תשעים ומתגעגעים: ד"ר קספר מחדשים את האהבה לרוק הישראלי

אנחנו אוהבים נוסטלגיה, אין כמו לחזור קצת אחורה בזמן לרגעים וזיכרונות מתקופות טובות יותר, שהיינו צעירים, אידאליסטיים ועם פחות דאגות, אני ובני דורי מסמנים את שנות התשעים  כהעשור שהשפיע עלינו הכי הרבה מבחינה מוזיקלית, תור הזהב של הרוק הישראלי עם להקות כמו "איפה הילד", "מוניקה סקס", "כרמלה גרוס ואנגר", "המכשפות" וכמובן "מופע הארנבות של ד"ר קספר".

השנה 1993, העולם בשיא תקופת הגראנג', שנתיים אחרי שNirvana שיחררו את האלבום ההיסטרי “Nevermind” ושנה אחרי הסרט והפסקול "Singles" עם מיטב הלהקות הסיאטליות, משינה הצטרפה גם היא לטרנד והוציאה את האלבום ההכי רועש שלה "מפלצות התהילה" וכולם פה בארץ חרשו על “Give it away" של הרד הוט צ'ילי פפרס, ואז זה הגיע.

כן, אפשר להגיד שהשיר הזה סחף מדינה שלמה במהירות שיא, היו בו את כל המרכיבים הנכונים כדי להצליח, רוק גראנג'י רעשני שהתאים בול לתקופה בחיבור לא הגיוני עם שיר נוסטלגי, סופר נאיבי ומתקתק שהועלה באוב משנות השבעים. "בשמלה אדומה" הפך ברגע לקלאסיקת רוק ישראלית ונשאר כך עד היום, יותר מזה אנחנו לא צריכים, אבל אחריו הגיעה עוד מחווה מפתיעה לזיכרונות ילדות נאיביים עם השיר "בואי דינה" שהתכתב עם תוכנית הטלוויזיה החינוכית "דני דינה" ועם שיר הנושא ששר שלמה ארצי. כן, כבר אז אהבנו נוסטלגיה.

היום יותר מתמיד אנחנו אוהבים להתגעגע, יותר נכון אנחנו זקוקים לגעגוע, הבריחה שלנו מכל מה שקורה והרבה יותר מדי קורה, ונראה שזה רק הולך ומסתבך, "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה?" לעבר יש גבולות גזרה ברורים, מה שקרה כבר קרה, הכל ידוע, אפשר להבין, לאחוז, בטוב תמיד נעים להיזכר, אפילו רגשות הפחד והיסטריית החלונות האטומים של מלחמת המפרץ נראים כמו משחק בג'ולות יחסית למה שקורה עכשיו.

אסקפיזם

יום חמישי בערב, האביב כבר כאן, ריח של פסח באוויר, חום חמצמץ בטעם מעודן עם קרירות ערב של ים בסוף החורף, העונה המושלמת לפני שהקיץ הישראלי נוחת עלינו ולא משחרר, נמל תל אביב, תורי המכוניות הארוכים בכניסה לחניונים מעידים על חזרה מסוימת לשגרה, גם ההאנגר 11 שהיה שקט למשך חודשים ארוכים חזר לארח אותנו בחללו הענק והמרשים. הקספרים, אסקפיזם טהור.

תשע וחצי בערב, דור הניינטיז ממלא ברובו את האולם ואת חצר הסיגריות, קונים חולצת מזכרת, נקניקיה ובירה של פעם במחירים של היום וחוצים את ההאנגר לכיוון הבמה, הרבה אנשים באו מתברר, עשר ועשרה וזה הזמן להתחיל והקטע הראשון הוא השיר "מנגינות" מתוך אלבומם האחרון של הקספרים שיצא ב-2015, הצעירים שבאולם הכירו אותו היטב, אנשי הניינטיז קצת פחות, אבל ישר אחריו אנחנו כבר עם "בואי דינה", הלהיט הקצבי מהאלבום הראשון ועכשיו כבר הכל מתייצב.

לקספרים 6 אלבומי אולפן, את שלושת הראשונים הם הוציאו שנה אחר שנה ב-93 ועד 95 עם להיטים כמו "רדיו ג'ו", "בשמלה אדומה", "תראו אותי", "יום שני השמח" ו-"אחלום לנצח", שנה אחר כך הלהקה התפרקה ואז התאחדה בשנית כעשר שנים אחר כך ומאז יצאו גם שלושת האלבומים הנוספים של הלהקה עם הסינגלים "עולם שקט", "היא כל הסיפור", "הכל יהיה בסדר" ו"בוקר חדש". תקופה אחרת בזמן, דור חדש שהחליף את הרוק בפופ ים תיכוני וגם הקספרים עברו תהליך התבגרות פנימי, האלבומים של שנות האלפיים מציגים להקה מגובשת יותר עם פחות גימיקים, יותר עומק ורוק טהור.

הפלייליסט של הערב בהחלט מכיל את כולם, 25 שירים בטוטאל, מסורגים ביניהם מכל האלבומים, יש להם לקספרים לא מעט להיטים והנה כבר מתחילים הצלילים של "יום שני השמח", הלהיט מהאלבום הראשון שכשמו, בהחלט שמח, הקהל חיכה לשיר הזה וכולם מריעים עם המילים "כי את לבד לא מספיקה, אולי תביאי חברה, תבואו שתיכן יחד" קצת סקסיסטי בראיה לאחור, אבל אז זה היה אפשר, בעיקר עם כל השיר הזה טבול בהומור, זה היה הקטע של הקספרים, לעשות כיף במוזיקה, ליהנות משטויות, פשוט לשמוח! הרי בשביל זה כולנו פה הערב.

שי להב ואורן ברזילי ידעו לרקוח להיטים וזה גם מה שהבליט אותם מעל פני השטח ואל מול להקות הרוק האחרות, אמנם היו גיטרות עם הרבה דיסטורשן אבל המוצר הסופי היה יותר קרוב לפופ – לחן קליט, אווירה פתוחה ואופטימית ובל נשכח את צלילי הקלידים של שי להב שיותר משכו לכיוון פופי, כנראה לא במקרה הפרויקט הבא שלו היו היי פייב. ("…יום מעונן").

הקדשה לנועה

אמצע ההופעה ואנחנו עוברים למקבץ אקוסטי, שונה מהאווירה המקפיצה של ההופעה כולה, אבל כמו בכל הופעה טובה צריך לדעת מתי להוריד את הרגל מהדוושה מדי פעם ואנחנו עם השיר "לטיסיה" שחתם את האלבום הראשון, זו הכנה לבאות כי בשיר הבא הקספרים נכנסים למוד רציני יותר עם השיר "הכל יהיה בסדר" שפתח את האלבום החמישי שלהם, את השיר הם מקדישים לנועה פרייס ז"ל שנרצחה באירועי אוקטובר, כמה ימים לפני כן היא הספיקה לראות את ההופעה של הקספרים ואחר כך להעלות פוסט שהיא מצולמת ברקע של גרפיטי עם הטקסט "הכל יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח" כמעין רמז לבאות.

פורטיס מתארח על הבמה

ועכשיו מגיע תורו של האומן אורח של הערב הלא הוא רמי פורטיס, חיבור מאוד הגיוני עם הסנדק של הרוק הישראלי, שלושה שירים נבחרו לביצוע משותף של פורטיס והקספרים – "חתול מפלצת", "ניצוצות" ו"אין קץ לילדות", בחירה הגיונית, שלושה להיטים גדולים של פורטיס, הקהל חיכה לרגע הזה כל הערב והוא לא מתאכזב, פורטיס בא ועושה את הקטע שלו כמו שהוא עושה הכי טוב, זז ממקום למקום על הבמה הגדולה, משלהב את הקהל, מרים ידיים באוויר והקהל מחזיר לו בהמון אהבה, אין אחד בקהל שלא היה מתנגד לעוד כמה שירים של פורטיס, שלושה זה מכובד, רק חבל שלא היה גם איזה שיר של הקספרים בביצוע משותף עם פורטיס, היה שואו טוב אבל זה הרגיש יותר כמו מיני מופע של פורטיס עם להקת הבית, למעט בשיר "אין קץ לילדות" שאורן ברזילי שר את הפזמון.

פורטיס יורד ואנחנו מגיעים לחלק האחרון של ההופעה ויש עוד כמה להיטים לבצע לפני שהולכים הביתה, "אחלום לנצח", "תראו אותי" וגם קאבר ל- “where is my mind”של Pixies, ההשפעה בהחלט מובנת.

אחרי שעתיים הקספרים מסיימים את ההופעה עם הלהיט "עולם שקט" שמתאים לתקופתנו אנו "שהכעס עבר אז רק העצב נשאר לו, העולם חוזר לדרכו", הקספרים הם אמנים בשילוב דינמיות: מעלים אותנו לשיאים של שמחה וקלילות, אך גם יודעים להוסיף עומק ומשמעות למוזיקה שלהם. זו גם כנראה הסיבה ליכולת שלהם לסחוף אותנו כבר שלושה עשורים.

מופע הארנבות של ד"ר קספר הם: אורן ברזילי – שירה וגיטרה, שי להב – שירה וקלידים, אורן זיו – בס, אריאל פוליאקוב – גיטרה, יובי חייבי –  תופים

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מהמופע