כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

בכיתה עם המורה המחליפה

מופע השקה לאלבום בכורה להרכב מורה מחליפה, הצימר, חמישי, 23.10.2014, נכח תיעד ומדווח בחפירת עומק די שטחית – יובל אראל.

דנה קסלר, מורה מחליפה, הצימר. צילום: יובל אראל לאינסטוש
דנה קסלר, מורה מחליפה, הצימר. צילום: יובל אראל לאינסטוש

בראשית הייתה חיילת, שלחו אותה להיות מורה, מורה חיילת, כך נקרא ההרכב הקודם שהקימו החברים של דנה קסלר, מוזיקאית, מרצה ועיתונאית, יוני כדן ואריאל קליינר מבית פיתקית, לייבל מוזיקה עצמאי השוכן בבניין חצי נטוש על הגבול בין תל אביב ליפו, זה היה מזמן, ההרכב ההוא הספיק להשיק אלבום יחיד שהושק בשנת 2009 ואז הוא התפוגג, ההרכב, כדן פרש, דנה ואריאל צרפו אליהם חברים חדשים להרכב, את יובל "גוטה" גוטמן, המתופף של "ועדת חריגים", ואת ריקי בן דוד מההרכב "מורחת לאקום" בגיטרה חשמלית, ההרכב החדש נקרא בשם מורה מחליפה, סימבול כפול, ההרכב מתחלף, המורה מתקדמת ומשתחררת מהשירות הצבאי ויוצאת לאזרחות לתפקיד שולי בהיררכיית החינוך…

אכן להקת מורה מחליפה קמה כלהקה מחליפה לטריו מורה חיילת, אבל קיבלה קביעות עם שתי גיטרות, בס ותופים, המורה המחליפה מבקשת להתמקם בין הרכבי נויז ולשאוב השפעות לצלילים של הרכבים כסוניק יות' וטלוויז'ן – חפירת גיטרות קבועה ורפטטיבית עליה מולבשים תמלילים שכתבו דנה קסלר ויוני כדן (זוכרים, אצל החיילת…) אשר תוכנם מר, ממורמר ודכאוני, אין שמחת חיים של שמיים תכולים, פרפרים ופריחת השקד, דנה ויוני לא מרימים את הראש מעל הרצפה, הם גם לא חיים את שעות האור ביממה, הנרטיבים של השירים לא מבקעים את המסגרת של שעות הלילה, חדרים ללא חלונות ואור אפלולי מרמז, סוג של אווירה השורה פחות או יותר (מבחינת האסוציאציות שלי) על המסלול בין בית פתקית לצימר ובחזרה).

 

אז תכלס, מה היה לנו אמש? הגדוד העברי, רחוב המחבר בין כיכר המושבות לשוק בתחנה המרכזית הישנה בדרומה של תל אביב, בין בית הקפה אלבי לבין עמדת הציד של כמה טרנסג'נדריות המשחרות ללקוחות של מין מזדמן (שאף הספיקו להציץ אל תוך המופע המתקיים) ממוקם לו הצימר, פעם בחנות קטנטנה בפינת הרחוב, כעת במעין מרתף מעל פני האדמה בחצר בית מלאכה כלשהו, מקום שעשיתי לי מנהג להגיח אליו מעת לעת אך לא בתדירות גבוהה, מועדון תרבות, מוזיקה ולעתים מיצגים, תערוכות, פסטיבלים וירידים, כולם מתמקדים ומכוונים לשוליים הבלתי ממוסדים.

הערב מובטח לקהל מופע השקה באיוונט שנקבע לשעה שמונה בערב עם מופע חימום ותקלוט, לי נמסר מראש כי המופע המרכזי, קרי מופע ההשקה (שדרך אגב הנו השלישי בסבב ההשקות של המורה, סבב שהחל במזקקה בירושלים, נמשך בסירופ בחיפה והערב מגיע לתל אביב) יחל בשעה עשר, הגעתי כשעה לפני על מנת להספיק את המופע הפותח של אלעד זאב, מסתבר שהגעתי באמת מאוד מוקדם, למרות שהמחסן\מרתף\מועדון היה כבר הומה אדם שחלקו עמד ליד הבר המאולתר המגיש בקבוקי בירה גולדסטאר של חצי ליטר או ערק אשכוליות במחיר אפסי וחלקו רבץ על המושבים האקלקטיים המפוזרים ליד חלקם של הקירות, נאלצתי לספוג שעה תמימה תקלוט שנוגן בעוצמות חזקות מידי, עניין שטופל על ידי באמצעות שני אטמי אוזניים…

חפירה – תכלס, כל הקטע של הפרש זמנים אדיר בין שעת הפתיחה לרגע העלייה על הבמה (כאן מדובר בעלייה על השטיח עליו מונחים כלי הנגינה) קצת מעצבן ומרגיז, כי בכך אין הבדל בין המועדון החברתי הזה לבין מועדוני הופעות מסחריים, הקופה של האלכוהול צריכה לדפוק טוב כי עליה מתבסס חלק גדול מהרווח של בעלי המקום (הכניסה עלתה עשרה שקלים, סוג של מחיר שאתה אפילו לא חושב שצריך לבקש חינמים…), האמת שהיו לי תוכניות לערוך מסע דילוגים הערב מדרום תל אביב למרכזה, עניין שוויתרתי עליו בשל אי הפרשי השעות.

אלעד זאב, חימום בצימר. צילום: יובל אראל
אלעד זאב, חימום בצימר. צילום: יובל אראל

טוב, לקראת השעה עשר עולה (לא באמת עולה, ניגש לגיטרה על השטיח) אלעד זאב, מוזיקאי, יוצר כותב ומבצע שאף הוא השיק לפני מספר שנים (2007) אלבום במסגרת הלייבל פיתקית "אל תפחד מהמחשב", מלווה ביובל "גוטה" גוטמן, המתופף של המורה ומבצע סט שירים מאלבומו.

מסתבר שבחדר המורים עשו החלפות נוספות בין המורות השונות, כי מאוחר יותר "גוטה", לא חזר לתופים, למרות שהוא חבר במורה מחליפה, את מקומו מאחור תופס אורי ריכטר העבדקן, המתופף של "מורחת לאקום", כאשר שאלתי הוברר לי כי אורי היה בחזרות לקראת סבב ההופעות בעת שגוטה שוטט עם וועדת חריגים מעבר לים, מה שנקרא "מי שטרח בערב…"

אחרי כמה רעשים וחריקות, עניין אופייני בצימר, לא ממש סאונד הכי מלוטש כאן, ככה זה כשאתה אינדי שוליים אוונגרדי קיצוני הצידה ברמות על, המופע הסוגר את סבב ההשקות של המורה המחליפה יוצא לדרך, דנה פותחת עם מחווה לחיילת, המורה, בשיר "ווריציה" הלקוח מהאלבום ההוא של החיילת ולאחריו ממשיכה עם "תגיד לי" השיר הפותח את האלבום הטרי טרי של המחליפה, הקהל בצימר מתחיל להצטופף, להתקרב קדימה, סיבוב ראש לאחור, כי אני תמיד בחזית שורה ראשונה באמצע, מבהיר לי שכן, המקום התמלא, לא מאות, אבל עשרות של א נשים שהגיעו במיוחד למופע, מתחיל להיות כאן חם, למרות שאנחנו כבר בסתיו, צפוף, בירות, סיגריות, ככה זה באינדי שוליים הכי הצידה, כמעט שכחתי, החגים האחרונים משופעי מופעי המיינסטרים מרופדי הכסאות בהיכלי התרבות השונים השכיחו ממני קצת את השוליים, אז עכשיו אני מקבל זריקת זיכרון והתעוררות זריזה, נעים, זזים, עדיין לא פוגו, כי תכלס זה דאונרים, הצלילים, כבר הגדרתי את הסאונד והסגנון קודם לכן, אין פה התחרעות, זה רק מפלי גיטרות ושירה מלנכולית.

קסלר וקליינר, מורה בצימר. צילום: יובל אראל
קסלר וקליינר, מורה בצימר. צילום: יובל אראל

כשהמופע ממשיך לזרום והוא משובץ בשירי האלבום, כי ככה עושים השקה, מבצעים את שירי האלבום, בלי אורחים ובלי גימיקים, זה מה שיש ואת זה תשמעו כשנבצע. הזמן טס, אמנם פה ושם יש חריקות קטנות שכאלו, ציינתי קודם את הקטע של הסאונד, והנה מגיעים לישורת האחרונה, דנה, ריקי, אריאל ואורי מבצעים את הסינגל של האלבום, זה ששוחרר לפני ימים ספורים כדי ליצור את הבז המתאים ברשת, הוא למעשה הכי מלנכולי חופר כותש ורועם בשקט, בטון, למה להיכנס בקיר בטון, החיים הם לא נייר – הם בטון – בפזמון הזה מתמצתת דנה קסלר את ההוויה, שלה, שלהם, שלכם, שלנו, אפשר לאמר שכל המחאה נדחסת לכדי שורה אחת מאוד קצרה שכל כולה תובנה אחת גדולה, הניתנת לפרשנות איש איש לפי רוחו.

עוד אחת קטנה לקינוח וחוזרים לשורשים, אל השיר "מדאיג" זה שסוגר את האלבום של החיילת. קצת דיסטורשן, אריאל מוסר תוך כדי את הגיטרה לאלי לס הצמוד לקו הלהקה, הוא ממשיך את החפירה של מפלי הצלילים, עוד טיפה ועוד טיפה והגיטרה נצמדת למגבר יוצרת וואקום רעש וזהו.

המופע מסתיים, אני שולף את אטמי האוזניים ומחזיר אותם לכיס, עושה דרכי עם רובו של הקהל החוצה, שם על המדרכה ממול עדיין עומדות הטרנסג'נדריות, אחת מהן ראיתי קודם עומדת לידי במופע, דפקה נפקדות מהעבודה ונכנסה לתפוס קצת קולטורה של דיסטורשן….

בקטנה – כן, זו לא כרס של בירה, דנה קסלר מצפה לדור ההמשך.

אלבומים – חיילת, לאקום, אלעד,

 

 

 

לחצו לצפייה בגלריית התמונות מהמופע, לא הרבה, מעט, אבל עם הרבה הבזקות, בצימר חשוך כברירת מחדל.

וידאו

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא