יש ערבים שבהם האמנות לא מבקשת לברוח מהמציאות. היא פשוט מתעקשת לעמוד מולה. כזה היה ערב המחול של א.מ.י – איגוד אמני ישראל, שנערך במרכז דוהל בתל אביב ואיגד על במה אחת יוצרים, רקדנים ולהקות מכל קצות שדה המחול המקומי.
האולם התמלא באנשי תרבות, רקדנים, תלמידים, יוצרים ואוהבי מחול. התחושה באוויר נשענה פחות על גאלה נוצצת ויותר על מפגש קהילתי טעון משמעות. אחרי חודשים מורכבים עבור עולם התרבות, הערב ביקש להזכיר שהמחול הישראלי עדיין חי, בועט ומסרב להתכנס לפינה.
ברקע עמד גם מצבו השברירי של תחום התרבות בשנים האחרונות. ביטולי מופעים, חוסר יציבות כלכלית ופגיעה מתמשכת בפרנסת אמנים הפכו את ערב ההתרמה של א.מ.י לאקט בעל משמעות רחבה יותר. לא רק מופע. גם הצהרה.
בין בת שבע לורטיגו
התוכנית האמנותית נעה בין שפות גוף שונות, עולמות מוזיקליים מנוגדים ודורות יצירה רחוקים זה מזה. דווקא החיבורים הללו יצרו את הכוח של הערב.
להקת המחול הקיבוצית פתחה עם "קול אדם" מאת רמי באר. היצירה חיברה בין תנועה מדויקת לפסקול רחב יריעה שנע בין באך ל־Explosions in the Sky. הדינמיקה הבימתית הצליחה לייצר תחושת דחיפות כמעט פיזית.
רנה שינפלד עלתה עם "אמאדמה" והזכירה שוב כיצד נוכחות בימתית אינה תלויה בגיל אלא בכנות. המופע שילב טקסט, תנועה והקראה אישית בקצב איטי ומהורהר, כמעט טקסי.
אורלי פורטל הציגה את "אל־אטלאל", יצירה שנשענה על השפעות ערביות מסורתיות לצד שפת גוף עכשווית. העבודה הצליחה לחבר בין פולקלור לתנועה מודרנית מבלי ליפול לאסתטיקה תיירותית.
אילנה שרה קלייר בלסן הציגה קטע מתוך "מזונות" של תיאטרון קליפה. זה היה רגע אינטימי יותר, שקט ומדויק, בתוך ערב עמוס משתתפים ואנרגיה.
אחד מרגעי השיא הגיע עם הסולו מתוך "וירוס" של אוהד נהרין בביצוע ליאן רייזר מלהקת בת שבע. גם מחוץ להקשר המקורי של היצירה, הכוריאוגרפיה שמרה על העוצמה המוכרת שלה.
הגוף כעדות
להקת המחול של אייל דדון הציגה את "זפת", עבודה פיזית ואפלה יותר, שנשענה על תנועה קבוצתית צפופה ומתח מתמשך. הגוף כאן לא שימש רק כלי אסתטי. הוא הפך לעדות.
בשמת נוסן הציגה את "גוף ענק שקוף", עבודה מינימליסטית שביצעה מילה לוי. מעט תנועה, הרבה נוכחות.
להקת המחול של מיומנה הכניסה קצב אחר לערב עם "פלורים". אחרי רצף עבודות טעונות ורציניות, האנרגיה הבימתית של ההרכב הצליחה לשחרר מעט את האולם.
את סיום הערב חתמה להקת ורטיגו עם "NONA". העבודה של נעה ורטהיים ורינה ורטהיים קורן חיברה בין תנועה מעגלית, רוחניות ותיאום קבוצתי מדויק. כמו לא מעט עבודות של ורטיגו, גם כאן הורגש החיפוש אחר חיבור אנושי דרך הגוף.
במהלך הערב הוענק פרס מפעל חיים לנעה ורטהיים ולעדי שעל, מייסדי ורטיגו, על תרומתם רבת השנים למחול הישראלי. הרגע הזה הצליח לרכז לתוכו את רוח הערב כולו. הכרה במי שבנו כאן שפה אמנותית מקומית לאורך עשורים.
ערב של קהילה
מאחורי ההפקה עמד צוות רחב בהובלת אורי משה עפרי ואייל דדון, שהוביל את הקו האמנותי של הערב. העבודה הלוגיסטית כמעט לא הורגשה במהלך המופע, וזה בדרך כלל סימן טוב.
בסופו של דבר, ערב המחול של א.מ.י לא ניסה להציג "תמונת מצב" מלאה של המחול הישראלי. זה גם בלתי אפשרי. במקום זה הוא הצליח לייצר רגע נדיר של חיבור בין יוצרים, להקות, קהלים ודורות שונים.
בערב אחד, על במה אחת, המחול הישראלי הזכיר שהוא עדיין יודע לנשום לבד, אבל גם לתת כתף בשעת מצוקה.
רגעים שנתפסו
