יש סיפורים שהמוזיקה מצליחה לספר טוב יותר מכל מילה. סיפורם של האחים תובל ויותם חיים הוא אחד מהם. שני אחים שגדלו עם מקלות תיפוף, מקצבים וחלומות מוזיקליים משותפים. עבורם, התופים לא היו רק כלי נגינה. הם שימשו כשפה פרטית, כדרך לתקשר ולהבין זה את זה. אפילו כשהחיים הובילו אותם לסגנונות מוזיקליים שונים, הקצב המשיך לחבר ביניהם.
ב-7 באוקטובר 2026 הוצג הערוץ הטלוויה כאן 11 הסרט הדוקו-מוזיקלי "אחים – סרטו של תובל חיים לזכרו של יותם חיים". ואדים מכונה חתום על הבימוי, הצילום והעריכה. הסרט מתעד את מסעו של תובל בעקבות האובדן ואת יצירת אלבומו הראשון. במרכזו עומדת המוזיקה, שליוותה את שני האחים מילדותם והפכה כעת לכלי של זיכרון והתמודדות.
שני אחים, שתי מערכות תופים
תובל חיים פועל שנים בסצנת המוזיקה הישראלית כמתופף, יוצר וחבר להקת פולקעס. אחיו הצעיר יותם בחר אף הוא בתופים, ונמשך במיוחד לרוק הכבד ולמטאל. השניים פיתחו עולמות מוזיקליים משלהם, אבל חלקו אהבה עמוקה לנגינה. המוזיקה ליוותה את מערכת היחסים ביניהם והעניקה לה ממד נוסף של קרבה.
בבוקר השבעה באוקטובר 2023 נחטף יותם מביתו בכפר עזה. במשך כשבעים ימים הוחזק בשבי חמאס ברצועת עזה. בדצמבר הצליח להימלט יחד עם אלון שימריז וסאמר טללקה. ב-15 בדצמבר נהרגו שלושתם מירי חיילי צה"ל, שטעו בזיהוים. משפחת חיים נותרה מול אובדן נורא, שהפך גם לחלק מהזיכרון הלאומי.
עבור תובל, האסון קטע גם את הקשר הטבעי שלו עם המוזיקה. במשך תקופה התקשה להאזין לשירים, לנגן ולחזור אל הבמות. התופים, שתמיד העניקו לו חופש וביטוי, הזכירו כעת את חסרונו של יותם. אלא שבהדרגה החלה המוזיקה לשוב אל חייו, הפעם ממקום אחר לחלוטין.
"אחים" – אלבום שנולד מתוך געגוע
במאי 2025 יצא אלבום הבכורה של תובל חיים, "אחים". כבר עם יציאתו הקדשנו לו כתבה. האלבום נולד מתוך ניסיון להתמודד עם האובדן, אבל התפתח ליצירה מוזיקלית עצמאית. תובל חבר למפיק המוזיקלי בנו הנדלר, ויחד עיצבו עולם עשיר של צלילים ורגשות.
היצירה נעה בין רוק, גרוב, היפ הופ, מטאל ורגעים אינטימיים ושקטים. ברי סחרוף, שי צברי, אסתר רדא, אקו וחברי פולקעס הצטרפו למסע. כל אחד מהם הביא עמו צבע מוזיקלי משלו, ותרם לאופיו המגוון של האלבום.
אבל השותף המשמעותי ביותר ביצירה הוא דווקא מי שכבר אינו נמצא כאן. תובל שילב באלבום טקסטים שיותם כתב, הקלטות תופים ואת קולו. בשיר "טייגר" נעזר גם בטכנולוגיית AI כדי ליצור נוכחות קולית של אחיו. כך הפך האלבום למעין שיתוף פעולה נוסף בין שני המתופפים. את העטיפה איירה אחותם הצעירה, נויה חיים.
האלבום אינו מבקש להישאר בתחומי שירי הזיכרון המקובלים. הוא מכיל כאב וגעגוע, אבל גם עוצמה, תנועה, מקצבים ואנרגיה מוזיקלית. נדמה שתובל ביקש לשמר לא רק את זכרו של יותם. הוא רצה גם להחזיר אל הצלילים משהו מאישיותו, מאהבותיו ומהחיים שהיו לשניהם.
מהאולפן לבארבי – כשהזיכרון עולה לבמה
בספטמבר 2025 הגיע האלבום אל במת מועדון בארבי בתל אביב. יניב לוי תיעד עבור הבלוג את מופע ההשקה. הערב הפגיש את תובל עם מוזיקאים, חברים ובני משפחה. המופע העניק לשירים חיים נוספים והפך את הסיפור האישי לחוויה משותפת עם הקהל.
אחד הרגעים המשמעותיים הגיע כאשר איריס חיים, אמם של האחים, הקריאה מכתב מקרינה ארייב. התצפיתנית ששבה מהשבי סיפרה כיצד יותם עודד אותה בתקופה הקשה. גם במנהרות הוא המשיך לתופף, באמצעות מקלות וסירים שמצא סביבו. דווקא הפרט הקטן הזה מספר משהו עצום על האדם שהיה. גם בשבי, יותם לא חדל להיות מוזיקאי.
בהמשך הערב הצטרפו למופע מוזיקאים שליוו את יצירת האלבום, בהם ברי סחרוף ואקו. אחד הרגעים המיוחדים הגיע כשתובל ניגן לצד צילום של יותם המתופף. שני אחים, שתי מערכות תופים, במה אחת ושני ממדים של זמן. המוזיקה חיברה ביניהם שוב, לפחות למשך אותן דקות.
ואדים מכונה – כשהמצלמה נכנסת אל תוך המוזיקה
כעת מצטרף לסיפור גם הממד הקולנועי. ואדים מכונה, במאי הסרט, צלמו ועורכו, מלווה את תובל בתהליך יצירת האלבום. הסרט משלב חומרי ארכיון, זיכרונות משפחתיים, תיעוד מוזיקלי ורגעים מתהליך העבודה. כל אלה מרכיבים תמונה אישית של אדם שמנסה למצוא מחדש את קולו.
החיבור בין העשייה הקולנועית של מכונה להפקה המוזיקלית של בנו הנדלר מעניק לסיפור שתי שפות משלימות. הנדלר מסייע לתובל לעצב את הזיכרונות לשירים, ואילו מכונה מתעד את התהליך במצלמתו. כך מקבל הצופה הזדמנות להתבונן בדרך שבה חוויות אישיות הופכות ליצירה.
הסרט מתמקד במוזיקה כדרך להתמודד עם אובדן, ולא רק כאמצעי להנצחה. זהו הבדל משמעותי, במיוחד לנוכח ריבוי סרטי הזיכרון והעדויות מאז שבעה באוקטובר. כאן ניצב במרכז מוזיקאי שמנסה לבנות מחדש את חייו באמצעות היצירה. הזיכרונות אינם נשארים באלבום המשפחתי. הם הופכים לצלילים, לשירים ולמפגש עם קהל.
במובן מסוים, הסרט גם מאפשר למוזיקה לדבר במקומות שבהם המילים מתקשות. אפשר לתאר געגוע, להסביר כאב ולספר על הקשר בין שני אחים. אבל צליל תופים מוכר או הקלטה ישנה מסוגלים לעורר תחושה מיידית אחרת. הם מחזירים לרגע את הנוכחות של מי שכבר איננו.
מה שלא הספיק לומר
באוגוסט 2026 הוציא תובל את השיר "מה שלא הספקתי לומר", מתוך אלבומו השני. גם את השיר הזה סיקרנו כאן בבלוג. עצם המשך היצירה מספר על הדרך שעבר מאז יציאת "אחים". המוזיקה כבר אינה רק אמצעי לשמר את זכרו של יותם. היא הפכה גם למסלול שבו תובל ממשיך להתפתח כיוצר.
הסרט מגיע למסך בדיוק שלוש שנים לאחר בוקר השבעה באוקטובר. בתקופה שבה החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם הכאב, הוא מציע מבט אישי ואינטימי. אין כאן ניסיון לספר את סיפור המלחמה כולה. במרכז עומדים שני אחים, משפחה אחת והמוזיקה שחיברה ביניהם.
כשמחברים את האלבום, מופע ההשקה והסרט, מתקבל רצף אמנותי יוצא דופן. תחילה הגיעו השירים, אחריהם המפגש החי עם הקהל וכעת גם המצלמה. שלוש דרכים שונות לספר את אותו סיפור אנושי ומוזיקלי.
יותם חיים איננו, אבל הצלילים שהותיר ממשיכים להתנגן. תובל ממשיך ליצור, להופיע ולהעניק להם חיים חדשים. ואדים מכונה מעניק לתהליך הזה גם זיכרון קולנועי. אולי זאת המשמעות העמוקה ביותר של הסרט "אחים": השיחה בין שני האחים לא הסתיימה. היא פשוט ממשיכה בשפה שהם אהבו יותר מכול.
קרדיטים מרכזיים: ואדים מכונה – בימוי, צילום ועריכה; בנו הנדלר – הפקה מוזיקלית של האלבום "אחים"; תובל חיים – יוצר האלבום וגיבור הסרט.
