ישנן להקות שמכריזות על אלבום חדש. אצל U2, גם הודעה כזאת מקבלת ממדים של אירוע היסטורי. התזמון בוודאי אינו מקרי. השבוע מציינים ארבעת חברי הלהקה חמישים שנה לתחילת המסע המשותף.
ב־25 בספטמבר 1976 תלה לארי מולן ג׳וניור פתק בבית ספר בדבלין. הוא חיפש מוזיקאים להקמת להקה. פול יוסון, דייב אוונס ואדם קלייטון נענו להזמנה. לימים הם הפכו לבונו, דה אדג׳ ואדם קלייטון. מולן נשאר מאחורי התופים, שם התחיל הכול. ארבעה נערים בחדר אחד הפכו לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. עכשיו הם מכריזים על “Carnaval De Luz”, אלבום האולפן ה־16 של U2. האלבום ייצא ב־13 בנובמבר 2026 בחברת Island Records.
זהו אלבומם הראשון עם חומרים חדשים מאז “Songs of Experience” משנת 2017. תשע שנים חלפו, אבל אצל U2 הזמן אף פעם אינו מתנהל בשקט.
המסע החדש
את המסע עם המעריצים ברחבי העולם לקראת יציאתו של האלבום הם החלו כבר בקיץ. הסנונית הראשונה הייתה “Street of Dreams”, שיצאה ב־7 ביולי. ג׳קנייף לי הפיק את השיר, שמציג את הצליל המוכר של הרביעייה. הגיטרה של דה אדג׳ נפתחת לרוחב. קולו של בונו מחפש שוב אמונה ותקווה.
הקליפ צולם בחודש מאי באזור פלאסה סנטו דומינגו במקסיקו סיטי. גשם כבד השבית את הגנרטור במהלך הצילומים. משפחה מקומית פתחה את ביתה ואפשרה ללהקה לצלם מהמרפסת.
הקליפ הפך למכתב אהבה צבעוני למקסיקו סיטי. חברי U2 נעים ברחובות על אוטובוס מקושט. העיר איננה תפאורה בלבד. היא שותפה פעילה בחגיגה, בתנועה ובתקווה שהשיר מבקש לייצר.
הרחובות שוב קוראים לבונו
השיר החדש “Street of Dreams” מזמין כמעט מאליו השוואה ל־“Where the Streets Have No Name”. הלהיט הוותיק משנת 1987 ביקש לברוח ממקום שבו הרחוב מסגיר את זהותך. הוא המריא בהדרגה, עד שהפך לתפילה גדולה של חופש ושייכות.
כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, הרחוב חוזר אצל U2, אך מקבל משמעות אחרת. ב־“Street of Dreams” הרחוב כבר אינו מקום שצריך להימלט ממנו. הוא הופך למרחב שבו אפשר לחלום, להיפגש ולהתחיל מחדש. הגיטרה המצלצלת של דה אדג׳ משמרת את החתימה המוכרת. בונו נשמע מבוגר ומפוכח יותר, אך עדיין מסרב לוותר על התקווה.
אם השיר הישן חיפש מקום נטול שמות וגבולות, החדש מבקש להאיר את הרחוב הקיים. פעם U2 רצתה להגיע למקום שמעבר למציאות. עכשיו היא מבקשת להכניס מעט אור אל תוכה.
עכשיו מגיע “Silencio”, קטע קצר הנמשך שתי דקות ו־35 שניות. הלהקה מגדירה אותו כמחווה לחוצפת הסרף־פאנק המוקדמת. ריאן טדר הצטרף לג׳קנייף לי בהפקה הנוספת.
השיר הדוק, רועש ועצבני. הגיטרות אינן מבקשות רשות, והקצב אינו ממתין לאיש. U2 אינה מנסה לשחזר המנון ישן. היא מבקשת להחזיר לעצמה את החוצפה. גם הקליפ של “Silencio” כבר יצא. צמד הבמאים Cliqua הוביל את הצילומים במקסיקו סיטי. הקליפ ממשיך את השפה החזותית של “Street of Dreams”. הרחוב, הצבע והתנועה פוגשים שוב את ארבעת האירים.
בין הגוף, הנשמה והחושך שבחוץ
פירוש שמו של האלבום הוא “קרנבל של אור”. מאחורי השם מסתתר רעיון רחב יותר מחגיגה צבעונית. הקרנבל מייצג את הגוף ואת החיים שלפני התענית. אחריו מגיעים ההתכנסות, החשבון הפנימי והלידה המחודשת. לכן האלבום קשור לשני המיני־אלבומים ש־U2 הוציאה השנה. הראשון היה “Days of Ash”, והשני היה “Easter Lily”. שלוש היצירות נולדו באותה תקופה יצירתית.
יחד הן יוצרות מסלול מחגיגת החיים, דרך האפר, ועד התקווה לחידוש. “Carnaval De Luz” ניצב בתחילת המסלול הזה. תחילה חוגגים את האור. אחר כך מתמודדים עם מה שממתין מחוץ לקרנבל.
האלבום יכלול 12 שירים ויעסוק ברוחניות, חברות, חירות ויכולת ההתמדה. ברקע ניצבים כוחות אפלים המתקרבים אל החברה האנושית. אלא שהפעם U2 אינה רוצה לשקוע בתוכם. היא מגבירה את התופים, מדליקה אש ומעדיפה לחגוג את החיים.
דה אדג׳ מתאר את האלבום כאוסף פרוע, פרובוקטיבי ומקודש. בונו מבטיח גיטרות רועשות, בס עמוק ומקצבים אקסטטיים. הוא מבטיח גם כמה דמעות כסופות. במילים אחרות, זוהי U2 שמביטה בחושך ומדליקה מולו במה.
אינו, רוסליה, גריקס ודולי פרטון
ג׳קנייף לי עומד מאחורי ההפקה המרכזית. בריאן אינו חזר אל המעבדה המוזיקלית של הלהקה. הוא שותף לכתיבה ומנגן בסינתיסייזרים בשלושה שירים. אלה “Go”, “The Greatest Show on Earth” ו־“Can’t Stop Us Now”. מרטין גריקס שותף לכתיבת “Glorify”. רוסליה מתארחת בשיר “The Mirror Maker”.
דניאל לנואה מנגן בגיטרת פדל־סטיל בשיר הנועל, “Torn”. השיר מספק גם את הרגע הרגשי ביותר באלבום. בונו שר בו לצד דולי פרטון. השניים כתבו אותו עם ג׳וני מקדייד. מדובר בשיר קאנטרי עדין על קשרי משפחה שנשברו. לפי הודעת הלהקה, זו הייתה הקלטת השירה האחרונה של פרטון. כך הופך “Torn” משיר סיום לפרידה מוזיקלית טעונה. הוא גם מחבר בין הקרנבל לבין שני המיני־אלבומים שקדמו לו.
האלבום יופץ בדיגיטל, בתקליטור, בוויניל ובמהדורות אספנים. תצא גם מהדורת Blu-ray עם סטריאו ברזולוציה גבוהה ומיקס Dolby Atmos.
מהרעש של דבלין אל פסגת העולם
הסיפור של U2 נשען על שילוב נדיר בין אמונה, שאפתנות וחברות. בתחילת הדרך הם נשמעו כמו להקת פוסט־פאנק צעירה ודחופה. “Boy” הציג את האנרגיה, ו־“War” הפך אותה להצהרה פוליטית. “The Unforgettable Fire” פתח את הדלת לצליל רחב ורוחני יותר. “The Joshua Tree” משנת 1987 הפך אותם לכוכבי ענק. “Where the Streets Have No Name” פתח מרחבים עצומים. “I Still Haven’t Found What I’m Looking For” הפך את החיפוש לתפילה. “With or Without You” עטף כאב פרטי בתוך המנון אצטדיונים.
בתחילת שנות התשעים הם כמעט המציאו את עצמם מחדש. “Achtung Baby” החליף את הרצינות באירוניה, אלקטרוניקה ודמויות במה. “One”, “Mysterious Ways” ו־“The Fly” הוכיחו שהלהקה עדיין מוכנה להסתכן. הניסויים נמשכו עם “Zooropa” ו־“Pop”. אחריהם הגיעה חזרה אל שירי הרוק הישירים. “Beautiful Day”, “Elevation” ו־“Vertigo” החזירו אותם למרכז המגרש.
לאורך הדרך הפכה U2 גם למכונת הופעות אדירה. הלהקה מכרה יותר מ־175 מיליון אלבומים וזכתה ב־22 פרסי גראמי.
הלילה שבו הלימון נחת בפארק הירקון
הקשר הישראלי של U2 מתנקז תחילה לערב אחד בלתי נשכח. ב־30 בספטמבר 1997 נחת סיבוב “PopMart” בפארק הירקון. זה היה מופעה הראשון והיחיד של הלהקה בישראל. זכיתי לחוות אותו מעמדת האבטחה המשטרתית שהשקיפה אל הקהל והבמה. הנה התיעוד ממצלמתו של מוטי קמחי, כיום חבר בצוות האתר.
זו לא הייתה עוד הופעת רוק גדולה. פארק הירקון הפך לסופרמרקט עתידני, צבעוני ומטורף. על הבמה ניצבו מסך עצום, קשת זהובה ולימון מראות ענק. הלהקה השתמשה בשפע ובקיטש כדי ללעוג לתרבות הצריכה. היא השקיעה הון כדי להיראות זולה, מוגזמת וכמעט מגוחכת. בתוך הקרקס הזה הסתתרו כמה משירי הרוק הגדולים של התקופה.
הפתיחה עם “Mofo” הבהירה שהערב לא יתנהל לפי כללי הטקס. מיד אחריו הגיע “I Will Follow”, שחיבר את 1997 אל תחילת הדרך. משם המשיכה הלהקה דרך “Gone”, “New Year’s Day” ו־“Pride”. הקהל קיבל גם את “I Still Haven’t Found What I’m Looking For”. אחריו הגיעו “All I Want Is You”, “Desire” ו־“Bullet the Blue Sky”.
רגעי השיא נשמרו ל־“Where the Streets Have No Name” ול־“With or Without You”. בהדרן פרצה “Discothèque” מתוך לימון המראות. אחריה הגיעו “Mysterious Ways”, “One” ו־“MLK”.
בסך הכול ביצעה הלהקה 24 שירים וקטעי שירים. הערב חיבר בין הפאנק של דבלין למפלצת הבימתית הגדולה בעולם. במבט לאחור, אותו מופע נשאר חריג גם במסלול של הלהקה. U2 לא שבה מאז לבמה ישראלית. הזיכרון נותר תלוי מעל הפארק, כמו אותה קשת זהובה ענקית.
כשהמוזיקה הישראלית דיממה, U2 לא שתקה
הקשר בין U2 לישראל לא נשאר קפוא באותו לילה בפארק הירקון. ב־8 באוקטובר 2023 עמדה הלהקה על בימת Sphere בלאס וגאס. החדשות מישראל כבר הגיעו, וכך גם ממדי הטבח בפסטיבל נובה.
בונו עצר את המופע לפני “Pride (In the Name of Love)”. הוא דיבר על הצעירים שהגיעו למדבר כדי לשיר ולרקוד. לדבריו, אלה היו אנשים מהסוג שלהם. אנשי מוזיקה, קהל ואוהבי חיים. אחר כך הקדיש להם את אחד ההמנונים הגדולים של U2. הוא גם שינה את מילות הבית המוכר. במקום ההתייחסות לרצח מרטין לותר קינג, הוא שר על בוקר 7 באוקטובר. בונו הזכיר את השמש שעלתה בשמי המדבר ואת מגני הדוד. את חייהם לקחו, הוא שר. את גאוותם לא יוכלו לקחת.
המחווה הגיעה בזמן שרבים בעולם המוזיקה עדיין שתקו. U2 בחרה להביע כאב, זעם והזדהות עם הישראלים. הלהקה העלתה את הקטע גם בחשבונותיה הרשמיים. כך הגיע המסר למיליוני אנשים ברחבי העולם. כאן בבלוג דיווחנו על המחווה כבר ב־9 באוקטובר. הכותרת הייתה ברורה: “להקת U2 במחווה לנרצחי הפסטיבל בדרום”. בתוך ההלם הישראלי הגדול, המחווה העניקה לרגע תחושה שאיננו לבד.
הבחירה ב־“Pride” לא הייתה מקרית. זהו שיר על התנגדות לאלימות ועל כבוד שאי אפשר למחוק. באותו ערב הוא הפך משיר על מאבק היסטורי לקינה על צעירים ישראלים. אנשים שביקשו לחגוג מוזיקה מצאו את מותם מול השמש העולה. עבור בונו וחבריו, הטבח פגע גם במשפחה הבינלאומית של אנשי המוזיקה. במה שאמור להיות מרחב של חופש, שמחה וביטחון. בונו הדגיש כי תפילותיה של הלהקה נותרו תפילות לשלום ולאי־אלימות. עם זאת, הוא לא הסתיר לאן הופנו באותו רגע הלב והזעם. המחווה נולדה לפני שהעולם התבצר במחנות, בסיסמאות ובהאשמות.
בין ההזדהות עם ישראל לביקורת על המלחמה
בהמשך הציגה הלהקה עמדה מורכבת יותר כלפי המלחמה. חבריה המשיכו לגנות את טבח חמאס, האונס, הרצח והחטיפה. במקביל, הם מתחו ביקורת חריפה על ממשלת ישראל ועל הפגיעה באזרחים בעזה. בונו קרא לחמאס לשחרר את החטופים ולסיים את המלחמה. הוא גם חזר והפריד בין ממשלת ישראל לבין אזרחיה. מבחינתו, הגינוי לחמאס והדאגה לחפים מפשע אינם סותרים זה את זה.
אפשר לחלוק על חלק מאמירותיהם המאוחרות. אי אפשר למחוק את הרגע הראשון והצלול ההוא. כאשר המוזיקה הישראלית דיממה, U2 ראתה את הקורבנות. היא העניקה להם קול מול עשרים אלף צופים ומול העולם כולו. לכן הסיפור הישראלי של U2 אינו מסתיים בלימון הענק של “PopMart”. הוא עובר גם במדבר של רעים ובבמת הענק של לאס וגאס. בין שני המקומות מפרידות 26 שנים. את שניהם מחברים מוזיקה, זיכרון והאמונה שכבוד האדם חזק מן האלימות.
הקרנבל עדיין פתוח
חמישים שנה אחרי אותו פתק בבית הספר, החבורה מדבלין עדיין יחד. היא עברה הצלחות, ביקורות, מהפכות מוזיקליות וגם פציעות. לארי מולן חזר לנגן לאחר תקופה רפואית מורכבת. עצם נוכחותו מעניקה להקלטות החדשות משקל נוסף. “Carnaval De Luz” אינו מבקש לסכם קריירה. לפחות לפי שני השירים הראשונים, הוא מבקש להדליק אותה מחדש. “Street of Dreams” מביא את התקווה הגדולה. “Silencio” מחזיר את החוצפה ואת הרעש.
האלבום נולד בעולם שכבר איבד לא מעט מתמימותו. U2 מכירה את החושך הזה היטב. היא ראתה אותו בבוסניה, בפריז וגם במדבר של רעים. כעת היא משיבה לו בקרנבל של אור. עם תופים חזקים יותר, גיטרות פתוחות ומנגינות שמסרבות להיכבות. חמישים שנה אחרי הפתק בדבלין, U2 עדיין מאמינה בכוחה של המוזיקה.
ואנחנו? עדיין מלאי תקווה שהלהקה תחזור ותופיע כאן, ברור לי שזה יהיה רק על בסיס של התנעת תהליכים דיפלומטיים ומדיניים שיובילו לרגיעה מוחלטת במזרח התיכון המטורף…
