רד בנד בבארבי – We will rock you!

היינו צריכים את זה, שעה וחצי של אסקפיזם טהור, שעה וחצי שלא היינו עסוקים מה קורה בחוץ אלא רק מלהנות מכוס בירה קרה ומלהקה שבאה לתת לנו הופעת רוק מרהיבה שפשוט עשתה לנו שמח.

ארבע חודשים בדיוק מאז אותה שבת נוראית, קשה לנו לדמיין איך החיים של כולנו היו לפני אוקטובר, היום כל דבר שאנחנו חושבים, מדברים, עושים, הכל תחת אותה מעטפת של עצב נוראי ויאוש, העיתונים מלאים בכתבות קשות, ערוצי הטלוויזיה ממשיכים עם נוהל חדשות מורחב אבל יש גם סימנים של תקומה מחדש, של הרמת ראש, הכוכב הגדול הבא נגמר והנציגה כבר נבחרה, בשבוע הבא מחזירים את הריאלטי "פקין אקספרס" שהיה אמור להתחיל את שידוריו בשבוע של אוקטובר אבל נדחה מכל הסיבות ההגיוניות, מתאוששים, קמים מחדש אבל אחרת, בוגרים יותר, חכמים יותר, ובתקווה גם נאיביים פחות.

גם ענף המוזיקה מראה סימנים של התאוששות, בהתחלה כל ההופעות בוטלו או נדחו למועד בלתי ידוע, אחר כך האומנים החלו להופיע מְתֵי מעט ותוכן ההופעה שלהם הותאם למצב – יותר ברגוע, יותר כואב ומחבק. בחודש האחרון מגמת ההתחדשות תופסת תאוצה, אמנם אין הופעות מפוארות, עמוסות תאורה, קהל ופארקים אבל כמעט רוב האומנים חזרו להופיע, לתת את המוזיקה שלהם לקהל שכל כך רוצה לערב אחד לא להתעסק בכותרות המהדורה.

באמצע המלחמה עבר הבארבי למשכנו החדש בנמל יפו, תאריך שהיה קבוע מראש, את המבנה הקודם היו צריכים לפנות והנה אנחנו בשגרת בארבי מחודשת, האומנים חזרו להופיע, הקהל ממלא את האולם, ההופעות ברובן מגיעות לסולד אאוט, אנשים רוצים לשמוע מוזיקה טובה, לערב אחד לא להתעסק בהצהרת ראש הממשלה.

ארבע חודשים בדיוק, 7.2.24 ואנחנו מגיעים אל הבארבי להופעה של רד בנד, האישה וחברה של האישה ובעלה ואני גם מצטרף כדי לאזן את החבורה, ערב עם הרבה בירות וסיגריות בחוץ והופעה של אולם מלא ולהקה שבעשר בדיוק תעלה, כולם הערב נראים כמוני, שלושים ארבעים, בירות וסיגריות בחוץ, כולם כמוני רוצים לערב אחד לא להתעסק באיזו עוד מדינה שונאת אותנו.

אולם מלא, זה כבר אמרתי, ומלא של בארבי החדש זה אלף איש בשתי קומות שזה בכלל לא מעט, ההיגיון אומר שהכי צפוף זה ליד הבמה, אז לשם גם אנחנו נכנסים, רוק שומעים ורואים מקרוב, איזה מזל שלבארבי אין גולדן רינג, אין על החוויה של צמוד לבמה, עשר מתחילים, הלהקה של רד בנד עולה והרעש מתחיל.

הלהקה של רד בנד הכוונה היא כמובן לשלושת המוזיקאים שפיזית מנגנים שם את הכל כי הרי לבובות קצת קשה לנגן, אז באמת תנו כבוד ליונתן גלילה על הגיטרה, דן איילון על הבס ונדב לוזיה בתופים, אני הייתי ממש מקרוב ואני אומר לכם, החברה האלה נתנו בראש על אמת וסיפקו לנו רוק משובח וכוחני.

ועכשיו לכוכבי הערב – רד אורבך, פונצ'ו ופיליפ או פשוט רד בנד, הלהקה, התופעה שכבר איתנו יותר מ-15 שנים, החבילה כולה, הקאברים המדהימים, הקול הדומיננטי של רד אורבך וגם ערמות של גסות חוצפנית, מה הולך להיות הערב? האם בתקופה זו אפשר להיות בוטה? האם מותר לעשות בדיחות או לצחוק מהן?

אז כן, אפשר וגם רצוי, השאלה כמובן איפה הגבול עובר, כי במצב הנוכחי יותר קל לבדיחות שחורות להיתקע לנו בגרון, אבל מצד שני אנחנו עם שמצטיין בהומור שחור, זו הדרך שלנו לשרוד ולעודד את עצמנו, גישה של אם אפשר להמציא על זה בדיחה אז ה"הכל יהיה בסדר".

לשמחתנו יש לנו את רד בנד ויש את רד אורבך שיכול להתייחס למצב בצורה כנה ולהגיד בפשטות שהוא שמח לחזור להופיע ושהיו חודשים רעים ומבאסים של רק לשבת בבית בייאוש ולהתעסק בעצמך ואנחנו מזדהים עם רד כי הרי בסוף גם אנחנו שמחים להיות פה, אחרי ששמנו את זה בצד אפשר לחזור לשגרת ההומור ואפשר גם לצחוק בעיקר אם מתעסקים בנושאים אחרים כמו שפיליפ מנסה למצוא את הבארבי החדש כדי לספק את הסחורה לרד שכבר נראה לחוץ על הבמה.

עכשיו יש מוזיקה ויש את הבסט של רד בנד לאורך 18 שירים בשעה וחצי, אנחנו מקבלים את הכל, יש את “Sledhammer”, “Powerful”, "Sweet dreams", “Somebody to love me” “Crazy”, וכמובן גם את “Hey brother”", עם כל הכבוד ל -Avicii,(ויש המון כבוד), גירסת המקור שלו לא משתווה לביצוע הרוק קאנטרי המנוני של רד בנד.

ובגלל זה אנחנו אוהבים אותם כל כך, נכון שמדובר בבובות שזה קטע אבל הקטע האמיתי הוא היכולת של הלהקה לקחת שירי קלאסיקות פופ ורוק לתת להם את המראה הרד בנדי המחודש והסוחף שכל כך שונה מגירסת המקור עד שהכיסוי כבר עומד בפני עצמו, קצת מזכיר את ג'ו קוקר שלהיטיו הגדולים הן הגרסאות המחודשות בטאצ' האישי שלו, מישהו בכלל זוכר שאת השיר “You can leave your hat on” שר במקור רנדי ניומן?

מרוב העיסוק ברד בנד שכחתי לציין כי יש לנו גם אורחת מיוחדת לשלושה שירים כי הופעה עם אירוח זה תמיד הבונוס שלנו, חבילת הערוצים הרגילה שפתאום פתחו לנו גם את ערוץ החיים הטובים בחינם, התפוז שאתה פותח ומגלה עוד תפוז קטן בונוס בתוכו, הריח וניל-שקדים ששמים באוטו אחרי שעשו לנו ניקוי פנימי, טוב ברברתי מספיק, הבנתם, בקיצור נגה ארז.

את נגה ארז אין צורך להציג, באמת, אני חותם לכם שכל מי שהיה שם בקהל בא לראות את נגה ארז לא פחות מרד בנד, כן, אנחנו מתים עליה כולם, כל מי שהיה בטעות בסיגריה בחוץ חזר בטיל לאולם וכל מי שעוד לא הספיק להצטופף ליד הבמה עשה זאת עכשיו, שלושה שירים משותפים, Stronger של Daft punk, אחריו "Views" של נגה ארז עצמה ולסיום השיר “Do I Wanna Know?” של Arctic Monkeys, שהיה אחלה ביצוע אבל בשלב זה התאורן עשה בחירת צבעים לא נכונה ונשארנו עם שיר שלם בתאורת כחול-סגול בגוון שחור חשוך.

ואם יש ביקורת על המופע אז היא בהחלט על נושא התאורה, אני מבין, נעשה פה מאמץ להסתיר את מפעילי הבובות, הם עצמם לובשים שחור מלא ויש גם שימוש צפוי בעשן אבל בנוסף אליהם התאורה כוונה תמיד על מצב של סינוור, כדי להתמקד בבובות ולא במה שקורה מאחוריהן, ואם לא היה מסנוור אז היה שימוש רב בתאורה חשוכה מאותן הסיבות.

נגה ארז טובה, השילוב בינה לבין רד אורבך מצוין, הלהקה מרימה לשניהם שבאים לתת לנו שואו , ידענו שיהיה טוב, שלושה שירים זה לא מעט אבל לא מספק, לי יש הצעה, הופעה שלמה של שניהם ביחד כי יש כל כך הרבה מה לתת שם, במיוחד עוד כמה מהפנינים של נגה ארז עצמה.

אחרי כשעה וחצי ו-18 שירים מסיימים רד בנד את ההופעה הערב עם השיר “Human” של Rag’n’Bone Man, אז בשיא הצלחתו הוא היה אמור להגיע להופיע בארץ אבל ברגע האחרון הצמיח אידאולוגיה מזופתת בתוספת רגלים קרות וביטל את המופע שלו, לא אהוב ישראל במיוחד אבל אצלנו השיר ההימנוני הזה תפס בגלל המסר הפשוט שבו, או כמו שאמרו כוורת "אנשים הם גם בני אדם".

מה אנחנו רוצים בסוף? שיהיה לנו נחמד לחיות, בלי מלחמות, פיגועים, חטופים ורציחות, בלי התנגחויות פוליטיות וקריעות בעם, להיות בני אדם שפשוט חיים טוב פה בארץ ויש לנו כל כך הרבה סיבות טובות לכך.

זה העם שלנו, מאז ומתמיד רודפים אחרנו, למדנו לרדוף גם חזרה אבל בעיקר למדנו לשרוד ובמיוחד בעשור האחרון שנראה כי דבר רודף דבר, קיבלנו שוק, היינו המומים אבל כמו תמיד אנחנו סופגים, מקשיחים וממשיכים הלאה, מותר ללכת להופעות, מותר להנות ממוזיקה ומותר גם לשמוח, אנחנו לא נשכח ונשמור את העצבות והכאב איתנו גם אם אנחנו בתוך מופע רוק שבא בפשטות לתת לנו להרגיש טוב מבלי להתנצל על כך.