הרקדן היוצר והכוריאוגרף יהודה דרומי פועל בשוליים הרוחשים של עולם המחול ובוחר במרחב הפרינג' כדי לחדד שפה אישית ונוכחת. הוא עובד עם הגוף לא רק ככלי אלא כמקום שמייצר משמעות. התנועה אצלו לא מקשטת אלא חוקרת. היא חודרת פנימה ומעלה שאלות על זהות על קשר ועל הדרך שבה אנחנו מתקיימים זה לצד זה. אמש חווינו את המופע החדש שלו – ניסויים נרשמים בגוף בסטודיו אורה שבמרכז סוזן דלל בנוה צדק.
הגוף כזירה פתוחה
המופע בנוי משלושה פרקים שמתרחבים כמו מעגלים. דרומי מתחיל לבד על הבמה ופותח ביציאה מתוך ארון שמניחה את הטון בלי הסבר מיותר. הגוף מחליק החוצה ונצמד לקיר. הוא נע לאורכו באיטיות ומותח את עצמו עד הקצה. כל תנועה בודקת גבול וכל פיתול מבקש לפרק צורה מוכרת.
בתוך הרצף הזה הגוף נוגע בזיכרון תרבותי רחב. הוא מתייצב לרגע ונושא הדהוד של דוד של מיכלאנג'לו. אחר כך נכנסת רכות שמעלה את הקו של הולדת ונוס של סנדרו בוטיצ'לי. ובהמשך הגוף מתכנס ונוגע בדימוי של האדם החושב של אוגוסט רודן. הדימויים עולים ונמסים. הגוף מדבר אותם מחדש בזמן אמת.
כאן מתחדדת תחושה ברורה. הגוף אינו מספר סיפור סגור. הוא מחפש אותו תוך כדי תנועה. הזהות נשארת פתוחה ונעה.
שניים בתוך מרחב אחד
בפרק השני מצטרף לי בן אהרון והבמה מצטמצמת למשטח קטן שמאלץ קרבה מלאה. שני גופים נכנסים לדיאלוג ישיר. הם נדחפים נאחזים יוצרים שיווי משקל ומפרקים אותו. המגע עובר בין כוח לרוך ובין שליטה לשחרור.
הדואט הזה מחזיק מתח חי. הוא שואל איך מתקיים קשר כשכל אחד מבקש מקום לעצמו. כמה מחזיקים וכמה מרפים. כמה נאבקים וכמה נותנים לאחר להיכנס. התשובות לא נסגרות. הן נשארות בתנועה.
שלושה בתוך רעש העולם
בפרק האחרון מצטרפים רונן בראונשטיין ושירי גלוברזון אל יהודה דרומי והמרחב נפתח אך גם מתערער. שלושה גופים נעים בתוך רצף של מצבים שמרגישים מוכרים מאוד. שיחה שלא מקשיבה. מבט שנדלק לרגע ונעלם. פלירטוט קצר שמתפוגג עוד לפני שהוא נאחז. מאבק כוח שמבקש להכריע ולא מוצא מנוחה.
כאן נכנסת שכבה מוזיקלית שמעמיקה את התחושה ולא גונבת את המבט. לאורך המופע מופיעים רגעים שבהם הצליל נכנס ונוגע בתנועה. בפרק החותם גשרים המוזיקאי אריאל מריאש משלב קטעים מקוריים שכתב במיוחד. הצלילים נעים בין מינימליזם כמעט שקוף לבין דחף קצבי שמבעבע מתחת לפני השטח. הם לא מובילים את הגוף אלא הולכים לצידו. לפעמים פותחים מרחב נשימה ולפעמים מצמצמים אותו עד קצה העצבים.
שלושת הרקדנים מנסים שוב ושוב לייצר קשר אך משהו נשבר בכל פעם מחדש. הם נוגעים ומתרחקים. בונים גשר ומפרקים אותו כמעט באותה נשימה. התנועה מתעקשת להמשיך גם כשהתקשורת נסדקת. בתוך הרצף הזה עולה תמונה חדה של עולם רווי רעש שבו הרצון להבין נתקל שוב ושוב בקיר בלתי נראה.
זה כבר לא רק מחול על יחסים. זו תחושה של מציאות. כזו שבה הדיבור קיים אך ההקשבה חסרה. הגוף ממשיך לנוע והמשמעות נותרת פתוחה.
תנועה שנשארת פתוחה
שלושת הפרקים נעים מהגוף הבודד אל הגוף שביחס ואז אל הגוף בתוך קבוצה. זה מסע שמתרחב אך לא נסגר. דרומי לא מציע פתרון. הוא משאיר את התנועה חיה ואת השאלות פתוחות. התחושה ממשיכה לנוע גם אחרי שהאור עולה והבמה מתרוקנת.
הצצה למופע
