פסטיבל סאנסט הגיע לאמפי MAX בראשון לציון, הלייב פארק לשעבר, לערב שנראה מראש כמו הצהרת כוונות: שלוש הופעות בערב אחד, שלושה עולמות מוזיקליים שונים, אורחים גדולים, מסכי ענק, מתחם מחודש, אוכל משודרג והרבה ניסיון להחזיר לקהל את התחושה שהופעה גדולה תחת כיפת השמיים יכולה להיות גם חוויה נוחה ולא רק מבחן סבלנות בחיפוש חניה.
הערב נפתח מעט אחרי תשע עם תמיר בר שאירח את פלד, המשיך עם עומרי סמדר שאירח את ברי סחרוף, ונחת לסיום עם פול טראנק שאירחו את נינט טייב. שלוש הופעות, כל אחת סביב שעה, שהרכיבו יחד ערב ארוך שנמשך אל אחרי חצות.
בימים שבהם לא מעט מתחמי הופעות עירוניים מתמודדים עם מגבלות רעש ושעות סיום, אמפי ראשון מזכיר את היתרון הגדול שלו: הוא מספיק גדול כדי להרגיש כמו אירוע קיץ משמעותי, ומספיק מרוחק מאזורי מגורים כדי לתת למוזיקה לנשום קצת יותר זמן. לפעמים כל מה שרוקנרול צריך זה עוד שעה בלילה.
כבר בכניסה הורגש שהמקום עבר מתיחת פנים. דרכי הגישה והחניה, שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הלא תמיד מחמיאה של המתחם, הרגישו מסודרות יותר, גם בפנים ניכרה השקעה: דוכני אוכל מגוונים יחסית למה שמקובל במופעי פארק, קופות אוטומטיות שאפשרו רכישה מראש והקטינו עומסים,
ובעיקר שני מסכי לד עצומים בצידי הבמה, מהסוג שלא מסתפק בלהראות את ההופעה אלא ממש מגדיל אותה. המסכים האלו נתנו תחושה של הפקה גדולה, כזו שמבינה שגם מי שלא נדחף לקו הראשון רוצה לראות את החיוך של נינט ואת הגיטרה של ברי ברזולוציה ראויה.
בין ההופעות נשמעה מוזיקת רוק כבדה, הרבה גרנג' וניינטיז, עם גלישות נעימות גם לשנות האלפיים. זה הרגיש כמו פלייליסט של מישהו שאוהב מאוד את המוזיקה שלו, ואפילו קצת רוצה שכולנו נדע את זה. מצד אחד זה עבד מצוין ושמר את המתחם באנרגיה נכונה; מצד שני זו הייתה בחירה מאוד מוגדרת בטעם, כזו שלא מנסה לרצות את כולם. במקרה הזה, זה דווקא היה חלק מהקסם. לא כל מעבר בין הופעות חייב להישמע כמו המתנה בקניון.
תמיר בר פתח את הערב עם הופעה טובה, חכמה ולא מתאמצת. בר, שכבר מזמן נע בחופשיות בין מוזיקה, קומדיה, דמויות וכתיבה בימתית, הביא לבמה חומרים מוכרים לצד שירים מתוך אופרת הטראפ קאלטית שלו – “שם טוב האבי”, וגם את “לא היה גייז” של סבא אורי, שקיבל את מנת הצחוק המתבקשת. יש משהו בתמיר בר שמצליח לעבוד גם כשהוא מצחיק וגם כשהוא שר ברצינות (אולי לא כזה ברצינות), גם ברגעים המצחיקים ברור שיש שם מוזיקאי, ולא רק קומיקאי שהגיע במקרה למיקרופון.
האירוח של פלד הוסיף להופעה את האנרגיה הישירה שלו. פלד ביצע שיר משלו והצטרף גם ל"וולקם טו יהוד" המצוין כאשר הוא מחליף את ברי ונגה ארז מהביצוע המקורי, לא שלא הערכנו, אבל אם כבר ברי שם מאחורי הקלעים לא היה כדאי לשבץ אותו לתפקידו המקורי? אבל בסוף פלד זה פלד ותמיד כיף שהוא בא להתארח, יש לו על אצבע אחת גרוב של להקה שלמה, הקהל בטוח חיכה לרגע הזה.
אחרי הפתיחה הזו הגיע עמרי סמדר והזיז את הערב לכיוון אחר לגמרי. סמדר בונה את המוזיקה שלו מתוך אהבה עמוקה לפסקול הישראלי, אבל לא מתוך מוזיאון. הוא לא מניח את השירים בוויטרינה ומבקש מאיתנו להתרגש בשקט, אלא פותח אותם, מפרק אותם, מחבר אותם מחדש ומחזיר אותם לרחבה. לפעמים זה מתחיל מסמפל קטן, לפעמים מרמיקס מלא, ולפעמים מזיכרון מוזיקלי שמופיע לכמה שניות ומדליק אצל הקהל נורה קטנה של “רגע, מאיפה אני מכיר את זה?”.
בהופעה הזו הספקנו לשמוע את הרמיקסים שלו לקלאסיקות “עד העונג הבא” של המכשפות ו“עכשיו הכל בסדר” של יהודית רביץ וגם קטע הפתיחה שסיפמל בצורה חכמה את "אדמה חמה" של שלמה גרוניך ומקהלת שבא. זה היה מופע מסיבה במובן הטוב של המילה: חי, קצבי, מדויק, אבל לא אוטומטי. סמדר הגיע עם להקה חיה, וזה בדיוק מה שהרים את החיבור מעל סט דיג'יי מוצלח. הביט האלקטרוני קיבל גוף, נשימה, תופים וגיטרות.
ואז הגיע ברי סחרוף. יש אמנים שלא באמת “מתארחים”, הם פשוט משנים את הכבידה של הבמה ברגע שהם עולים עליה. סחרוף הצטרף ל“עיר של קיץ” בעיבוד מיוחד של סמדר והלהקה, ומשם המשיך לרצף שהוקדש ליצחק קלפטר, עם “שביר” ו“דמיון חופשי”. שני השירים נבנו בהדרגה: התחילו שקטים יחסית, כמעט מהורהרים, ואז נפתחו לרוק אלקטרוני רחב, עם הגיטרות של ברי מצד אחד והפעימה האלקטרונית של סמדר מצד שני. זה היה אחד הרגעים היפים של הערב, לא בגלל הנוסטלגיה בלבד, אלא כי השירים באמת קיבלו חיים חדשים.
החלק השלישי של הערב הוגדש לפול טראנק, הלהקה שנולדה בשביל במות. יש לה את השילוב הזה בין רוקנרול, בלוז, גרוב, עברית, אנגלית והרבה שמחת חיים. גל ניסמן משתלט על הבמה הענקית וסוחף בשנייה את כל האמפי איתו והלהקה המגובשת שכבר שנים ביחד יודעת להחזיק קהל גם כשהשעה כבר מתקרבת לאזור שבו הגוף שואל בעדינות אם לא הבטיחו לו פעם שינה.
החיבור עם נינט היה כמעט מתבקש. נינט היא מהאומניות האלו שאף פעם אתה לא בטוח מה יש לה יותר כריזמה או כשרון? למזלנו היא מפוצצת בשניהם, מספיק שהיא תעלה לבמה עם החצי חיוך שלה וכבר היא כבשה את רוב האמפי (השאר פשוט עוד לא הספיקו לשים לב שהיא כבר עלתה) אבל מעבר לאהבה האוטומטית, היא גם מביאה איתה נוכחות בימתית אמיתית: קול גדול, ביטחון, וגישה רוקנרולית שמתחברת נהדר לאנרגיה של פול טראנק. אין ספק שזה היה השיא של הערב, וכזה שהיה שווה לחכות בשבילו.
אם צריך בכל זאת לסמן נקודה אחת פחות מוצלחת בערב, אלו הכיסאות באזור ה"אורקסטרה" הקרוב לבמה. באירוע שמורכב מהיפ הופ, דאנס ורוקנרול שמח, ובעיקר מול קהל צעיר יחסית שבא לזוז, שורות כיסאות פלסטיק מרגישות כמו פתרון נכון להופעה אחרת. אולי זה יתאים יותר למופעים הבאים בסדרת פסטיבל סאנסט כמו המופע המשותף של מירי מסיקה וקרן פלס, אבל בערב כזה היה נכון להשאיר את האזור הקרוב לבמה פתוח לעמידה, ולתת לקהל לרקוד בלי לחשב בכל רגע את המרחק בין הברך לכיסא שלפניו או.
ועדיין, זו הערה בתוך ערב מוצלח מאוד. פסטיבל סאנסט הצליח לחבר בין שלוש הופעות שונות בלי להרגיש מפוזר, והמתחם המחודש של אמפי MAX נתן תחושה שיש כאן ניסיון אמיתי לשדרג את חוויית ההופעות הגדולות בישראל. החניה הייתה נוחה יותר, האוכל קיבל יחס רציני יותר, הסאונד היה חזק אך צלול, המסכים העצימו את ההופעה, והבמה נראתה מצוין. אם זו רק נקודת הפתיחה של העונה, יש סיבה טובה להיות אופטימיים.
בסופו של דבר, אמפי ראשון תמיד היה מקום שכיף לראות בו הופעות כשהכול עובד נכון. בערב הזה, רוב הדברים עבדו נכון. פסטיבל סאנסט ביומו הראשון סיפק לילה ישראלי מגוון, שמח ומוזיקלי מאוד, כזה שהתחיל בהומור של תמיר בר, עבר דרך הרחבה החכמה של עומרי סמדר, קיבל ברכת חשמל מברי סחרוף, ונגמר ברוקנרול החופשי של פול טראנק ונינט. או בקיצור: שקיעה יפה, לילה ארוך, ופתיחה מחודשת שעשתה חשק לעוד.
הכסאות ממש ממש הפריעו לנו.
מישהו שם כנראה לא חשב.
ובאמת החניה והכניסה ויציאה זרמו , אבל יש מצב זה כי המופע היה רחוק מסולד אאוט. לפחות חצי מהכסאות היו ריקים. המקום ממש לא היה מלא. משהו בשיווק של המקום לא עובד עוד כמו שצריך כנראה כי האמנים היו בסט.