פלד עושה חרקות בשכונה

פלד, פרפורמר היפ הופ, השיק את אלבום הסולו הראשון שלו –  "ח.ר.ק.ו.ת", שישי, 30.11.2012, חצות ומעלה, סאבליים, אורחים – שאנן סטריט, גיא מר, אורטגה, לוקץ' ונצ'י נצ'. מדווח מהשטח אבישי סלע.

דרכו המוסיקלית של פלד, הנחשב לכותב חריף ופרופרמר צבעוני, החלה כסולן בלהקת נוער "מחלקה סגורה" במושבה מנחמיה שבצפון. בשנת 2003 הצטרף פלד לקולקטיב ההיפ הופ פי.אר טרופרז והשתתף באלבום "מתוך הזוהמה". לאחר שנה של הופעות עם הטרופרז, בחר לצאת לדרך ביחד עם הראפר אורטגה, עימו הקליט את האלבום "משלוח מיוחד". האלבום הציג את הסגנון המושחז של פלד ככותב, ולאחר שנה וחצי של הופעות, פנה פלד לדרך עצמאית.

בנוסף לשיתופי פעולה וכתיבה עבור ועם אחרים, ביניהם הדג נחש, לוקץ', יוסי פיין, נועה פארן, כוח ראסטה, אקסום, חיים לרוז, הגיש פלד פינת פריסטייל בתכנית הטלוויזיה "רעש" בערוץ 24 ופינה נוספת אצל גיא פינס ברדיו 99אפ.אם.

האלבום "ח.ר.ק.ו.ת", אלבום הסולו הראשון של פלד, הוא אוצר עם ממתקים מוזיקליים רבים. שיתופי פעולה עם מוקי, יוסי פיין, אסתר ראדה, גד ברוך (הפרברים רפיוג'יז, Dirty Honkers ), בהפקה של אורי שוחט ושל כהן, ופלד אחד, שד משחת, המצליף בכתיבה מדוייקת ועם הווייב הנכון.

עד כאן דבר המפרסם ומפה ואילך רשות הדיבור לשטח, הבלוג מארח את אבישי סלע שהעביר את הלילה בחגיגה בסאבליים, רספקט!!

יותר מאלף מילה על ערב של זיעה, צפיפות, דוחק, נשמה והיפ-הופ בסאבליים. ערב שאני לא אשכח לעולם. או: למה פלד הוא הדבר (החדש) הכי טוב שמסתובב במוזיקה הישראלית כרגע.

בהופעות היפ-הופ ישראליות, אני אוהב לספר, יש לי מדד אחד פשוט לאיכות הערב. אני קורא לו "מבחן הברכיים". בתור חובב היפהופ ותיק ופדלאה ותיקה עוד יותר, אם הברכיים שלי מרוסקות כתוצאה מהופעת היפ-הופ, כנראה שהיה ענק. אני לא אפרט יותר מאשר להגיד שאתמול צלעתי את הדרך למונית (יקרנים!)

כבר כשהוא התבשל, היה ברור שמהקנה עומד לצאת אירוע עם מימדים היסטוריים. שהלילה שבין ה-31 לנובמבר ל-1 בדצמבר צפוי להיות אחד כזה שנישא אותנו כל החיים. אז הנה החדשות: האירוע הזה קיים. ועוד איך קיים.

לפני הכל, קצת ביקורת תשתיתית: חבר'ה, רדו מהסאבליים. שלא תבינו לא נכון; אני מניח שגם קוצר היד הכלכלית, וגם כנראה הזן של האנשים שמנהלים את המקום, גורמים לכך שכל הופעות ההיפ-הופ הרציניות מגיעות לשם. אני גם בטוח שהכוונות טובות, ובינינו – כל מועדון שנותן היום במה לראפר ראוי לברכה. אבל כמות הדוחק שהייתה בכניסה (שממנה חששתי לצערי), פלאס בעיות הסאונד הקשות לא יכולים שלא לגרום לאדם לתהות למה דווקא שם. יש מועדונים שצריכים להתמודד עם הרבה יותר קהל, ועושים את זה בדרך קצת יותר נורמלית ממעמד רכישת הכרטיסים שהיה הערב. ראוי לציון שהפעם העבירו את הקופה מצד ימין של המועדון לצד שמאל ואיפשרו לאנשים שכבר עברו את הדחיפות לקנות כרטיס בצורה נורמלית, אבל עדיין – בחייאת, מה הבעיה לארגן שתי כניסות – אחת מכיוון אחד, אחת מהכיוון השני, להעמיד את שתי הקופות (הרי היתה קופת אשראי וקופת מזומן) בשני המקומות ולאפשר כניסה יותר נוחה? לא מציע את זה תמיד, אבל כשאתם יודעים שהופעה מסוימת הולכת להיות סולד אאוט – והיה להופעה הזאת ריח חזק כזה גם מהאיוונט וגם מתחושות הבטן – אפשר להיערך אליה אחרת. אה, כן, ומילה לנהגי המוניות: אני יודע שנורא קשה לנהוג ב-3 בבוקר, אבל זו ממש לא סיבה ששני אנשים הגיעו מחולון לת"א ב-50 ₪, יסעו חזרה לחולון ב-70 ₪.

זהו. הוצאתי את כל הטענות שלי. עכשיו אפשר לחזור להנאה?

הצד שני של הצפיפות האיומה מחוץ למועדון, היתה זו בתוך המועדון. ולמרות שאני אישית סבלתי ממנה (אני לא מסוגל לעמוד כ"כ הרבה), ההיענות של הקהל היתה מדהימה. כבר הרבה זמן שאני לא זוכר הופעת היפ-הופ כ"כ מלאה. פשוט לא זוכר. ים מטורף של אנשים על הרחבה, באיזור הספות, עומדים על הספות, מזיעים רצח אבל צורחים את המילים. מרחב תנועה של מטר רבוע. אתה מרים ידיים ופוגע במישהו. זה מעיד משהו על הכוח של פלד, ראפר יוצא דופן שיש לו קהל גדול ונאמן שיודע להעריך את המסירות ואת האמונה הגדולה שלו.

פלד הוא החלום של כל חובב היפ-הופ ישראלי. הוא עושה היפ-הופ ישר, חד, לא מתחנף ולא מנסה להיות משהו אחר. הוא כותב מעניין, הוא מבצע חזק מאוד והוא מופיע כריזמטי. עד כאן העובדות היבשות. מעבר לזה, פלד הוא קול של דור לדעתי. הוא מבטא את התחושה של לא מעט אנשים שהיו בקהל (כולל לא מעט ראפרים אחרים): הכעס. העצבים. הקריזה. הרצון לפרוק הכל בהופעה אחת מחשמלת. וזה מה שקרה.

זה היה אירוע שכולו ניצחון להיפ-הופ הישראלי, היו שם האקטים הכי טובים בהווה: אקסום, נצ'י נצ', לוקץ', איחוד (היסטורי והיסטרי) של פלד ואורטגה – ושני אבני דרך משמעותיות מתולדות הגרוב הישראלי בעבר – הדג נחש (מיוצגים ע"י שאנן וגיא, שביצעו ברגע שיא אחד מההופעה את "כוסאמאמק" וזכתה בתואר "הכניסה הבלתי צפויה") ושב"ק ס. תיכף אגע בשב"ק, ברשותכם. אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אחרי שהתרחקתי והשתניתי 70 פעם מאז הימים שהייתי ילד שמעריץ ראפרים בעברית וחושב שיש לסגנון הזה סיכוי בישראל, הרגשתי גאה במה שאנחנו מייצרים כאן. ההופעה היתה תצוגת תכלית, כשבראשה – האקט הכי מעניין במוזיקה הישראלית. כן, במוזיקה הישראלית בכלל.

זה לא סוד שהמוזיקה הישראלית בתהליך ניוון משמעותי, וחסרה קולות רעננים באמת. חסרה קונטרה לגוורדיה הותיקה, ולשלטון ללא מיצרים של המוזיקה המזרחית מחד – והמוזיקה המשעממת מאידך. אז הדג נחש פה, אבל הם עומדים בבדידות מזהרת. ולפתע מגיע מישהו כמו פלד. משוגע על כל הראש, הארדקור ראפר שלא מפחד להגיד משהו. מישהו שמספק אלטרנטיבה.

בימים שבהם רוב המוזיקה הישראלית מתעלמת מאמירה כלשהי, לכאן או לכאן, פלד מתייצב עם אמירה בלתי מתפשרת. "לא טוב" אולי נכתב אחרי המחאה הגדולה של הקיץ שעבר, אבל מבטא בדיוק את הרוח שלה: את הקול של צעירים שלא מסוגלים לחיות פה, עם כל השרים והספסרים. ואם לצאת רגע מהפאתוס – באופן אישי, פלד אומר במוזיקה שלו גם את האמירה האישית שלי. מבטא כעס שאצור אצל כולנו בלב, ולא כולנו יכולים להגיד אותו. לפלד יש מייק, והוא מבטא אותו בצורה הטובה ביותר. כשהוא שר "לראש העיר שלך יש תכנית גדולה / האיכות יורדת, השכירות עולה / אז תדפוק עוד משמרת בארומה, ותישאר בקומה / וכמו עובדים זרים – הולכים דרומה", הוא אומר את מה שמעט מאוד מוזיקאים אמרו בטקסטים שלהם. כולל כאלה שהופיעו מעל הבמה היוקרתית ומאות אלפי האנשים בהפגנות המחאה החברתית.

רגע השיא של ההופעה, היא ללא ספק הרגע שבו שב"ק ס עלו לבמה. לחובבי ההיפ-הופ הישראלי הותיקים, שב"ק היא הלהקה המיתולוגית. היא זו ששמה את היסודות לכל מה שיבוא אחר כך. הרגע שבו הריעו לפלד היה מסוג הרגעים האלה, מהסיפורים הישנים. הקיסרים מכתירים את היורש. בתוך העשן של מועדון הסאבליים, חמי מירו ומוקי הודיעו – במפורש או במרומז – שפלד הוא האקט הבא. הוא הדבר הכי חם. ומאות האוהדים המוטרפים בקהל רק חיזקו את זה. היה בזה משהו מרגש, כמו גם לראות קהל שרובו (ככה"נ) נולד אחרי ששירים כמו "מכופף הבננות" או "אימפריה" (וכנראה היו ילדים בזמן "אין כבוד") יצאו, צועק את המילים.

ניסיתי לשים את הנקודה על מה הערב העביר לי. אני חושב שזה היה ערב מלא תקווה. ערב שבו ראית שוב שיש היפ-הופ בארץ. היפ-הופ טוב, בועט, חזק, עם קהל נלהב ועם אש בעיניים. עכשיו מתנגן לי באוזניים האלבום שהושק, "ח.ר.ק.ו.ת". אני יודע שמדובר בסיכון, כי יכול להיות שבעוד חודש אני אסתכל על הטקסט הזה בחיוך ולא אבין על מה כתבתי, אבל יש סבירות גבוהה שמדובר באחד מהקלאסיקות של ההיפ-הופ הישראלי. כהן ואורי שוחט, שראויים לפרס על העבודה שלהם בדיסק הזה, הפיקו יצירת היפ-הופ מושלמת. בעולם שבו ההיפ-הופ הטהור (בעיקר במולדתו ארה"ב) הוחלף בשילוב מוזר של דאנס, אלקטרו ודאבסטפ, יש כאן היפ-הופ. פשוט, בסיסי ולפרצוף. סימפולים (פלד הוא לדעתי הראפר הראשון שסימפל גם את דורון מירן וגם את רמי פורטיס), מכונת תופים ואמ.סי אחד משוגע (במובן הטוב של המילה). ראויים לציון "באסים בבגאז'" (שהתאהבתי בו לגמרי), "עיניים אליי" עם מוקי – אפרופו שרשרת הדורות והיחס בין העבר להווה, "הוא זכאי" והסינגלים שיצאו.

בשורה התחתונה, זה היה ערב בלתי נשכח. ערב שבו ראית על הבמה את הנוכחות של ההיפ-הופ הישראלי, חזקה וחדה, אמיתית. וזה היה גם ערב שבו החלום הישן, על היפ הופ עברי שיעשה מהפכה, ינכש את העשבים השוטים, יחזיר את האמירה החברתית והפוליטית למוזיקה, ובעיקר יעיף את כל החרא שאנחנו שומעים יותר מדי זמן מהמוזיקה הממוסדת, אולי – אולי – התעורר לחיים.

סוף סוף מישהו עושה פה משהו טוב.

תודה לכל מי שעמד מאחורי זה. עשיתם אותי מאושר.

הבלוג נותן רספקט נוסף לאבישי סלע שדיווח ונתן לנו תובנות ולדודו ואזנה שהראה לנו מה היה, והנה וידיאו גולשים מהחרקה, צילום: גורפינקל לאורטגה.

כעת ננסה להזיז לכם את הישבנים עם סינגלים\קליפים שפלד השיק לקראת ההשקה…