבה שהושקעה בבחירת השטירים לא פוסקת והנה גם השיר "חיוכים" שכתבה לאה נאור על פי לחן של המוזיקאי הארגנטינאי אנחל קבראל ומוכר במיוחד בביצועה של חווה אלברשטיין למרות שיש לו גרסאות מוקדמות יותר הוא בעצם בגרסה העברית מעין פראפרזה על האופוריה שהייתה כאן בעקבות מלחמת ששת הימים, אופוריה ושיכרון חושים של אנחנו הכי טובים ומי יעז לפגוע בנו… יונתן כנען ממשיך במלאכת שיבוץ השירים שמבוצעים בידי חברי הלהקה של הבימה והנה מגיע השיר "להיות לבד" שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום המוכר לכל בביצועה של מירי אלוני כחלק מפס קול סדרת הטלוויזיה של תחילת שנות השבעים – "חדוה ושלומיק" כמעין קריצה ורמיזה על הלך הרוח ההוא כמו גן עוגן בתחנת הזמן. המחזה ממשיך ושיר נוסף מגיע לידי ביטוי במהלך העלילה – "כשצלצלת רעד קולך" שכתב נתן זך ואילו חנן יובל הלחינו, זהו שיר על סופה של אהבה אולם הוא מוגש כאן כעוד נדבך בציונה של רוח התקופה, כך גם השיר הבא – "הלילה הוא שירים" מאת תרצה אתר, אף הוא בהלחנתו של חנן יובל, ומוכר הן בביצועה של חווה אלברשטיין מספר שנים אחרי המלחמה וכן בביצועו של חנן יובל עצמו, השיר ברוחו מצליח להעביר את אווירת הקדורניות שאפפה את הארץ באותם ימים למרות מקצבו והטמפו הרקיד שלו. את המ חזה מסכם יונתן כנען בכך שהוא נועץ את השיר שכתב והלחין דני סנדרסון – "פה קבור הכלב" המוכר לכולם כאחד מהלהיטים הגדולים של להקת כוורת המיתולוגית, האמת שהשיר הוא די תמים ואין לו כל קשר לאותה מלחמה מעבר לעובדה שהוא יצא חודשים אחרי פרוץ הקרבות אולם הוא באמת מצליח להעביר את קו הזמן ולהצביע על חינניות מחד בעולם התרבות שלא עצר מלכת אל מול השכול, האלם וההלם שאחזו בעם.

על הבמה לצידה של ליאורה ריבלין בתפקיד גולדה מאיר משחקים יגאל שדה בדמותו של שר הבטחון משה דיין, מולי שולמן בדמותו של השר בלי התיק ישראל גלילי, דב רייזר בדמותו של שמעון אגרנט, טל מוסרי בדמותו של הרמטכ"ל דוד "דדו"אלעזר, תום גרציאני בדמותו של מוביל המחאה החברתית סרן מוטי אשכנזי, מאיה מעוז, מיקי פלד ואדווה עדני בדמות נשות הלשכה של גולדה.

המחזה ממשיך לרוץ מעל בימת תיאטרון הבימה, כאן תאריכים וכרטיסים.