גבריאל בלחסן – בדרכו שלו

״לא פחות מהתוצאה, מה שחשוב באמת זה הדרך״. את הפתגם הזה תמצאו במספיק וריאציות ונוסחים כאלו או אחרים, בין אם דיברתם עם נזיר בודהיסטי בטיול הגדול למזרח הרחוק או מתובנות של בוגרי האוניברסיטה של החיים בישראל. אם היה אפשר להגדיר את ה-Catch Phrase הזה עבור אדם אחד בלבד, גבריאל בלחסן ז״ל היה האיש המתאים ביותר.

כבר עשור שבלחסן לא איתנו אך המוזיקה והאישיות שלו יצרו כזה אימפקט, שהצליח לגעת בלבבות המעריצים והאומנים המובילים בסצינת הרוק האלטרנטיבי הישראלי (ולא רק) שהתאחדו לכבוד גבריאל לערב מיוחד ומרגש, שהיה שונה משאר מופעי המחווה שבד״כ אנחנו מכירים.

באופן כללי, מוזיקה יכולה להקפיץ ולרגש עם להיטים, אבל בהחלט יכולה גם לספר סיפור חיים שלם בצורה הכי עמוקה שיש, לירית ומלודית

וזה בדיוק מה שגבריאל בלחסן עשה במוזיקה שלו.

אוסף השירים שכתב, הוא סיפור אישי מרתק ועמוק על תחושות עזות של הרצון לאהבת אמת, הסלידה מהפילוג והשנאה, האכזבה והגועל מהחיים ואף על המוות והכמיהה לחיי נצח בעולם הבא. כל סיפור שכזה, נשמע היטב במוזיקה שלו גם ברמת הלחנים, שנשמעים מעין שילוב של רוק מזרחי עם מורבידיות בסגנון של מוריסי.

לא סתם, גבריאל בלחסן היה למוזיקאי ייחודי פורץ דרך שיצר תחושת הזדהות עמוקה ואסופת האומנים שהגיעו, ביצעו את שיריו בעיבודים מיוחדים לשלל שיריו, שהיו בהחלט גורמים לו להיות מבסוט מהתוצאה.

התמונה של גבריאל מחזיק את הגיטרה לפני תחילת הערב, אומרת הכל… תמונה שמשדרת אומץ, התמודדות וכאב כשגיטרת הגיבסון אותה הוא מחזיק, מבטאת את כל אלו באמצעות המוזיקה.

כשמופע המחווה התחיל רשמית, הראו סרטון מרגש בו רואים את גבריאל שמשתף על כך, שהסיפור האהוב עליו הוא ״פינוקיו״ כי הוא משלב הכל, בין אם זה מהתנך (סבא ג׳פטו והלווייתן בדומה לסיפור עם יונה הנביא) או מהחיים עצמם ועל כמה הוא היה רוצה, כמו פינוקיו, להיות ילד אמיתי ומשם במשך כמעט 3 שעות, שרשרת האומנים באו לחלוק לגבריאל את הכבוד הראוי לו.

את הסיפתח נתן יוסי בבליקי האגדי (מלהקת פונץ׳) עם השיר ״דוד אלי״ שמספר על המיאוס (לפעמים) שיש לנו מחיי השבלונה המשפחתית ושכל מה שרוצים, זה את הפינה שלנו. הכינור של גיל פדידה נותן את הוייב של בלדה עמוקה כששאר האורקסטרה שכוללת את  רון בונקר (גיטרה), עדי הר צבי (בס) ואוהד בולוטין (תופים), שהיו לאורך כל הערב (למעט בולוטין שהתחלף מדי פעם בעמדת התופים).

אחרי שלקחו אותנו לחדר האינטימי שלנו, החבר׳ה המשיכו עם אחד השירים הגדולים שחיבר גבריאל בלחסן, ״עתיד״, (שהיה אף הפרומו למופע הזה). בבליקי והחבר׳ה ביצעו בצורה נהדרת את השיר שמספר על התחושה בה אין כסף, אין תוכניות לעתיד וגם ככה שום דבר לא ישתנה, לבין הרצון הפנימי של לקום מהמיטה ופאקינג לעשות משהו.

הבאה בתור הייתה השחקנית והזמרת אפרת בן צור, שביצעה ״אוקיינוס קפוא״ בתור ספוקן וורד חודר עד דמעות, על אהבה נכזבת שכבר אי אפשר להחזיר אותה בין החיים ועל הכעס כלפי אלוהים, שעם כל האותות והמופתים, מה בסה״כ מבקשים? שישלח אהבת אמת כמו בבית האחרון:

״זה הזמן, אלוהים, להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן-עדן.

שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב.״

שאר בני המשפחה של גבריאל בלחסן היו בקהל, ולבקשתם הקריא הגיטריסט רן בונקר את הדברים הבאים – ״גבריאל הפליא לתאר ולהגיש בכנות ובכישרון את העולם שלו…שלנו. ולכן בערב שכזה, ניתן למוזיקה שלו לדבר, נעמוד בגאווה גדולה בקהל, נשיר ונתגעגע. אז תודה רבה לכל האנשים היקרים על הבמה ותודה לכל מי שהגיע. כולם יחד ממשיכים את פעימות הלב״.

ובקשר דם אמיתי, עלתה נועה בלחסן לבצע את הבלדה שכתבה, ״שלושה אביבים״, כשבמקור היא ביצעה עם גבריאל ז״ל. בסיומה היא אמרה ״גבריאל, שירתך לא הסתיימה. האמנם 30 אביבים הם כה מעטים?״.

וכמו שהשירים האחרונים דיברו על אמונה, אז הבא בתור שרן בונקר הזמין לבמה את הוא אחד האומנים האהובים בישראל, שאמונה היא חלק עיקרי מהמוזיקה שלו, וזה שולי רנד. הוא ביצע בסגנון אלטרנטיבי את ״תלמי אליהו״, 
שמדבר על החיבור לשורשים של המקום בו גדל גבריאל, אך באלמנט עמוק יותר של (עם מוטיב של המוות וההיפרדות מהחיים). בזכות שיריו של רנד, הוא מעביר את התחושות ותובנות חכמות מעולם האמונה שבכל זה הוא עוטף בזכות יכולת ההכלה של ״איש באמונתו יחיה״ עם מסרים של קירוב לבבות והיה זה טבעי שהוא יבצע את ״תפילה צעד 11״ שמראה אולי במידה מסויימת זיקה קלה למסורת עבור גבריאל. כששולי רנד אמר ״תפילה צעד 11״ כפי שגבריאל אמר בשיר המקורי לפני הביצוע, שולי הוסיף בהומור – ״אני חושב שזה השיר הכי אופטימי של הערב. בד״כ מביאים אותי כדי להוריד…downer… אבל בערב הזה (כשהקהל צוחק)…אחים שלי…אני ה-upper.״

״תפילה צעד 11״ היה אחד השירים המיוחדים של הערב. לבמה עלה גם המוזיקאי עמי רייס להוסיף וייב נוסף עם האקורדיון והתוצאה הייתה כמו שיר אמוני מופלא של קירוב לבבות, בדיוק כפי שרנד אוהב כ״כ לעשות – ״עשה אותי כלי לשלוותך במקום שבו מקננת שנאה – תן לזרוע אהבה ובמקום שבו יש עלבון – תן סליחה״.

כששולי הגיע לשורה של ״במקום שבו יש סיכסוך – תן אחדות״ הוא זכה למחיאות כפיים ולאהדת הקהל. בסיום אמר ״עד כאן דברי ה-upper!״.

האורחים המיוחדים ממשיכים לעלות אחד אחרי השני, כשהפעם עלתה המוזיקאית רונן קינן, לתת את ה״פרידה״ הראויה, מכל הלב ובמלוא גרון. קינן ידועה במוזיקה היותר מלודית שלה עם פולק-רוק רך, אך פה היא הוציאה את כל מה שיש לה וביצעה את ״פרידה״ כמו שגבריאל היה רוצה שזה ישמע.

אורח מיוחד נוסף היה עוד מוזיקאי פורץ דרך וזהו אסף אמדורסקי. מכיוון שכמות השירים והאומנים במופע היה גדול (אמרתי שבטוטל היה כמעט 3 שעות) לא היה זמן לשתף בסיפורים אישיים, אבל פה יאמר לזכותו של אמדורסקי שהוא לקח רגע וסיפר בקצרה על איך הכיר את גבריאל בלחסן ז״ל. הוא שיתף שהוא לא היה חבר של גבריאל ופגש אותו פעם אחת, כשחברי להקת אלג׳יר עבדו בחדר החזרות שהיה לו בתחילת שנות ה-2000, והתקשורת היחידה בינו לבין בלחסן הסתכם ב״היי״ פשוט, אך לפני 10 שנים, הוא התחיל להבין עד כמה עומק היה ליצירה שלו. אמדורסקי ביצע את ״בית חדש״ ו״12 השנים״ בצורה ייחודית ומרגשת כמו במופע אינטימי, אך בסוף של ״12 השנים״, הוא נתן סולו גיטרות אדיר עם דיסטורשן ששורט את הנשמה ונשמע כמו שגבריאל היה רוצה שזה ישמע כשיום אחד יעשו לזה קאבר.

עם כבר מדברים על דיסטורשן במלוא הנשמה, הבא בתור היה יהוא ירון, שביצע עם פול אנרגיות את ״שטן״, צרח את הנשמה ואף ירד לקהל לקפוץ ביחד עם כמה מהמעריצים וכפי ששמתם לב לא היו פה רגעים מיוחדים בודדים.

למשל בכניסה, שמתי לב שמכרו 2 חולצות משירים שונים של גבריאל. הראשון היה ״כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים״ והשני היה ״גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר״. בהתאמה לכך גם היו סדר השירים הבאים. הראשון היה ״עץ אגוז״ אותו ביצע השחקן הענק ליאור אשכנזי בסגנון ספוקן וורד (כשלגיטרות של בונקר הצטרף המתופף אביב ברק) והמילים כבר יצאו מהקרביים של אשכנזי כשאמר שלוש פעמים את המשפט ״מה שווה עין עגולה מול השמש״, כשעיניו שלו ושל חלק נכבד מהקהל, לא היו יבשות בכלל. אבל את מלוא העוצמה הוא שמר למילים הבאות – ״כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה הכל חמוץ וסמיך  איך אפשר לתאר סבל נפש כזה הכל מת, מת הכל שונה אני זה לא אני אטום ודביק כוס אוחתו על הכל״

השיר השני בסדר החולצות היה ״גם כשעיני פקוחות״ אליו עלתה לבמה התגלית הנוכחית של המוזיקה הישראלית, עלמה גוב, ביחד עם עמי רייס על האקורדיון. עלמה הוסיפה לשיר טאץ׳ של פולק עם היוקלילי שלה, והשבירות במילות ה״אולי״ מראה עד כמה היא התחברה לשבריריות של בלחסן וכמה לקול האישי יש עומק ייחודי. אותה שבריריות קוסמת הייתה גם בשיר ״סדום״ במעבר בין הגבוהים לנמוכים כשלגיטרה הצטרף גם עופר קורן.

רון בונקר, שהיה גם המנחה והמפיק המוזיקלי של הערב, הראה שמעבר ליכולות הוירטואוזיות שלו כגיטריסט, הוא גם זמר נהדר, כשביצע את ״מנו בשער״ וגם בשיר הזה, היה עופר קורן כגיטריסט הנוסף. מלבד המוזיקה עצמה, הליריקה שיחקה פה תפקיד נכבד בהחלט, ובהתאם לכך הביאו את המשורר רועי חסן, לבצע ספוקן וורד של ״סניקרס״, שמתאר הזנחה בריאותית, למיאוס החיים במיוחד במילים הבאות – ״וכידוע לכם, ענין עדין ומדויק הדבר, צריך להוריד את הבשר מהגריל ברגע הנכון שלא יבואו בתלונות הרעבים הזועמים ולפנות מקום לבשר הקטן הבא כי זה דרכו של בשר ודרך כל בשר ועגבנייה להיוולד בפיצוח ובפקיעה, להתבשל לנבול ולהיאכל״.

המיאוס בחיים גם מדבר על השיר ״סליחה״, שמתאר את הדברים הקשים שקורים כל יום (מלחמות, רשעות, אונס, הזנחה…)ואיך אנחנו בתור בני אדם מעלימים עין כאילו כלום לא היה ואת כל התסכול הזה, ביצע הרוקר האגדי, ערן צור, בצורה מופלאה!

חלק מהאומנים שעלו קודם, באו לסיבוב שני. אפרת בן צור עם ביצוע עוצמתי ל״גאולה״, ובכל פעם בשירת ״כשתבוא״ היא זעקה את נשמתה. באנרגיות של זעקות עלה אחר-כך יהוא ירון לסיבוב נוסף והפעם לבצע בפול גז את ״אדמה חרבה״ כבר מהשורה הראשונה ״אני מדליק סיגריה בסיגריה בסיגריה…״ ולראות את ההגשה שלו ביחד עם השפת גוף זה פשוט בית ספר לפרפורנס, כשביצע את – ״חסד, חסד, תתקרב אלי, תביט בי. מלא אותי, אהוב אותי כבד אותי.״ . ולהוסיף לכל זה, למלודיה של ״אדמה חרבה״, יהוא לקח את ספר השירים של גבריאל בלחסן והתחיל לאלתר בקריאת שורות משירים שונים שלא היו חלק מהסט-ליסט. ללא ספק, יהוא ירון גנב בענק את ההצגה וזכה בהחלט בפרס ״הביצוע הסוחף של המופע״.

מי שעוד הצטרפה לערב ההוקרה, הייתה זמרת האינדי המובילה, הילה רוח, כשביצעה את ״בשדות״ וסחפה אחריה את הקהל ואחריה עלה רועי חסן לבצע את ״רק לעוד כמה שעות״ ומבטא את כל הסלע בחזה שעמד אצל בלחסן ועל הרצון שלכמה שעות יהיה לו טוב כמו לאחרים ולקראת הסוף של השיר, עלה המוזיקאי האגדי מיכה שטרית לבצע ביחד עם חסן את השורות האחרונות:

״אבינו מלכנו

איפה ישנן עוד בחורות

שילטפו לי את הגב

שינשקו לי רטוב בחזה

שיממון עד שיעלה לי השחר

ויעיר את המתים

טלפונים מעוררים

שריקות של ציפורים

סיגריות לאיש טיפש

טלוויזיה לעיוורים

שממת עולם

דממה של סוף״

ואז ביצע שטרית ביחד עם רן בונקר את ״לה לה לה״ בווייב אינטימי ואם על אגדות מדברים וחברי אלג׳יר השונים עלו להופיע עם האומנים (עמי רייס, עופר קורן, גיל פדידה ואביב ברק), הפעם הגיע תורו של מי שהנהיג את הלהקה האגדית לצד גבריאל והוא אביב גדג׳ שביצע בצורה סוחפת ומרגשת את ״ברוך הבא״ כשרן בונקר מאלתר עם סולו גיטרה מטורף! את האנרגיות הגבוהות הם הביאו גם לשיר ״העוקד הנעקד והמזבח״, אליהם גם הצטרף אביב ברק לתופים.

אגדת רוק נוספת היא מי שנחשב למלך הרוק הישראלי, והוא ברי סחרוף וכמו שציינתי באחד הסיקורים שלי בעבר, ברי משמח לבב אנוש ורק משתבח עם השנים. עם גיטרת הגיבסון האדומה שלו הוא נתן את הסיפתח לשיר ״אל תנאף״ שנשמע כמו שיר ברי קלאסי, שנותן הרבה כבוד ליוצר המקורי. כך זה היה גם עם ״כף הקלע״, אחד השירים הטובים ביותר שכתב גבריאל בלחסן, שבסופו סחרוף ובונקר השלימו אחד את השני בסולואי גיטרות שהקפיצו את הקהל.

לבקשת מישהו מהקהל שדרש את ״האסייתית הקטנה״, ביצעו ליאור אשכנזי ורן בונקר את השיר המדובר, אבל הרגע שלאחריו היה השיא. גבריאל לא נמצא פיזית איתנו אבל כן נמצא בשירתו כמו שאמרו עליו קודם ולרגע הזה הקרינו קליפ של גבריאל במקומות שונים בחיים (בהופעות, חזרות או סתם בבית) כשברקע הוא מבצע את ״בתוך הצינורות״ של להקת אלג׳יר. אמרתי אלג׳יר? יופי!…כי בקטע האינסטרומנטלי של השיר, כל חברי אלג׳יר עלו לבמה והעלו רגע נוסטלגי מושלם, שיכל להיות עוד יותר מושלם אם גבריאל היה גם איתם על הבמה. הרגע הנדיר הזה ריגש מאוד את כל הנוכחים בהאנגר 11 ואפשר להגיד רק תודה למוזיקה שמנציחה את אלו שמגדירים את פס קול חיינו.

ואלו שרצו טעם של עוד מהטעם של עוד, לבסוף עלה שוב ערן צור, כשרן בונקר אמר שהשיר האחרון הוא הכי ״קצר״. עד כמה ״קצר״? תקחו 4 דקות קלאסיות ותעלו בריבוע מבלי להוציא שורש. 16 דקות, כן כן, 16 דקות שלמות נתנו ערן צור, רן בונקר, עדי הר צבי ואוהד בולוטין את הנשמה שלהם בשיר ״כדורי הרגעה בדבש״ שמדבר על כל מה שדפוק בחיים ומוזיקלית הם בהחלט הוציאו את כל הסחל׳ה שמבפנים.

מופע המחווה לגבריאל בלחסן, היה מושקע מבחינה מוזיקלית והצליח לחבר יחדיו את שלל האומנים המובילים בישראל לערב מרגש ומיוחד במשך כ-3 שעות, בו הנציחו את שלל שיריו של בלחסן ונתנו להם את הכבוד הבאמת ראוי ליוצר פורץ הדרך, שהעז לכתוב, לנגן ולשיר את מה שבאמת כואב עם הרצון להוציא את התסכול ולכמיהה לחיים טובים יותר.

זוהי דרכו של אומן וגבריאל בלחסן ז״ל באמת הצליח לעשות זאת בדרכו שלו.