להקת "הפלטינה" במופע לרגל יום הג'אז הבינלאומי במרכז ענב לתרבות, תל אביב, מוצ"ש, 29.29.04.2017. מבקר הבית אדר אבישר הגיע לאודיטוריום של ראש העיר כדי להיווכח שגיבור נעוריו נותן בתוף! מסע מבר-ברים עד גן העיר.
חפירת הבלוג: בשלהי הקיץ האחרון נפגשתי עם חברי הפלטינה במקום הכי קלאסי למופע ג'אז שיש בתל אביב, המקום שירש את הווייתו של בר ברים מהמאה שעברה, כוונתי למועדון שבלול בנמל, אבל זה סיפור אחר, ראו מה יש לאדר אבישר לספר לכם הקוראים..
פרולוג:
הרחובות הצרים של אזור המוסכים שממזרח לרחוב המסגר נראו חשוכים מתמיד, במיוחד עבור נער בן 16 שעשה את דרכו מהאזור המואר של ככר דיזנגוף ל"דאון טאון" הבלתי נודע שהתרוקן מדייריו לעת ערב מותיר את המקום שומם להוציא מספר "נערות עובדות" לא מהליגות הגבוהות במיוחד.
בימים ההם, של תחילת שנות ה -70, איש עוד לא חשב על נתיבי איילון או על קניון עזריאלי וההליכה מזרחה נראתה, לפחות בעני אמי, כיציאה למסע במדבר לארץ לא זרועה. מאחר שגם איש לא המציא את הטלפון הסלולארי, התנאי היה שבהגיעי למורדות רחוב קפלן, אצלצל אליה ממכשיר טלפון ציבורי ששכן אחר כבוד על קיר סניף הדואר שממול לשער "ויקטור" בקירייה, טלפון ששימש בימים כתיקונם את החיילים שנשארו לשמירות בקירייה.
לכל עיר שמכבדת את עצמה יש "מקדש" ג'אז אחד לפחות. לניו יורק יש את ה"בלו נוט" בגריניג' ווילג', ללונדון יש את המועדון של רוני סקוט ולתל אביב היה את מועדון "בר ברים". מקום שכל מי שהתיימר לאהוב מוסיקה בימים התמימים ההם נשא את עיניו בהערצה מבחינת "של נעליך מעל רגליך".
למרות העליבות של העיצוב, והתחושה שמישהו ניסה בכח להפוך מוסך לבמת הופעות, הייתה ל"בר ברים" הילה של המקום הכי חשוב ביקום. איליו התנקזו לעת לילה כל המוסיקאים שהגיעו אחרי הופעות ברחבי הארץ (והארץ הייתה גדולה ובאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים). מקום שארח ג'אם סשנים מסתוריים ששמות משתתפיהם נשמרו בסודי סודות, ולא אחת, אומנים ידועי שם מחו"ל כמו ממפיס סלים ובי בי קינג היו צצים על הבמה ומצטרפים בנגינה אל תוך הלילה לכוכבים המקומיים.
באותו ערב חורפי, הייתה שמועה שכמה חברים מלהקת "קולוסיאום" האגדית נחתו בארץ והם הולכים להצטרף לאלברט פיאמנטה ולברנשים שלו. דיברו על הגיטריסט קלאם קלמפסון ועל המתופף האגי ג'והן הייזמן. ולכן בכל מטר שרגלי גמעו את המרחק כך גברה התרגשותי.
התור בכניסה לא בישר על חדשות טובות, ויחד עם זאת כל אחד ואחת מבאי בר ברים מצא את מקומו בין אם על השרפרפים בסמוך לבמה או בכסאות שהוצבו ליד הפתחים. על הבמה ניצבה לה מערכת תופים "מפלצתית" במושגים של אז, פסנתר פנדר רוהדס, ושני מגברי מרשל מרשימים. בשעה 21:00 האור עומעם ואת הבמה שטף אור כחלחל נוגה כשליד התופים התיישב בחור צנום בעל שיער בלונדיני ארוך שענה לשם, אהרל'ה קמינסקי… מישהו בקהל זרק שהוא קרוב משפחה של הקומיקאי הנודע דני קיי. בזה אחר זה עלו החלילן רומן קונצמן, הקלידן (ונגן הויולה) נחום פרברקוביץ, נגן הבאס ויקטור פונארוב והפסנתרנית אלונה טוראל.
להוציא את קמינסקי ואת טוראל, החבורה שניצבה על הבמה נראתה רחוק מאד מהתדמית המקובלת של הרכב רוק ואפילו של הרכב ג'אז. למען האמת, החבורה תאמה יותר לסטריאוטיפ של "העולה מרוסיה" כפי שהתבטאה במערכונים של אותה התקופה. כשקמינסקי, שהיה המוסיקאי הנודע מבין החבורה, הרבה בזכות היותו "מתופף הבית" של כמעט כל ההפקות שהוקלטו באותה התקופה, הציג את חבריו, נשמעו לא מעט ביטויי אכזבה בקהל…. השמועות דיברו על "קולוסיאום", וקיבלנו מופע של "הסוכנות היהודית".
עד לרגע שבו התו הראשון של הקטע, שלימים נודע כ – DJ DORI ניסר את החלל…. באותו הרגע יכלו גם מי שאינם בדיוק מבינים במוסיקה להבין שנפל דבר במוסיקה הישראלית. שעידן השליטה המוחלטת של הלהקות הצבאיות הולך ומתפורר ומפנה מקום לגאז, לפיוז'ן ולרוק כפי שנשמעו באלבומים שהגיעו מעבר לים. עידן של סולואים וירטואוזיים של מוסיקאים מוכשרים, עידן של מוסיקה שהתבססה על אלמנטים בלוזיים ולא על אלמנטיים של מוסיקת עם רוסית. מיקצבים של 11 ו – 14 רבעים (כפי שזה מופיע באחד מלהיטיה של הפלטינה, ולהקת סשנים ישראלית שבדומה להרכבים כמו "טוטו", "סטילי דאן" ועוד, השפיעה לא מעט על הכיוונים הרוקיסטיים של אומנים כאריק איינשטיין ואפילו… חווה אלברשטיין שהקליטה עם הפלטינה את אחד משכיות החמדה של המוסיקה הישראלית – "לפתח הר הגעש", או אפילו…. תיקי דיין… כן כן תיקי דיין…. שהקליטה עם הפלטינה את "עכשיו עכשיו".
מאותו הערב, נהפכתי למעריץ מושבע של הפלטינה. אני זוכר הליכה לצוותא הישנה (במרתף של הבניין בפינת רחוב בן יהודה ומאפו) לראות הופעה של הפלטינה (על הקלידן יעקב נגר) מלווים את אריק איינשטיין, את המופע של הפלטינה עם ממפיס סלים בבר ברים ואת ההופעה שלהם עם ענק הבלוז בי.בי.קינג.
באותם הימים הגיע ארצה אומן החליל היהודי, הרבי מאן, לסדרת הופעות עם להקת AIR שבה היו חברים, בין השאר, טום וגוגי קופולה. מאן, אחד מחלוצי הרוק ג'אז אדם שהשכיל לשלב באלבומים כ"מחתרת ממפיס" את הפיוז'ן בין הרוק, הג'אז והמוסיקה המתקדמת. הפלטינה שתו בצמא את הסגנון החדש שהביא מאן לעולם.
כנער הייתי מצמיד את המיקרופון של טייפ הסלילים שקנתה לי אמי ב"רדיו אורית" לרמקול הטלוויזיה כדי להקליט את הקטעים האינסטרומנטליים של הלהקה בתוכניתו של אורי זוהר (במיוחד ריגשה אותי התוכנית שצולמה בים המלח שבה ביצעה הפלטינה את הקטע שלה "שקיעה") או הקלטת המופע של ההרכב מפסטיבל ניו-פורט האגדי.
אך לשיא הגיעה מערכת היחסים שלי עם הלהקה במופע חגיגי שהתקיים בבית המורה שם ביצעה הלהקה ב -1976 בפעם הראשונה את היצירה של המלחין דה בי סי – הנערה בעלת שיער הפשתן, כשבה מככבים גיטריסט העל (באותם הימים) חיים קריו, והזמרת ריקי מנור, לימים אשתו של נחום פרפרקוביץ.
ימים ספורים לאחר מכן ביצענו, אני ולהקתי, "חלום קוסמי", את אחת מההופעות האחרונות שלנו על אותה הבמה.
במידה רבה הפלטינה אחראים על עיצוב פס הקול של חיי, כמעט כמו להקת הצ'רצ'ילים או להבדיל אלפי הבדלות מורי ורבי ירון גרשובסקי – הסאונד הייחודי, השילוב ההדוק בין הג'אז למבנים המקצביים של הבלוז, הוירטואוזיות והתחכום המדהים של המוסיקה שהתבטאה בראש ובראשונה בפשטותה וברגישותה.
הביקורת:
על חולצתו של ארהלה קמינסקי התנוססה הכתובת: "לעולם אל תטעו באנשים קשישים – הם יודעים לבצע את הדברים הכי טוב". ואכן נאה דורש נאה מקיים, קמינסקי עדיין חד וייחודי כפי שהיה לפני 50 שנה. ולא, לעובדה שהילד בן 76 !!!!! אין שום משמעות ביכולות הקונגטיביות שלו או ביכולותיו המוסיקליות – קמינסקי שולט ביד (וברגל) רמה במערכת התופים בסגנונו המיוחד והייחודי. מנצח על המוסיקאים ומחלק סולואים כמו בימים הגדולים. בעבר הוא היה ה"גנראטור", כהגדרתו, לצד ה"מוח" של קונצמן. עכשיו, עם מותו של החלילן והכותב הראשי, קמינסקי הוא גם וגם ובעיקר הנפש והנשמה של הפלטינה שנשמעת, אגב, אקטואלית ורעננה מאי פעם.
מרכז עינב, מהווה את אחת האכסניות המפוארות ביותר לתחום המוסיקה האקוסטי והג'אז. המבנה הייחודי של המקום לא מצריך הגברה מפלצתית והסאונד המגיע מהבמה מדוייק ואמין. לשמחתי המקום היה מלא מפה לפה, קהל מבוגר יחסית, שעבורו מופע איחוד שכזה, עם חיזוק של אלון אולארצ'יק ושל יצחק קלפטר, מהווה סיבה אמיתית לצאת מהבית.
ארהלה קמינסקי, גם החליט, בצדק, לקשר בין הקטעים, סיפורים קצרצרים שהוו את הרקע לכתיבת הקטעים, סיפור הלהקה, ובמידה מסויימת – סיפר הרוק והג'אז הישראלי. בניגוד למתופף אחר, מאיר ישראל, שמעלה בימים אלה ערב יומרני שאמור לתעד את תולדות הרוק הישראלי, קמינסקי עושה זאת בחן, בצניעות ותוך הקפדה על העובדות והאמת ההיסטורית. הוא לא מנסה לספר סיפורי אלף לילה ולילה על אריק איינשטיין ולא מנסה להבנות מהצלחותיהם של אחרים, להפך, קמינסקי באופן חד ובוטא מתאר את הקשיים היומיומיים של נגני הג'אז בארץ, את העובדה שנאלצו להתפשר על הופעות במקומות מרוחקים שנבחרו על ידי "אומנות לעם" ועל רפרטואר "קל להבנה".
והכל במינון נכון, עם מידת הומור וסרקזם עצמי, ,אחרי שרומן נפטר וגם הבאסיסט, החלטתי לצרף ללהקה בחור צעיר שלפחות יחזיק מעמד את מסע ההופעות הזה" הוא ירה לפני שהציג את הרכש החדש של הפלטינה, החלילן אילן סאלם, תלמידו של קונצמן, ואת נגן הבאס המבטיח, גלעד אברו.
השניים מתמזגים בקונגלומרט של החברים הותיקים כאילו שהיו בין האבות המייסדים. סאלם, למרות הסגנון הייחודי ונגינת החליל המושפעת לא מעט מסגנונו של יאן אנדרסון נכנס היטב לנעליו של קונצמן וממשיך את מורשתו באופן מרשים, ואילו אברו, הא לגבי הייתה הפתעת הערב – סאונד עשיר ומלא, טכניקת נגינה מפוארת אך יחד עם זאת מוסיקאי שיודע להחזיק את כל עמיתיו היטב גם כשמתחילה התפרעות טוטאלית של סולואים.
בהתחשב שבעובדה שלפני כשבועיים נכחתי בהופעה של סטנלי קלארק בבלו נוט בניו יורק, אברו בהחלט השאיר עלי רושם מצויין.
מרענן ומרגש לראות כיצד איש מחברי הלהקה לא מנסה "לגנוב פוקוס" ובין החברים שוררת הרמוניה ופירגון, אם כי חסרה לי בכל הערב איזושהי נקודת ביטוי של אלונה טוראל, מוסיקאית מוערכת שהטביעה את חותמה על המוסיקרה הישראלית אך שמשום מה לא ביקשה לעצמה ולו סולו אחד בכל הערב הגדוש והעצום הזה.
רק נגני פסנתר ויודעי ח"ן, יכלו להתרשם מהאקורדים הבלתי שגרתיים שלה בליווי, באופן שנעה בין אקורדים, 7 ו -9 תוך כדי נגינת סולומות כרומטיים והפגנת ידע מוסיקלי מרשים – אך, נטול סולואים.
לעומתה, נחום פרפרקוביץ, התגלה לי לאחר כל השנים שאני עוטקב אחר נגינתו כנגן קלידים מרשים. וירטואוז אמיתי המפליא בסולאים דמויי אורגן האמונד או מוג סנטיסייזר. משהו בטכניקת הנגינה שלו הזכירו לי את הסולואים המכובדים של דון איירי מ"סגול כהה" או אפילו צ'יק קוריאה בפרוייקטים החשמליים שלו. האיש פשוט וירטואוז פנומנאלי וזאת למרות התנהלותו המופנמת.
פרפרקוביץ רשם שיאים ב 11:14, קטע מורכב שנקרע על שם הקצב המוטרף אותו הכתיב רומן קונצמן, וסולו בלתי נשכח ב"קרב תרנגולים" וב – DJ DORI. השילוב שלו עם הבאסיסט הצעיר במיוחד בקטע האילתור יכל לשמש חומר ללימוד בבית ספר.
התרומה של האורחים, קלפטר ואולארצ'יק הייתה בעיקר נוסטאלגית, אם כי אלון חזר לימים בהם נחשב בעיקר לנגן באס מוערך שזכה להקליט עם אומני על כאדי ג'ובסון. הביצוע המשותף של הפלטינה ושלו ל"שיר ילדים" היה מושלם, וגם הסולו שביצע (סולו מפרט ולא אצבעות) היה בהחלט מרשים. עם זאת, ויסלח לי אלון, קטע השירה שלו בסוף, בהדרן, היה מבחינתי מיותר (בלשון המעטה).
יצחק קלפטר, הווה תוספת מעניינת ל"קרב תרנגולים" ול DJ DORI. אני אוהב את יצחק, לא רק בגלל היסטוריה המוסיקלית המשותפת ועשרות הגאם סשנים שלי שבהם נטל חלק בשנות ה -80, אלא בעיקר בגלל שקלפטר ידע לעשות התאמה בין מצבו הפיסיולוגי לבין סגנון הנגינה שלו. הוא נשמע יותר ויותר כמו בי בי קינג – לא מהיר, לא עצבני, אבל מדוד ומדוייק ובעיקר מעניין – אקורדים "מוזרים", סאונד מרשים שהוא מוציא מהגיבסון לס-פול שלו והשתלבות מרגשת עם שאר המוסיקאים.
וקמינסקי, טוב, האיש באמת אגדה. נכון, יש שיאמרו שהמתופפים הצעירים של היום מנגנים אחרת, הטכניקה מאד השתנתה עם השנים, אבל כמו אריק קלפטון בגיטרה, לקמינסקי יש ערך מוסף הרבה מעבר ל"טכניקה", יש לו נשמה. יש לו FEEL , הקצב שלו יציב יותר ממכונת תופים והסולאים שלו מרשימים ומדוייקים ואותם הוא מבצע ללא מאמץ כאילו שעדין מדובר על אותו מוסיקאי ארוך שיער משנות ה -60. ב"אמן" מתוך האלבום הראשון קמינסקי הוכיח שאין שיני לו מבחינת מקצבים דרום אמריקניים ושליטה מוחלטת בתופים ובכלי הקשה.
בירכתי הבמה ניצב לו המפיק אשר ביטנסקי, דמות מיתולגית שבין השאר אחראי על הצלחתם של ענקים כנורית גלרון וגם של "חלום קוסמי", "אתה לא מבין כמה שארהלה לוחץ כל הזמן. הוא פשוט מת להופיע", סיפר לי זמן קצר לפני ההופעה, "אותי זה מרגש, זה כמו לסגור מעגלים". נאלצתי להסכים איתו ולשחזר ביעחד את הימים "ההם" של "בר ברים".
רגע מרגש עבר על הקהל כשקמינסקי נזכר בקונצמן, עולה חדש, אתאיסט מרוסיה, שכתב בהשראת החינוך הנוצרי שספג קטע שנקרא המטיף (שהופיע באלבומם השני של הפלטינה) – קטע שבו ארהלה קמינסקי שובר שיאים בהחלפת מקצבים ובשימוש נרחב בכלי הקשה אפרקניים ודרום אמריקניים. לימים, קונצמן חזר בתשובה ונהפך ליהודי מאמין ושמו של הקטע גםעבר מטאמורפוזה ונהפך ל"המיטיב"….. ולאחר מותו של קונצמן עבר השם גלגול שלישי והפך להיות "אפריקה".
מבחינתי, שיאו של הערב היה בביצוע פרק מתוך "הנערה בעלת שיער הפשתן". אלבום שלדעתי נחשב לאחת מגולות הכותרת של מוסיקת הג'אז והרוק הישראליים ושבמשך שנים פשוט נגנז והיה בבחינת תעלומה. האמת שחסרה לי מאד הגיטרה של קריו והשירה המינמליסטית של ריקי מנור (ומכאן המון המון בריאות). ההרכב הגיע לשיא בביצוע מדוייק, עוצמתי ומרגש שסחף את "הנערה" אל מחוזות עכשויים.
יפה עשה קמינסקי שהחליט לנעול מאת הערב בהשתתפות הרכב החימום של הקונצרט שבו נטלו חלק המוסקאים הצעירים אך המוכשרים והמבטיחים מההרכב הייצוגי של המחלקה לג'אז בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל אביב – שטריקר בהנחיית חגי אמיר.
בין חברי ההרכב גם בנו של שחקן התיאטרון הפנומנאלי ששון גבאי שהגיע עם רעייתו להתפעל (ובצדק) מה"ילד" שמנגן באס אקוסטי בהרכב. השילוב הזה של מוסיקאים שחלקם עבר או נושק לגיל 70 לבין חבורה של צעירים היה מרגש לא פחות מעובדת חזרתה של הפלטינה למרכז הבמה.
התמהיל הנכון שבו הרכיבו חברי הלהקה את הרפרטואר שנוגן, הסאונד המעולה, הקהל הסוחף והאנרגיות הבלתי מוסברות של הפלטינה הפכן את הערב לייחודי ואפילו מעט היסטורי.
אפילוג:
דווקא בימים אלה של הוצאות ענק על מופעים ברשויות המקומיות, דווקא בימים בהם נושא התקצוב של משרדי התרבות והחינוך ושאלות הפלייליסט נמצאים בראש סדר היום, מרענן לראות אומנים כפלטינה שממלאים אולם (במחירי כרטיסים סבירים לחלוטין)מסתבר שיש קהל שצמא למוסיקה של פעם, שלא הכל זה "סטאטיק ובן-אל" ושאיכות היא לא תמיד מושג בזוי….
ולגבי השאלה – האם אי פעם התחרטתי שהלכתי ברגל מרחוב פרוג לרחוב בן – אביגדור בכל אותם לילות נטולי שינה בהם התקיימו הופעות בבר- ברים… התשובה היא כמובן לא ובהינתן הייתי עושה זאת שוב – אלא שהפעם בריצה…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום לאה אבישר
קטעי וידאו מהמופע, צילום: לאה אבישר
