לפעמים פוסט בפייסבוק פותח דלת שנשארה סגורה שנים. במקרה הזה, מאחוריה חיכה גם דיסק קשיח ישן. עדן אוריון, אחיו הגדול של רם אוריון, העלה זיכרון מרתק. הסיפור התחיל בתל אביב של שנות השבעים. הוא המשיך אל מחשב מקינטוש בתחילת שנות האלפיים.
ובתוך כל הסיפור הזה נמצאת זינגלה. גם אני נמצא שם, בדרך אישית מאוד. עדן הזכיר את הבית שבו גדל. הוא ניצב ממש מול הבית שבו אני גרתי. עוד לפני שהחלפנו תקליטים, המוזיקה כבר עברה בינינו דרך האוויר.
כשהרוק המתקדם יצא מהחלון
המערכת הראשונה שלנו נראית היום כמעט כמו מוצג מוזיאוני. היא כללה רדיו מנורות ישן ופטיפון Dual. לפטיפון היה ראש קרמי, והמגבר ישב בתוך גוף הרדיו. רמקול יחיד השלים את המערכת הפשוטה הזאת. אבל המראה הצנוע הטעה מאוד. המערכת ידעה להוציא עוצמה מרשימה דרך אותו רמקול יחיד. כשפתחתי את הווליום, המוזיקה כבר לא נשארה בסלון. היא גלשה מהמרפסת והמשיכה לאורך הרחוב הקטן.
מצד אחד שכנה הקומונה של מחנות העולים. בצד השני חיכה רחוב אבן גבירול. גם אז הוא כבר היה סואן ורועש למדי. בתוך כל הרעש העירוני נכנסו King Crimson, Genesis, Yes וחבריהם. הם קיבלו אצלי במה פרטית מהמרפסת. אני פשוט פתחתי חלון והגברתי. לא היו אוזניות אלחוטיות ולא רמקולים חכמים. גם לא שאלתי את השכנים מה הם מעדיפים לשמוע.
עדן גר בבית שממול. לדבריו, חלק מההיכרות שלו עם הז'אנר התחילה מאותם צלילים. אז לא חשבתי שאני מפעיל תחנת רדיו שכונתית. פשוט אהבתי מוזיקה ורציתי לשמוע אותה חזק.
ממערכת מזוודה לרם-פל
בשלב מסוים רציתי מערכת גם בתוך החדר שלי. מצאתי אצל אחד השכנים מערכת מזוודה משומשת. היא כבר עברה יד אחת לפחות, ואולי יותר. מבחינתי זה בכלל לא שינה. העיקר היה הפטיפון בחדר. עכשיו יכולתי לשמוע תקליטים בלי להשתלט על הסלון. אבל השלב הבא כבר שינה את כל חוויית ההאזנה.
את המערכת הרצינית רכשנו אצל רמי פלר. החנות שלו, רם-פל, שכנה במרתף ברחוב בוקי בן יגלי. הרחוב הקטן יוצא מבוגרשוב, סמוך למרכז תל אביב של אותם ימים. רם-פל הייתה אז מוסד של ממש. לא קנית מערכת שלמה בתוך קרטון אחד. הרכבת אותה מרכיבים שונים לפי האוזן והתקציב.
אצלי נבחר מגבר Luxman. אליו הצטרף פטיפון BIC עם ראש מגנטי. את התמונה השלימו זוג רמקולי Altec רבי עוצמה.
עכשיו המוזיקה קיבלה סטריאו אמיתי. הגיטרות נפתחו לצדדים, והקלידים קיבלו עומק חדש. הבס ירד למקומות שהמערכת הקודמת רק רמזה עליהם. כשהחלון נפתח, כל הרחוב קיבל את השדרוג. לא היה ספוטיפיי ולא היה יוטיוב. גם לא שלחנו לינקים בטלפון. רצית לחלוק מוזיקה עם מישהו? פשוט הגברת את הווליום.
אצל עדן תמוז ופורטיס
בקיץ 1976 עדן היה כבן ארבע עשרה. הוא וחבריו מעירוני ט"ז יצאו לראות את תמוז בצוותא. במהלך הערב עלה לבמה גם החשמלאי של הלהקה. שמו היה רמי פורטיס. הוא שר את "אינקובטור" ואת "המוות אינו מחוסר עבודה". עבור עדן זו הייתה ההיכרות הראשונה עם פורטיס. אצלי הסיפור כבר התחיל קודם.
פורטיס כבר עבר דרך חנות התקליטים פאז בכיכר מסריק. הוא כבר נכנס לחבורה שסבבה את שאול גרוסברג. משם הדרך הובילה לבית לסין ולסיפורים נוספים. גם תמוז כבר הייתה חלק מהחיים שלי קודם. לכן הפוסט של עדן לא החזיר אותי לאותה נקודה. הוא פתח חלון אחר לאותה תקופה. לפעמים שני אנשים חיים באותו רחוב ושומעים אותה מוזיקה. כל אחד מהם זוכר מסלול אחר לחלוטין.
שנה אחר כך מגיעה ההתלבטות
בשנת 1977 עדן נכנס לחנות תקליטים באבן גבירול (אלחוט?..). הכסף הספיק לתקליט אחד בלבד. על המדף חיכו שניים. מצד אחד עמד "סוף עונת התפוזים" של תמוז. מהצד השני חיכה אלבום פחות מוכר בהרבה. על העטיפה הופיעה דמות היפית, בוגרת ושפופה מעט. שם הלהקה היה זינגלה.
עדן כבר הכיר אותם מהופעה. הוא ראה אותם באירוע של מועדון הרוק בבית לסין. מה ששמע שם מצא חן בעיניו מאוד. גם עטיפת האלבום משכה את העין. בסוף הוא בחר בתמוז. זינגלה נשארה על המדף. אבל דווקא ההתלבטות הזאת נשארה איתו כמעט חמישים שנה.
לפעמים התקליט שלא קנית נחרט עמוק יותר. הוא ממשיך לשבת לך בראש. לפעמים הוא פשוט מחכה לך בסיבוב הבא.
ואני כבר הייתי שם
זינגלה איננה עבורי להקה שגיליתי בדיעבד. חוויתי אותה בזמן אמת, ממש בתחילת הדרך. אני זוכר במיוחד אחת מהופעותיה הראשונות בתל אביב. היא התקיימה במסגרת מועדון הרוק הישראלי בבית לסין. למסגרת קראו "חולצה כחולה". שאול גרוסברג ואשר ביטנסקי עמדו מאחורי הפעילות. בית לסין הישן שכן אז ברחוב ויצמן.
כיכר ה' באייר שכנה ממש בסביבה. היום כולם מכירים אותה ככיכר המדינה. המקום השתייך לעולם ההסתדרותי של אותם ימים. משרדי ההסתדרות שכנו לא רחוק משם. אלה היו עדיין ימי מפא"י העתיקים. בתוך כל הממסד הזה צמח משהו אחר לגמרי. רוק צעיר, רעשני, סקרן ולעיתים גם חסר סבלנות.
זינגלה התאימה בדיוק לאווירה הזאת.
ואז קסדה קיבל את הגיטרה
אחד הרגעים מאותו ערב נשאר איתי עד היום. הגעתי מוקדם, כמו שנהגתי לעשות אז. כמה חבר'ה כבר הסתובבו באולם. אני הייתי הצעיר בחבורה. אפרים ברק החזיק גיטרה חשמלית. לידנו עמד משה, בחור מקריית שלום. כולם קראו לו "קסדה". קסדה ביקש לקחת את הגיטרה לידיו. ברק לא מיהר למסור אותה. הוא זרק לעברו הערה על הידיים השחורות והמלוכלכות. זו הייתה תקופה אחרת, וגם השפה הייתה אחרת.
בסופו של דבר הגיטרה עברה לידיים של קסדה. בתוך רגעים כל מי שעמד שם השתתק. השליטה הטכנית שלו הייתה מדהימה. האצבעות רצו על צוואר הגיטרה במהירות ובביטחון. אנחנו נשארנו שמוטי לסת. אין צילום מהרגע הזה, וגם אין הקלטה. אין אפילו קרדיט קטן על עטיפת תקליט. אבל אני זוכר אותו היטב.
לפעמים ככה נראית ההיסטוריה האמיתית של הרוק. כמה חבר'ה עומדים באולם כמעט ריק. גיטרה עוברת מיד ליד, ומישהו אלמוני משאיר את כולם פעורי פה.
ואז זינגלה עלתה לבמה.
זינגלה מחפשת שפה משלה
שורשי הלהקה מגיעים לתחילת שנות השבעים. ג'וני שטרן ודוד בכר החלו ליצור יחד. בהמשך התגבש סביבם הרכב רחב ומסקרן. אפרים ברק ניגן בגיטרה. אודי טמיר לקח את הבס. דוד שנן ישב מאחורי התופים. עדי וייס הביא את הקלידים. טוני בראוור הגיע עם הכינור והמנדולינה. דודי רוזנטל תרם גם הוא לעולם הצליל. כל אחד מהם הוסיף שכבה אחרת למרקם המוזיקלי.
החבורה חיפשה משהו שלא ממש התקיים כאן. רוק מתקדם ישראלי עם שאיפות רחבות. הם הכירו היטב את מה שהתרחש באנגליה ובאירופה. אפשר לשמוע את התקופה כמעט בכל פינה. אבל זינגלה לא רצתה להסתפק בחיקוי. היא ניסתה לבנות לעצמה קול מקומי ועצמאי.
ואז הגיעה המלחמה
חשוב לסדר כאן את ציר הזמן. זינגלה התחילה עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. אבל המלחמה נכנסה עמוק אל היצירה שבאה אחריה. חלק מחברי הלהקה חוו אותה מקרוב. היא השאירה אחריה טראומות, זיכרונות ואובדן. כל אלה חלחלו אל החומרים החדשים.
מכאן צריך להבין את השם Peace. זו לא הייתה מילה אופנתית באנגלית. זו הייתה בקשה אמיתית מתוך מציאות כואבת. גם שמות הקטעים מספרים את הסיפור. Lonely Violin Crying For Peace כמעט מסביר הכול לבדו. אחריו מגיע גם Soon The War Is Over.
ישראל עוד ניסתה לעכל את 1973. זינגלה כבר ניסתה להפוך את התחושות למוזיקה.
הבית ברחוב הפרחים
באמצע העשור חברי הלהקה חיו כמעט בתוך היצירה. הם גרו יחד, התאמנו, כתבו וניגנו. החיים עצמם נכנסו ישירות אל המוזיקה. אחד הקטעים נקרא 7 Flowers Street. כך כתובת פרטית הפכה ליצירת רוק מתקדם. זה אולי פרט קטן, אבל הוא מספר הרבה.
הבריטים אהבו לכתוב על מיתולוגיה, פנטזיה וקוסמוס. זינגלה לקחה גם את הרחוב הביתה. היא חיברה את העולם הגדול אל המציאות המקומית.
נכנסים לקולינור
בשנת 1975 נכנסה החבורה לאולפני קולינור. המטרה כבר לא הייתה להקליט כמה שירים. זינגלה רצתה אלבום שלם. היא גם רצתה אותו באנגלית. המבט כבר הופנה אל מעבר לים. העיבודים התמלאו שכבות, והצליל נעשה שאפתני יותר.
גיטרות פגשו קלידים. הבס קיבל מקום משמעותי. הסינתיסייזרים צבעו את התמונה. מעל הכול עבר הכינור של טוני בראוור. דווקא הכינור הזה הפך לאחד מסימני ההיכר של זינגלה. הוא העניק לה צבע שקשה היה לבלבל.
החלום היה אירופה
יעקב בכר ניהל את הלהקה וראה בה פוטנציאל בינלאומי. בשלב מסוים נוצר גם קשר עם חברת Decca. החלום נראה אפשרי מאוד. אלבום באנגלית כבר היה בדרך. גם חברה בינלאומית נכנסה לתמונה. אולי אחר כך היו מגיעות גם הופעות מעבר לים.
אבל הדלת נסגרה.
האלבום כבר היה מוכן, ואירופה נשארה חלום. זינגלה נשארה בישראל עם יצירה לא פשוטה לשיווק. רוק מתקדם באנגלית לא היה מוצר קל. גם הרדיו לא תמיד ידע מה לעשות איתו. אבל דווקא הקושי הזה בנה בהמשך את המיתולוגיה.
Peace מגיע לחנויות
רק בשנת 1977 הגיע האלבום אל הציבור. שמו היה פשוט מאוד. Peace. המהדורה המקורית כללה תשעה קטעים. הודפסו ממנה רק 750 עותקי ויניל. על צד אחד הופיעו Heroica ו-Help This Lovely World. אחריהם הגיעו Carnival ו-Love Song.
הצד השני המשיך עם 7 Flowers Street ו-One Minute Prayer. אחריהם הגיע Lonely Violin Crying For Peace. את האלבום סגרו Stampede ו-Soon The War Is Over.
זה האלבום שעדן השאיר אז על המדף. וזה האלבום שאני לקחתי איתי הביתה. בעותק שלי אפילו החליפו את הלייבלים (מדבקות) של הצדדים, מה שהפך אותו לנדיר פלוס פלוס..
טוני והכינור
בשנים האחרונות יצא לי לפגוש שוב את טוני בראוור. עבורי הוא תמיד יישאר קודם כל הכנר של זינגלה. אבל הסיפור שלו המשיך לתחנות נוספות. הוא עבר דרך ברוש, ואחר כך גם דרך הקלטות נוספות. הוא ניגן גם ב"פלונטר" של פורטיס.
שוב אותם חוטים מתחברים. תמוז, פורטיס, זינגלה וברוש חיו באותו מרחב קטן. הרוק הישראלי של שנות השבעים לא היה עולם גדול.
אבל הוא יצר הרבה מאוד רעש.
עשרים וחמש שנה קדימה
עכשיו חוזרים לעדן.
תחילת שנות האלפיים. הוא כבר נשוי, אב לשניים ומתגורר בגליל. באוניברסיטת חיפה הוא מנהל את תחום המולטימדיה. הניסיון שלו עם מחשבי Apple הפך אותו לכתובת מוכרת. במיוחד כשמישהו נתקע עם טכנולוגיה שכבר נעלמה מהעולם.
יום אחד הופיע אדם בפתח המשרד. הוא הציג את עצמו בשם ג'וני שטרן. כן, אותו ג'וני שטרן מזינגלה.
אריאל זילבר שלח אותי אליך
שטרן הוציא מתיק בלוי דיסק קשיח ישן מסוג SCSI. הוא סיפר שאריאל זילבר הפנה אותו לעדן. אולי הוא יידע להציל את החומר. בתוך הכונן חיכה משהו יקר בהרבה מהחומרה. החומרים של זינגלה חיכו שם. אפשר לדמיין מה עבר לעדן בראש. אותה להקה שנשארה על מדף החנות חזרה אליו. הפעם היא לא הגיעה על ויניל.
היא הגיעה בתוך דיסק קשיח שכמעט אי אפשר לקרוא.
ארכיאולוגיה דיגיטלית
SCSI הייתה פעם טכנולוגיה מתקדמת מאוד. אנשי מוזיקה, וידאו ועיצוב הכירו אותה היטב. היא אפשרה להעביר כמויות מידע גדולות. אבל לטכנולוגיה יש מנהג מעצבן. היא מזדקנת מהר מאוד. חיבורים נעלמים, תקנים מתחלפים ודרייברים מפסיקים לעבוד. כך נשאר המידע בפנים, אבל הדרך אליו נעלמת.
לעדן הייתה מגירה שימושית במיוחד. בתוכה הוא שמר כרטיסים, כבלים וחלקי מחשבים ישנים. עכשיו הגיע הרגע שלהם. הוא התקין כרטיס SCSI בתוך מחשב G4. אחר כך חיבר את הכבל המתאים. גם הפינים בכונן דרשו טיפול.
לבסוף נמצא גם הדרייבר הנכון. השעות עברו, ובחוץ כבר ירד הלילה. כנראה שרק שניהם נשארו בקומה.
ואז הופיעו הקבצים.
המוזיקה שוב נשמעת
עדן בדק את החומר, והמוזיקה החלה להתנגן. פתאום כל השנים התקפלו אל תוך חדר אחד. בית לסין חזר. גם עטיפת התקליט וחנות התקליטים חזרו. זינגלה יצאה מחדש מתוך דיסק קשיח ישן.
עדן צרב את הקבצים על תקליטור. גם המשפט הזה נשמע היום כמעט ארכיאולוגי. השניים התחבקו ונפרדו. ג'וני לקח את החומר והלך. עדן אינו יודע מה נעשה אחר כך בקבצים. ג'וני שטרן הלך לעולמו במרץ 2012.
אבל הסיפור נשאר.
Peace מקבל חיים חדשים
האלבום עצמו המשיך במסלול משלו. רק 750 עותקים יצאו במהדורה המקורית. עם השנים החלו אספנים לחפש אותם. התקליט נעשה נדיר, והמחירים עלו. בשנת 1993 הגיע גם התקליטור. המהדורה החדשה החזירה את האלבום לקהל.
היא גם הוסיפה חומרים נוספים. בהמשך הגיעו הוצאות נוספות, וגם הוויניל חזר לחנויות. היום כבר אין צורך לצוד עותק. Peace מחכה בשירותי הסטרימינג. לחיצה אחת מספיקה כדי לחזור לשנת 1977.
ואז הבן שולח לינק
המעגל של עדן נסגר בדרך שמתאימה מאוד לזמן שלנו. יואב, בנו, זכר את הסיפור הישן. הוא שלח לאביו קישור לזינגלה בספוטיפיי. עדן לחץ, ושיר אחד הפך למסע של שבוע. משם הוא חזר ל-Peace. אחר כך הגיעו ששת, אחרית הימים ותמוז. גם Van der Graaf Generator ופיטר האמיל הצטרפו למסע. המוזיקה הישנה לא ביקשה רשות לחזור.
היא פשוט חזרה.
כמעט חמישים שנה עברו
בינואר הקרוב ניכנס לשנת החמישים של Peace. כמעט חצי מאה חלפה מאז אותה מהדורה זעירה. אז רק 750 עותקים יצאו אל העולם. היום כמעט כל אדם יכול לשמוע את האלבום בתוך שניות.
יש בכך אירוניה יפה מאוד. המוזיקה נעשתה נגישה יותר. הוויניל המקורי נעשה נדיר יותר. עותק כזה שווה היום לא מעט כסף.
ואת שלי אני לא מוכר
גם אצלי נמצא עותק מקורי של האלבום. אותה עטיפה, אותן רצועות ואותו סיפור. אני יודע היטב מה שוויו בעולם האספנות. אבל מבחינתי החשבון עובד בצורה אחרת לגמרי. מבחינתי זה איננו עוד תקליט אספנות. מספיק להביט בעטיפה כדי שבית לסין הישן יחזור לחיים. אפרים ברק שוב עומד שם עם הגיטרה, וקסדה כבר מחכה להזדמנות שלו. כמה דקות אחר כך הוא משאיר את כולנו פעורי פה. אלה בדיוק הרגעים ששום מחירון אספנים לא יודע לתמחר.
אני שומע שוב את הכינור של טוני בראוור. גם המרפסת חוזרת אלי. רדיו המנורות והפטיפון של Dual חוזרים איתה. אחריהם מגיעה מערכת המזוודה הישנה. אחר כך רם-פל ורמי פלר. שוב מופיעים Luxman, BIC והרמקולים של Altec. מעבר לרחוב יושב נער בשם עדן אוריון. הוא מקשיב לצלילים שיוצאים מהחלון שלי.
שנים אחר כך הוא יציל את זינגלה מתוך דיסק קשיח ישן.
הכינור עדיין בוכה לשלום
ונשאר כמובן השם. Peace. מילה אחת שעלתה מתוך ישראל הפצועה של שנות השבעים. מלחמת יום הכיפורים נכנסה עמוק לעולמם של חברי זינגלה. הם לקחו טראומה, פחד ותקווה. אחר כך הם הפכו את הכול למוזיקה.
כמעט חמישים שנה חלפו מאז. אנחנו שוב יודעים היטב איך נשמעת מלחמה. אנחנו מכירים שוב שכול, חרדה וגעגוע. לכן Lonely Violin Crying For Peace אינו רק שם של קטע ישן.
הכינור עדיין בוכה לשלום. ואנחנו עדיין מחכים לו. התקליט שלי בינתיים נשאר אצלי. הוא כבר שווה הרבה יותר ממחירו המקורי. אבל אותו אני לא מוכר.
הכתבה מוקדשת לזכרו של המנטור המוזיקלי שלי וחבר נעורים אברי רוזנטל שהלך השנה לעולמו.
