ישנה שאלה שחוזרת אלי שוב ושוב מול הבמות בישראל. מדוע בתי התיאטרון ממשיכים לחפש את הסיפור הבא מעבר לים? למה לייבא מחזות שנכתבו עבור קהלים אחרים? למה לתרגם אותם לעברית ולהשאיר את השמות והמקומות הזרים? ובעיקר, למה לא להשקיע יותר במחזאים וביוצרים שפועלים כאן.
אינני טוען שאין מקום למחזאות מתורגמת. להפך, תיאטרון תמיד ניזון גם מיצירות שחוצות גבולות ושפות. אבל כשהדבר חוזר שוב ושוב, השאלה כבר דורשת תשובה. האם באמת חסרים כאן סיפורים על אהבה, בגידה, משפחה, כוח ואובדן? האם חסרים כאן יוצרים שיכולים לכתוב אותם מתוך החיים שלנו? במקרה של ״המאסטר״ הסיפור אפילו עבר מסלול כפול. ליילה ראיסק לקחה את ״אלוף הבונים סולנס״ של הנריק איבסן. היא פירקה אותו והרכיבה ממנו מחזה אמריקאי עכשווי. תיאטרון חיפה לקח את הגרסה החדשה והעניק לה נוסח עברי.
אפשר להתווכח על הבחירה הזאת. אני בהחלט מתווכח איתה. אבל כשהאורות עולים, צריך לבדוק את ההצגה עצמה. כאן ״המאסטר״ מצליח במידה רבה להתגבר על הזרות. הסיבה פשוטה. האנשים שעל הבמה עוסקים בדברים שאינם זקוקים לדרכון.
אהבה, תשוקה, נאמנות ומה שביניהן
לגופו של עניין, ״המאסטר״ הוא כמעט רומן רומנטי על במה. המחזה מקלף בהדרגה שכבות של אהבה, תשוקה, נאמנות ובגידה. הוא מוסיף לתערובת גם הרפתקנות, געגוע, אגו ופחד. אלה מניעים את הדמויות ומסבכים את היחסים ביניהן. משולש אחד מתרחב כמעט למרובע אינטימי. זיכרונות מן העבר חוזרים אל ההווה. תשוקות שנדמה כי דעכו מתגלות כחיות מאוד. כל דמות מבקשת מן האחר משהו אחר. אהבה, הכרה, תיקון, מחילה או אולי נקמה.
אלה בדיוק החומרים שמגלגלים את העולם האנושי קדימה. המחזה מציב אנשים מסוימים במקום מסוים. אבל השאלות שלהם מוכרות כמעט לכל אחד. מהי בכלל בגידה? האם תשוקה בפני עצמה מפרה נאמנות? האם זיכרון של אהבה קודמת מאיים על קשר קיים? ויש גם שאלה אחרת. האם הישארות בתוך זוגיות שמתה אינה בגידה בעצמך? ברגעים הטובים שלו, המחזה עובר מעבר לשאלת מי בגד במי. הוא בוחן את המנגנון שמחזיר אנשים שוב אל מקומות מסוכנים.
האדריכלות היא המסגרת, לא הטבור
אפשר לקרוא את ההצגה דרך עולם האדריכלות. אפשר לדבר על קירות, מבנים, סדקים וקריסות. בעיניי כדאי להיזהר מכך. האדריכלות אינה טבורו של המחזה. היא בעיקר מסגרת ותפאורה רעיונית. היא כמובן מעניקה למחזה כמה מטאפורות יעילות. הבולטת שבהן מופיעה בקטע הפאלי והסקסיסטי. שם עולה הקשר בין גובה, כוח, אגו גברי והצורך להשאיר חותם. מעבר לכך, עולם מקצועי אחר היה יכול לשרת את העלילה.
איבסן בחר באדריכל לפני יותר ממאה ושלושים שנה. ראיסק החליטה להשאיר אותו במקצוע. ניחא. הבניינים אינם באמת הסיפור. מה שנבנה, נסדק ולעיתים קורס הוא היחסים בין האנשים.
גם הטרגדיות שמרחפות מעל ההצגה אינן טרגדיות של אדריכלים. הן בעיקר טרגדיות של גברים. הן נוגעות בבחירות, באובדן, באשמה ובמחיר. מעבר לכך עדיף שלא לפרט. כדאי להשאיר לצופה את רגעי הגילוי.
יפתח קליין במרכז, יובל שרף משנה את הטמפרטורה
יפתח קליין ניצב במרכז הבמה בתפקיד הנרי סולנס. הוא גם נושא על כתפיו חלק גדול מן הערב. לקליין יש נוכחות טבעית של גבר מצליח ובטוח בעצמו. הוא משדר כריזמה, מעמד ושליטה כמעט ללא מאמץ. ככל שהערב מתקדם, המעטפת הזאת מתחילה להיסדק. מתחתיה מתגלים הבעל, המאהב והאב. פתאום נכנסות לתמונה חולשה, תשוקה, אשמה ופחד. קליין נע בין השכבות הללו בטבעיות רבה.
הוא אינו הופך את סולנס למפלצת, הוא גם אינו מציג אותו כקורבן. הוא משאיר אותו במקום המעניין באמת. באמצע. במקום האנושי, המבולבל והלא תמיד נוח.
ואז נכנסת יובל שרף לתמונה כמטילד. הנוכחות שלה משנה מיד את הטמפרטורה בחלל. שרף מביאה איתה ביטחון, אלגנטיות וחושניות. מעל לכל היא מביאה עבר שמסרב להישאר מאחור. מטילד שלה אינה רק אהובה ישנה שחוזרת לביקור. היא כוח פעיל שמגיע כדי לערער את הסדר. היא נושאת זיכרונות, תשוקה וחשבון פתוח. עצם הנוכחות שלה מניעה מחדש את כל המערכת. מולה ניצבת נילי צרויה בתפקיד אלנה. היא מחזיקה את הצלע השלישית והמהותית של הסיפור. אלנה אינה רק האישה שנפגעה. היא גם מי שמפעילה חלק גדול מן הסיטואציה.
שלוש הדמויות הללו מחזיקות את מרכז הכובד של הערב. כל אחת מושכת אותו לכיוון אחר. יחד הן יוצרות את המתח שמחזיק את ההצגה.
שתי זירות, שני ספוטים, הווה אחד
אחד המרכיבים הבימתיים שתפסו את עיני נמצא דווקא בחלוקת המרחב. אדם קלר עיצב את הבית ואת סביבתו. המסיבה מתקיימת בחלק המרכזי של הבמה. למרגלות הבית נמתחת רצועת החוף. רצועת החוף הופכת לזירה נוספת בפני עצמה. שם מתקיימות שיחות, מפגשים וחשיפות. ירון אבולעפיה משתמש בתאורה כדי לפצל את המבט. לעיתים שני מוקדים חיים בו זמנית. ספוט אחד מאיר את הבית. ספוט אחר פותח את החוף. שתי התרחשויות מתקיימות לעיני הקהל באותו הזמן. התוצאה מזכירה עריכה מקבילה בקולנוע.
רק שכאן הצופה הופך לעורך בעצמו. העין בוחרת בכל רגע לאן ללכת. המסיבה יכולה להמשיך להתקיים במרחב אחד. במקביל נפתחת שיחה אינטימית במרחב אחר. הפתרון הזה החזיר אותי ל״היומן״, אף הוא של תיאטרון חיפה. שם ערן עצמון חילק את הבמה לשלושה מפלסים. כל מפלס סימל תקופה אחרת בחיי הגיבורים.
ב״היומן״ הבמה פירקה את הזמן. ב״המאסטר״ התאורה מפצלת את ההווה עצמו. זה פתרון פשוט לכאורה, אבל הוא עובד היטב. הוא גם מוסיף קצב ומתח להתרחשות.
המסיבה ממשיכה גם כשהכול מתפרק
גם המוזיקה מקבלת כאן תפקיד משמעותי מאוד. דניאל סלומון אחראי על העולם המוזיקלי של ההפקה. הוא יצר קטעים אינסטרומנטליים שמלווים רגעים שונים לאורך המחזה. לצד זאת הוא בחר את השירים הקיימים ושיבץ אותם בנקודות המדויקות. הבחירות הללו אינן משמשות רק רקע למסיבה. הן מנהלות דיאלוג ישיר עם מה שמתרחש בין הדמויות.
פס הקול נע בין תקופות וסגנונות שונים. Surf Rider של The Lively Ones מעניק לרצועת החוף מעטפת של אמריקנה וסרף. America של Simon & Garfunkel מוסיף שכבה של חיפוש, דרך ושייכות. Lose Yourself to Dance של Daft Punk, I Gotta Feeling של The Black Eyed Peas ו־Rattle של Bingo Players דוחפים את המסיבה קדימה. הם מביאים קצב, גוף, שחרור ותחושה שהלילה רק מתחיל.
אלא שמאחורי פעימות המסיבה מסתתר סיפור אחר לגמרי. Only For A Moment של Lola Marsh נוגע בקשר חולף ובאהבה שקשה לאחוז בה. Down to Nothing של The Black Keys כבר נע לעבר אובדן, ריקנות וגעגוע. גם America מקבל כאן משמעות נוספת. הוא אינו רק שיר דרך אמריקאי, אלא שיר על חיפוש אחר משהו שאולי כבר אבד.
וכשמקשיבים גם למילים, מתברר שהבחירה בשירים אינה מקרית. חלקם מבטיחים חגיגה, ריקוד ולילה נהדר. אחרים מדברים על פרידה, בדידות, חיפוש ואובדן. בדיוק בין שני הקטבים הללו נמצאים גיבורי ״המאסטר״. מבחוץ המסיבה ממשיכה לרחוש. בפנים משהו כבר מתחיל להישבר.
כאן מתגלה החוכמה בעבודה של סלומון. הוא אינו בונה פלייליסט אחיד רק כדי לייצר אווירה. הוא משתמש במוזיקה כחלק מן הדרמה. לפעמים השיר מחזק את הסצנה. לפעמים המילים מספרות סיפור מקביל. ולעיתים נוצר ניגוד כמעט אירוני בין הקצב השמח לבין מה שמתחולל על הבמה.
המסיבה מבטיחה לילה מצוין. הדמויות מגלות בהדרגה שהוא יהיה הכול חוץ מזה. דווקא הפער הזה מעניק לפס הקול תפקיד דרמטורגי של ממש. המוזיקה מחזיקה את העולם החיצוני בחיים, בזמן שהעולם הפנימי של הגיבורים הולך ומתפרק.
אז בשביל מה לייבא את כל זה?
וכאן אני חוזר לשאלה שבה פתחתי. אחרי שעה וחצי עם האנשים האלה קשה לומר שהסיפור באמת זר. אהבה אינה אמריקאית. בגידה אינה נורווגית. תשוקה אינה זקוקה לתרגום. דווקא משום כך השאלה נשארת תלויה באוויר. אם אלה החומרים שמניעים את המחזה, למה לא לכתוב אותם כאן? למה לא לתת למחזה ישראלי לעסוק באותם נושאים? למה לא לספר אותם מתוך החיים והמקום שלנו?
יש כאן מספיק זוגות שהתפרקו, יש כאן מספיק משפחות שנושאות אובדן. יש גם מספיק סיפורים של כוח, תשוקה, נאמנות ובגידה. לא באמת צריך את ההמפטונס כדי לדבר על כל אלה. ועדיין, ״המאסטר״ מצליח לעשות דבר חשוב. הוא גורם לשמות הזרים להפסיק להפריע מהר מאוד. בסופו של דבר נשארים על הבמה בני אדם. הם אוהבים, פוגעים, מתחרטים ומתפתים.
הם גם חוזרים שוב לאותן טעויות ישנות. במובן הזה ההצגה מצליחה להצדיק את חוויית הצפייה. גם אם הוויכוח שלי עם הבחירה הרפרטוארית נשאר פתוח.
קרדיטים
״המאסטר״, תיאטרון חיפה. מאת ליילה ראיסק, בהשראת ״אלוף הבונים סולנס״ מאת הנריק איבסן. נוסח עברי נגה אשכנזי. בימוי שיר גולדברג. תפאורה אדם קלר. תאורה ירון אבולעפיה. מוזיקה דניאל סולומון. בהשתתפות יפתח קליין, יובל שרף, נילי צרויה ושחקני משנה נוספים.
