יש סיפורים שלא מתיישנים. הם פשוט מחליפים צורה. "היומן" הוא בדיוק כזה, ועכשיו הוא מקבל חיים חדשים על הבמה של תיאטרון חיפה בעיבוד שמגיע עם ציפייה גדולה וגם עם סקרנות אמיתית לראות איך הסיפור הזה נשמע ונראה כשהוא קרוב אל הקהל.
המהלך מתחיל עוד לפני שההצגה עולה. קליפ ראשון מתוך ההפקה כבר בחוץ והוא לא מנסה להרשים בכוח. הוא בוחר להיכנס בשקט, דרך רגעים קטנים, מבטים, תנועה ומוזיקה שמחזיקה רגש לאורך זמן. זה עובד כי יש שם אמת פשוטה.
הבסיס נשען על הרומן של ניקולס ספארקס, סיפור אהבה שנע בין זיכרון למציאות ומצליח להישאר רלוונטי גם אחרי אינספור עיבודים. כאן הוא מקבל טיפול בימתי עם מחזה מאת אינגריד מייקלסון ומוזיקה ופזמונים מאת רבקה ברנסטטר, שילוב שמרגיש טבעי כבר מהטעימה הראשונה.
על הבימוי חתום משה קפטן שמוביל צוות יצירתי רחב. התרגום של אלי ביז'אווי שומר על נגישות בלי לאבד עומק, והתוצאה נבנית דרך עבודה מדויקת של תפאורה, תאורה ותנועה שמשרתות את הסיפור ולא משתלטות עליו.
הקליפ מאפשר הצצה גם למפגש השחקנים על הבמה. גילה אלמגור מביאה נוכחות שקטה ומדויקת, רוני דלומי ו-נועם קליינשטיין מחזיקות קו רגשי רגיש ועדכני, ולצידן דודו פישר ו-דפנה דקל שמביאים ניסיון וביטחון לבמה. סביבם פועל אנסמבל רחב שנותן עומק ומרחב לסיפור להתפתח.
מאחורי הצליל עומדת תזמורת חיה שמעניקה למוזיקה גוף אמיתי. זה לא רק ליווי, זה חלק מהדרמה. הניהול המוזיקלי של ליאור רונן מחבר בין הבמה לבור התזמורת ויוצר רצף שמרגיש שלם.
יש כאן ניסיון לא רק לספר סיפור מוכר, אלא להרגיש אותו מחדש. הקליפ הוא רק התחלה, סוג של נשימה ראשונה לפני המפגש המלא עם הקהל.
