שניים על הבמה, עולם שלם ביניהם
ביום חמישי האחרון, הגעתי לאולם ע"ש ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל שבנווה צדק. על הפרק עמדה בכורת שלב הדואטים בתוכנית 3|2|1, שחוגגת השנה את מהדורתה הרביעית. שישה כוריאוגרפים הציגו שש יצירות, בהשתתפות תריסר רקדנים ורקדניות. כל עבודה נמשכה כעשר דקות, וכל אחת ביקשה להציג עולם תנועתי משלה.
נעמי פרלוב יזמה את התוכנית ומנהלת אותה אמנותית, לצד יעל ונציה בהנחיה האמנותית. המיזם מבקש לטפח את דור העתיד של הכוריאוגרפיה הישראלית. הוא מלווה יוצרים צעירים במסלול בן שלושה שלבים: סולו, דואט וטריו. בכל שלב הם נדרשים לפתח את שפתם, להרחיב את אפשרויות הביטוי ולהתמודד עם אתגרים חדשים.
יש משהו מסקרן במעבר מסולו לדואט, שכן הוא משנה את מערכת היחסים שבין הרקדן לבין המרחב הבימתי. בעוד שהרקדן הבודד יכול להתכנס בתוך עצמו ולנהל דיאלוג פנימי, הצטרפותו של גוף נוסף משנה מיד את כללי המשחק. מעתה עליו להתייחס לנוכחות שמולו, להגיב אליה ולמצוא את מקומו במרחב המשותף. כתוצאה מכך נולדים רגעים של קרבה, אך גם התנגדות ולעיתים אף הצבת גבולות. כך, מתוך המפגש בין שני הגופים, נפתחות אפשרויות חדשות לספר סיפור באמצעות תנועה.
בין קהל אוהד לעיניים בוחנות
אולם מעבר למתרחש על הבמה, כדאי להתעכב גם על האווירה ששררה באולם. אחרי הכול, לא היה זה מופע מחול רגיל, אלא ערב בכורה בעל אופי תחרותי. משום כך, אפשר להניח שחלק ניכר מהצופים היו חברים, חברות, מכרים ובני משפחה של המשתתפים. הרי תריסר רקדנים ורקדניות הגיעו לשלב הזה, ולכל אחד מהם מעגל אנשים המלווה את דרכו האמנותית. בהתאם לכך, נוכחותם של אותם מקורבים העניקה לערב תחושה חמה ומשפחתית. את האווירה הזאת אפשר היה לחוש במיוחד בסיומה של כל יצירה, כאשר הקהל הגיב בהתלהבות רבה, במחיאות כפיים, בשריקות ובקריאות עידוד.
התחושה הזאת הורגשה היטב בסיומה של כל יצירה. מחיאות כפיים סוערות, שריקות וקריאות עידוד מילאו את האולם. לפעמים נדמה היה שאנחנו באירוע משפחתי גדול, עם התלהבות שלא מנסה להסתתר. כל דואט זכה לקבלת פנים חמה במיוחד בסיומו, בלי קשר להבדלים שבין העבודות.
הועדה
אלא שלצד האהבה שהגיעה מהקהל, ריחף באוויר גם מתח מסוג אחר. את שלב הדואטים ליוותה ועדה מקצועית בהרכב הלל קוגן, יסמין גודר ותמר ברלב. קוגן, רקדן וכוריאוגרף ותיק, פיתח לאורך השנים שפה אמנותית המשלבת מחול, תיאטרון, סאטירה והומור. לצידו יסמין גודר, מהיוצרות הבולטות במחול הישראלי העכשווי, שבנתה שפה כוריאוגרפית אישית וזכתה להכרה בינלאומית. את השלישייה משלימה תמר ברלב, כחברה בוועדה המקצועית של שלב הדואטים.
בעוד הקהל העניק לכל יצירה תשואות נלהבות, ניצבה בפני הוועדה משימה מורכבת יותר. עליה לבחון את איכויותיהם של היוצרים, את מקוריות השפה התנועתית ואת יכולתם לפתח רעיון כוריאוגרפי. הרי בסופו של התהליך רק שלושה מבין ששת היוצרים ימשיכו לשלב הבא, שלב הטריו. כך נוצר באולם מתח מעניין בין ההתלהבות האישית של הצופים לבין המבט המקצועי, המבקש לזהות את היוצרים שראוי לקדם לשלב הבא.
מחיאות הכפיים העניקו לערב הרבה חום, אבל הן אינן בהכרח מדד לאיכות אמנותית. דווקא הפער הזה הפך את הצפייה למעניינת עוד יותר. בכל פעם שהאורות כבו והקהל פרץ בתשואות, הסתיים סיפור אחד. במקביל גבר המתח לקראת הבאים בתור.
מאין מגיעים היוצרים?
מבט על הרקע המקצועי של ששת הכוריאוגרפים מגלה תמונה מעניינת של המחול הישראלי. כמה מהם צמחו בבת שבע, אחרים בלהקות עצמאיות ובמסלולי הכשרה שונים. חלקם כבר רכשו ניסיון בזירה הבינלאומית.
מתן כהן רקד באנסמבל בת שבע ובהמשך בלהקה הבוגרת, עד שנת 2024. עלמה קרבט שמש עברה דרך אנסמבל בת שבע והמשיכה ללהקת ורטיגו. עינב ברקוביץ למדה בבית הספר של בת שבע, ובהמשך התמחתה בלהקת טאנז קאסל בגרמניה.
בנימין גרין צמח במסלול להכשרת רקדנים ובהמשך הצטרף ללהקת ענבל. נגה אהרונוף הגיעה מהסדנה להכשרת רקדנים בגעתון, וכיום פועלת כיוצרת עצמאית. רון בר אוז'לבו בוגר תוכנית הקבוצה, בניהולה של ענת כ"ץ, וכיום רוקד בלהקת ליאור תבורי.
לרקע הזה יש משמעות מעבר לשורת הקרדיטים. היוצרים אמנם מבקשים לפתח שפה אישית, אך חלקם חולקים מסורת תנועתית משותפת. הם עברו במסגרות דומות, ספגו השפעות ופגשו שיטות עבודה קרובות. בהמשך הערב מצאתי את עצמי חושב גם על הקשרים הללו.
זוגיות, יחסים ואוצר תנועות מוכר
כל צמד ביקש להציג רעיון אחר, עולם אחר וסגנון תנועה משלו. רוב העבודות עסקו, לפחות בפרשנות האישית שלי, במערכות יחסים על גווניהן. היו בהן זוגיות, קרבה, תלות, מאבק ולעיתים גם ניסיון להתרחק.
הגופים התקרבו, התרחקו, נאחזו זה בזה וחיפשו נקודות מפגש. לעיתים התנועה הציעה תמיכה הדדית, ולעיתים דווקא מאבק על שליטה ומרחב. לכל עבודה היה נרטיב אחר, גם כאשר היוצרים בחרו בשפה מופשטת ולא בסיפור מפורש.
אלא שככל שהערב התקדם, התחלתי להבחין בחזרתיות מסוימת. למרות ההבדלים ברעיונות ובסגנונות, לא מעט אקטים ותנועות חזרו בכמה מהיצירות. מחוות שהופיעו בעבודה אחת צצו שוב בהקשר אחר. לעיתים נדמה היה שהכוריאוגרפים חולקים אוצר פתרונות גופני מוכר.
אין בכך בהכרח פגם. מחול עכשווי מתפתח מתוך מסורות, השפעות ומפגשים בין יוצרים. אותה תנועה יכולה לבטא אהבה ביצירה אחת, ומאבק ביצירה אחרת. ובכל זאת, כצופה המבקש לגלות הפתעה, הרגשתי שחלק מהמחוות כבר מוכרות לי.
העניין הזה עורר אצלי שאלה רחבה יותר. האם מקוריות כוריאוגרפית נבחנת בעיקר ברעיון, או גם בשפה הגופנית שמבטאת אותו? האם אפשר לספר סיפור חדש באמצעות תנועות מוכרות? ואולי דווקא היוצרים הצעירים נדרשים לחפש דרך שתבדיל אותם ממוריהם ומעמיתיהם?
שש יצירות, שישה עולמות מוזיקליים
המוזיקה העניקה לכל אחת מהעבודות אופי משלה. הבחירות נעו בין בארוק צרפתי, מוזיקה מודרנית, ג'אז מצרי ומקצבים אמריקאיים. חלק מהיוצרים בחרו ביצירות קיימות, ואחרים פנו למוזיקה מקורית.
בנימין גרין ואופיר נינט איטח הציגו את "חלקת עץ" (Tree Estate). את העבודה ליוו צלילי הצ'מבלו של פרנסואה קופרן, מתוך Pièces de Clavecin. המוזיקה הצרפתית מתקופת הבארוק מציעה מבנים מוקפדים ועיטורים עדינים. המפגש שלה עם מחול עכשווי מעמיד זו מול זו שתי שפות אמנותיות מתקופות רחוקות.
נגה אהרונוף ועדין זבדי הציגו את "צל ואמון בלילה לבן" (Shadow and Trust on a Long Night). לפי התוכנייה המעודכנת, העבודה השתמשה במוזיקה של מורטון פלדמן, Bass Clarinet and Percussion, בעיבודה של אהרונוף. פלדמן, מהמלחינים הבולטים באוונגרד האמריקאי, חקר יחסים בין צליל, שקט וזמן. הבחירה בו מעניקה לדואט מסגרת מוזיקלית שונה מזו של יצירות קצביות יותר.
עינב ברקוביץ וספיר סנבטו הציגו את "היקשרות סבך" (Attachment to Entanglement). דניאל הרלב יצר לעבודה מוזיקה מקורית. החיבור הזה מאפשר לכוריאוגרפיה ולפסקול להתפתח זה לצד זה, בלי להישען בהכרח על משמעות קודמת של יצירה מוכרת.
עלמה קרבט שמש ותום ניסים הציגו את "מבט לאחור" (Reminiscence). הפסקול הפגיש את When the Night של פול ויאנקו עם הפוגה מתוך הטוקטה במי מינור של באך. עמרי קרן אחראי לעיבוד המוזיקלי. המפגש בין שני עולמות מוזיקליים מציע נקודת מוצא מסקרנת ליצירה ששמה כבר מרמז על זיכרון והתבוננות בעבר.
רון בר אוז'לבו וירדן ישורון הציגו את "שניים בתוך ריבוע" (Two in a Square). את העבודה ליווה A Farewell Theme של סאלח רג'ב ולהקת הג'אז של קהיר. רג'ב נמנה עם חלוצי הג'אז המצרי, שחיברו השפעות מערביות עם מקצבים מהמזרח התיכון. הצלילים הללו הביאו לאולם צבע מוזיקלי אחר, רחוק מהמוזיקה האירופית של חלק מהעבודות.
ואילו הדואט השישי, "עניין של מה בכך", סיפק לי את רגע השיא של הערב.
מילה טובה במיוחד לאיש שמאחורי האור
לפני הפינאלה מגיעה מחמאה גדולה ליאיר סלמן, שאחראי לעיצוב התאורה. דווקא בעולם שבו תאורה בימתית נוטה לעיתים להפגין נוכחות מוגזמת, סלמן בחר באיפוק מדויק. הספוטים נפתחו במשורה, אך העניקו לכל חלקת במה את האור הנכון.
לעיתים אלומה קטנה מיקדה את המבט ברקדן אחד, ולעיתים האור אפשר לשניים לחלוק מרחב משותף. גם החשכה שמסביב שיחקה תפקיד חשוב. היא תחמה את החלל, הדגישה תנועות והעניקה להן מסגרת חזותית ברורה.
העבודה הזאת קיבלה משמעות מיוחדת לאור החזרתיות התנועתית שזיהיתי בין כמה מהדואטים. דווקא התאורה סייעה להבחין בין עולמות הבמה השונים. סלמן לא ניסה לגנוב את ההצגה. הוא ידע מתי להאיר, היכן למקד את המבט ומתי להשאיר חלק מהבמה בצל.
בעיניי, זו עבודת תאורה טובה באמת. כזאת שמשרתת את היצירה, ולא מבקשת להתחרות בה.
מתן כהן וגיא דוידסון – ואז הגיע השוס
ואז הגיעו מתן כהן וגיא דוידסון עם "עניין של מה בכך" (A Walk in the Park), בכוריאוגרפיה של כהן. כבר המראה הראשוני של השניים העלה חיוך.
מכנסי ג'ינס בגזרת אול אמריקן בוי, טריקו לבנה תחובה במכנסיים ונעלי ריקוד שחורות. הם נראו כאילו יצאו היישר מאמריקה של שנות החמישים. משהו בין פונזי מסדרת הטלוויזיה "ימים מאושרים" לבין רקדני מחזות הזמר האמריקאיים. רק מעיל העור המפורסם היה חסר.
ואז התחילו הרגליים לדבר.
השניים פצחו בריקוד סטפס קצבי, שהתפתח בהמשך למחול ג'אז מודרני. הייתה בתנועה שלהם אנרגיה ישירה, משוחררת ומלאת תנופה. לפתע לא נדרשתי לפענח מערכת יחסים מופשטת או לחפש משמעות נסתרת בכל מחווה. יכולתי פשוט ליהנות מהריקוד.
לרגע הרגשתי שחזרתי לשנות השבעים הישראליות. אל שמעון בראון וג'וקי ארקין, אל המחזמר הישראלי ואל התנועה הבימתית שגדלתי עליה. זוכרים את "קזבלן"? את השילוב ההוא בין תיאטרון, מחול, קצב ונוכחות בימתית? משהו מהתחושה הזאת חזר אליי במלוא עוצמתו.
ההשוואה אינה מבקשת לטעון לדמיון כוריאוגרפי ישיר. היא נולדה מהאסוציאציות שהמופע עורר בי. לפעמים תנועה אחת מסוגלת לפתוח מגירה שלמה של זיכרונות תרבותיים. במקרה הזה, היו אלה עבודת הרגליים, המקצב והגישה המשחקית של השניים.
כשהרבי הנקוק נכנס לתמונה
וכאן נכנס לתמונה האיש שבזכותו קיבל הריקוד ממד נוסף: הרבי הנקוק.
התוכנייה המעודכנת מייחסת לפסקול את הקטעים First Trip ו-Rough של הנקוק, בעיבוד דניאל גזית. הנקוק נמנה עם הפסנתרנים והמלחינים החשובים בתולדות הג'אז המודרני. לאורך הקריירה שלו חיבר בין ג'אז אקוסטי, פאנק, מוזיקה אלקטרונית ופיוז'ן.
עבור מי שגדל על צלילי הג'אז והרית'ם אנד בלוז, הגרוב שלו הוא עולם בפני עצמו. הביט אינו רק מסגרת מוזיקלית, אלא מנוע שמפעיל את הגוף. המקצבים, ההדגשות והשינויים הקטנים יוצרים תחושה של תנועה גם בלי רקדן על הבמה.
בדקות האחרונות של הדואט הגיע הגרוב במלוא עוצמתו. הביט העשיר התחבר לעבודת הרגליים של כהן ודוידסון, והעניק לתנועה תנופה נוספת. הנעליים, הרצפה והגוף יצרו יחד שכבה קצבית נוספת. לרגע נדמה היה שהרקדנים הפכו לחלק מהרכב מוזיקלי.
מבחינתי, זה היה הרגע שבו הכול התחבר. המוזיקה לא הסתפקה בליווי, והרקדנים לא הסתפקו בתגובה למקצב. הם יצרו יחד חוויה בימתית מלאת חיים, קצב ושמחת ריקוד.
אחרי רצף עבודות שדרשו התבוננות ופענוח, הגיע דואט שדיבר ישירות אל האוזניים ואל הגוף. מתן כהן, שצמח בבת שבע וכיום פועל כיוצר עצמאי, הציג כאן שפה אחרת. גיא דוידסון היה שותף מלא לאנרגיה הזאת. מבחינתי, השניים העניקו לערב את רגעו הזכור ביותר.
בין החיפוש האמנותי לשמחת הריקוד
תוכנית 3|2|1 אינה עוד תחרות כישרונות. היא מציעה מסלול התפתחות ליוצרים שנמצאים בשלבים שונים של גיבוש זהותם האמנותית. שש העבודות חשפו ניסיון לחקור יחסים בין גופים, לצד חיפוש אחר שפה אישית.
לא כל הרעיונות הצליחו מבחינתי באותה מידה. בחלק מהיצירות זיהיתי חזרתיות תנועתית, ולעיתים גם תחושה של שימוש בפתרונות מוכרים. ובכל זאת, הערב הציע מפגש מעניין עם דור יוצרים שמבקש להגדיר את עצמו.
גם האופי התחרותי של הערב ראוי להתייחסות. מצד אחד, הקהל האוהד העניק לרקדנים רוח גבית באמצעות מחיאות כפיים וקריאות עידוד. מצד שני, חברי הוועדה המקצועית נדרשו להתבונן בעבודות גם דרך שאלות של מקוריות, בשלות ופוטנציאל התפתחות. עבור ששת היוצרים, הבכורה הזאת הייתה תחנה נוספת במסלול היצירה, ולא נקודת הסיום שלו. שלושה מהם ימשיכו לשלב הטריו, שבו יידרשו להתמודד עם מערכת יחסים כוריאוגרפית מורכבת עוד יותר.
יצאתי מהאולם עם כמה מחשבות על המחול הישראלי העכשווי, ובעיקר על המתח שבין מסורת תנועתית משותפת לבין הרצון לחדש ולחפש שפה אישית. ובכל זאת, מכל מה שראיתי באותו ערב, דווקא תמונה אחת המשיכה ללוות אותי בדרך החוצה. שני רקדנים בג'ינס ובטריקו לבנה, נעלי ריקוד שחורות וגרוב של הרבי הנקוק.
אולי זה גם עניין של דור, שהרי גדלתי על מוזיקה שבה הביט הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הגופנית. מוזיקה שלא רק מקשיבים לה, אלא גם מרגישים אותה ברגליים. לכן, כשמחול פוגש קצב בצורה כל כך טבעית, אני לא מרגיש צורך לחפש משמעות נסתרת מאחורי כל תנועה. לפעמים מספיק פשוט להסתכל, להקשיב ולתת לרגליים לעשות את שלהן.
פרטי המופע והקרדיטים
תוכנית 3|2|1 – דואטים, בכורה, המהדורה הרביעית. יום חמישי, 8 באוקטובר 2026, אולם ירון ירושלמי, מרכז סוזן דלל, תל אביב.
יוזמה וניהול אמנותי: נעמי פרלוב. הנחיה אמנותית: נעמי פרלוב ויעל ונציה. עוזר ניהול אמנותי: גבע זייברט. הפקה: גילי שקד, ארי קוגן ונעה גורן. עיצוב תאורה: יאיר סלמן. ניהול הצגה: עירית אילת.
ועדה מקצועית – שלב הדואטים: הלל קוגן, יסמין גודר ותמר ברלב. מנטורים ואורחים: עדי בוטרוס וסרג' הונגר.
התוכנית מתקיימת בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.
