מבט ראשון – אשכול תערוכות חדש ברמת גן
בימים שבהם המערכה הצבאית כבר מאחור והחיים מנסים לחזור למסלולם, מגיע גם סימן תרבותי ראשון לשגרה המתחדשת. אשכול תערוכות חדש שיפתח בסוף החודש ב־מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. זה לא עוד סבב תערוכות אלא ניסיון לנסח מחדש מהי אמנות מקומית כאן ועכשיו. כבר בכניסה עולה שאלה פשוטה לכאורה – מה זה בכלל מקומי. האם מדובר בגיאוגרפיה או במנגנון כוח. האם זו נקודת מוצא טבעית או זירה שבה זהויות מתנגשות ולעיתים גם נמחקות. האשכול החדש לא נותן תשובה אחת. הוא פותח את השאלה ומפזר אותה בין החללים.
המוזיאון עצמו עבר בשנים האחרונות תהליך התחדשות עמוק. כמוסד עירוני עם אוסף משמעותי של אמנות ישראלית הוא מבקש לא רק לשמר אלא גם לאתגר. צוות הניהול והאוצרות מוביל קו שמסרב לקבל את המקומיות כנתון. מתוך עמדה מודעת לכוח שהוא מחזיק, המוזיאון מציע מבט מורכב יותר. כזה שבוחן גם את נקודות העיוורון של השדה המקומי. אשכול התערוכות הנוכחי מחדד את זה עוד צעד קדימה. המקומיות כאן נבחנת כשדה פוליטי. זה מרחב של מאבק על נראות ועל הזכות לספר סיפור. היסטוריות מודחקות חוזרות אל פני השטח לא מתוך נוסטלגיה אלא כדרישה להכרה. אתמול בצהריים נכנסתי פנימה לפני כולם. הנה מה שמצאתי שם.
המקומי – לא מה שחשבתם
האשכול "המקומי" לא מתעסק בנוף או בפולקלור. הוא נכנס פנימה אל המקומות שבהם זהות נוצרת ונשברת. זה מרחב שבו זיכרון אישי פוגש היסטוריה מודחקת. זה גם המקום שבו מרכז ופריפריה מחליפים תפקידים לרגע.
התנועה – הקיבוץ חוזר לפריים
זו אחת התערוכות המסקרנות באשכול. היא נפרשת כמו פסיפס רחב של קולות וחומרים. היא בנויה במעין שכבות של היצגים שמגיעים מכיוונים שונים. חלק מהעבודות נוצרו בידי אמנים שהושפעו מהחיים בקיבוץ. אחרות מגיעות מבני קיבוצים עצמם, דור ראשון ושני, שמביטים פנימה. לצד אלה עולה גם קול ביקורתי שמערער על המודל השיתופי ועל המיתוס שנבנה סביבו.
החומריות מגוונת לא פחות מהעמדות. עץ, אבן ומתכת נפגשים עם ציור וצילום, וכל אחד מהם מוסיף פרשנות אחרת לחיים במסגרת כל כך ייחודית. זה כבר לא סיפור אחד על קיבוץ אלא ריבוי מבטים שמנסים להבין מה נשאר ממנו היום.
גלגול נשמה – בין גוף לזיכרון
גם זו בולטת במיוחד בתוך האשכול. אמירה זיאן, בת העדה הדרוזית, יוצאת מתוך אמונה שבה רעיון גלגול הנשמות אינו מטאפורה אלא יסוד קיומי. בעבודות שלה זה לא נשאר ברמת הסיפור אלא חודר אל הגוף עצמו. זיאן מספרת כי חוותה מקרוב עדויות לגלגול נשמות בתוך משפחתה, חוויה שהותירה בה חותם עמוק.
בתצלומים שהיא יוצרת ועובדת לכדי דימויים טעונים, הגוף הופך לנשא של זיכרון שאינו שייך רק לחיים הנוכחיים. הדמויות נראות כאילו הן נושאות איתן שכבות זמן, כמו עדות חיה למשהו שמסרב להיעלם.
בנה ביתך – פירוק והרכבה מחדש
תמר שפר לוקחת את רעיון הבית ומפרקת אותו בזהירות. כל פרט נראה מחושב אבל משהו בפנים נסדק. המיצב מושך פנימה ואז משאיר תחושת חוסר יציבות. זה בית שנבנה מתוך שבר ולא מעלים אותו.
האדרת – בין במה לזהות
התערוכה הזו פועלת כמו הצגה רב שכבתית. בגדים, דמויות, תנועה וזיכרון נפגשים בתוך חלל אחד. החיבור בין אוסף היסטורי לעכשווי יוצר דיאלוג מעניין על זהות ועל ייצוג.
קווי מגע – לעצור רגע ולהביט
דורון עובד מציעה רגע של השהיה. מבט בנוף שמרגיש מוכר אבל גם זר. הצילומים מחברים בין טבע לתרבות בלי להכריע ביניהם.
סיכום – המקום ממשיך לזוז
אם יש משהו משותף לכל התערוכות כאן זו התחושה שהמקום לא יציב. הוא לא נתון אלא תהליך. הוא נבנה ומתפרק בו זמנית. אולי זה בדיוק הסימן לשגרה שחוזרת לאט. לא חזרה למה שהיה אלא ניסיון להבין מחדש איפה אנחנו עומדים.
לחצו לעיון וצפייה בגלריית התמונות המלאה מהסיור במוזיאון
אשכול התערוכות ייפתח לקהל הרחב בתאריך 30 באפריל.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
