בברושור המידע שהיה זמין בפואיה של המשכן לאומנויות הבמה בבית האופרה הישראלית בצהרי יום שישי הוצמד עלון מידע פנימי ובו נכתב כדלקמן – "להקת המחול הקיבוצית הוקמה ב – 1973 בקיבוץ געתון שבגליל המערבי. רקדני הלהקה חיים, מתאמנים ויוצרים בכפר המחול הבינלאומי בגעתון, מרכז יחיד מסוגו לטיפוח ולקידום יצירה איכותית ומצוינות במחול, לקירוב נוער יהודי מהעולם ולחיבור בין אוכלוסיות שונות בגליל באמצעות תנועה ומחול.
עם פרוץ המלחמה רקדנים זרים רבים עזבו את הארץ. כפר המחול נאלץ להתפנות ומכלול פעילויותיו הושבתו. מסעות ההופעות הבינלאומיים בוטלו וכן ההכשרות, הקורסים, ביקורי הקבוצות והפעילות הענפה המתקיימת בשגרה בכפר ומחוצה לו. אך אף על פי כן, רקדניה הישראליים של "קיבוצית 2" ערכו במהלך חודשי המלחמה עשרות מפגשים וסדנאות לאלפי מפונים בכל רחבי הארץ.
אחרי תקופת נדודים ארוכה, שבה להקת המחול הקיבוצית הביתה. המופע קול אדם נוצר בתקופה מטלטלת זו."
עם המידע הזה פסענו אל תוך האולם הגדול של האופרה הישראלית בצהרי יום שישי על מנת לחוות את מופע המחול החדש "קול אדם" שיצר רמי באר הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת המחול.
אף מילה מוקדמת על תוכנו של מופע המחול, לא נרטיב ולא צל צילו של נרטיב, להיפך הרמז היחידי לתוכנו של המופע היה ציטוט מתוך ספר המעשים של הסופר היהודי ש"י עגנון – "כל פירוש מיותר … מפני שפירוש גורר פירוש לפירוש, ופירוש, פירוש לפירוש. לסוף הפירושים עצמם עושים עצמם ענין להתפרש, בתוך כך שנותיו של אדם יוצאות ולא נתפרשו הפירושים."
עם האפלה המקדימה הזו נחתנו במושבים המצויינים שנבחרו עבורינו באולם. רגע לפני תחילת המופע פנתה מנכ"לית הלהקה אמירה תאומי לקהל שמילא את האולם הענקי באמירה חד משמעית על התהליכים החברתיים, המלחמתיים, הלהקה ואף מילה על המופע.
אוקי, מתחילים. על רקע קטע אינסטרומנטלי המתבסס על השיר "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה, שיר שהפך בשנה וחצי האחרונות להמנון עממי, כשהוא מעובד הפעם במנשא כבד ועמוק עם מקצב נויז מרעים שחזר על עצמו גם בהמשך המופע נכנסים הרקדנים אט אט לרחבת הבמה ומגישים קטע בן כרבע שעה שמבקש להציג מוות, תחיה, מוות ותחיה על רקע קריינות בעברית של נועם באר המצטטת את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם כפי שאומצה בידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדצמבר 1948 סמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה. כמה סמלי הדבר כעת.
תוכן ההכרזה הכוללת את הרעיונות הנראים לנו כך כך בסיסיים – כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם, כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בסוגיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר…. הוקרא שוב ושוב על רקע המחול שנבנה בהדרגה בכוריאוגרפיה לקבוצה ורגעי סולו ודואטים, בעברית, באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ואפילו בערבית.
זה היה כבד, קשה ודחוס מאוד מכל בחינה. אולם אט אט הכוריאוגרפיה החלה להיפתח ולזרום למקומות אחרים, יותר ויותר אור נכנס לבמה ויותר ויותר אינטראקציה בין הרקדנים החלה להתפתח כאשר את הקצב קובעים קטעי מוזיקה רבים ומגוונים, הן מקטעים מתוך שירים, יצירות מוזיקה קלאסית ושכבות של נויז ואפקטים שמפמפמים קצב ורעש.
פס הקול שליווה כחלק בלתי נפרד את עבודת המחול של חברי הלהקה עוצב בידי רמי באר יחד עם אייל דדון וכלל מעל 30 יצירות אוניברסליות, כמה מהן אני מניח כאן בזכות פלטפורמת שאזם ומתוך מתוך פלטפורמת ספוטיפיי…
להקת המחול כללה 17 רקדנים ורקדניות על הבמה – סוג'ונג קים הסולנית, דביר לוי, מיכל ואך, פרנסיסקו קמארניירו, אורין זבולון, ערן בקרמן, גרייס וורד, הדר פינקלשטיין, קולט רודי, דנבר סקוט, בילי תומאס, ליה ליליה בלייר, טל ניסים, נוי בונן, תמר ליפשיץ וגל פרידמן
במחול לא מדברים, רוקדים, אולם הנאום שהושמע יחד עם קטעי הסאונד והמוזיקה שליוו ונצבו לצד מארג הריקוד העבירו את המסר שביקש רמי באר להעביר – קשה מאוד לחיות בצל אחד האסונות הכי נוראים שהתרחשו לעמישראל. הוא הצליח להעביר זאת מבלי להתלהם ומבלי לדחוף אצבע מאשימה, רק מילים, מנגינות וגופות המתנועעים בחלל הבמה.
