יש קולות שמחזירים אותנו לתקופה שלמה, כבר במשפט המוזיקלי הראשון. אילי גורליצקי החזיק קול כזה, ולצדו חיוך, שובבות ודיוק של איש במה. היום, 5 באוקטובר 2026, הלך השחקן והזמר לעולמו בגיל 91. במשך עשרות שנים הוא העניק לדמויות גוף ולשירים אישיות שאפשר לזהות מיד. לצד עבודתו האמנותית, הקדיש שנים ארוכות למאבק למען זכויות האמנים המבצעים בישראל.
מבחינתי, הפרידה הזאת מחזירה את המחט אל התקליטים של פעם. הייתי ילד קטן כאשר גורליצקי שר בקאמרי בתפקיד הכפול של שלמה המלך ושלמי הסנדלר. הקול שלו נכנס לזיכרון יחד עם המנגינות ומשחקי המילים. שנים אחר כך פגשתי אותו בנסיבות אחרות, ליד במה שעליה עמד בנו אדם. בין שני הרגעים האלה נמתח עבורי חוט מוזיקלי, מילדותי ועד שנות הסיקור בבלוג.
מהלהקה הצבאית אל המלך והסנדלר
גורליצקי נולד בתל אביב ב-14 ביולי 1935. את ראשית דרכו המוזיקלית עשה בלהקת פיקוד המרכז, שבה שר כסולן את „הזקנקן”. לאחר שירותו הצבאי הצטרף לתיאטרון הקאמרי והשתלב בין שחקניו הצעירים הבולטים. גם בכתבת הפרידה מעמוס אטינגר הזכרתי את אותה חבורה מלהקת פיקוד המרכז. גורליצקי, אטינגר, שייקה לוי, עודד קוטלר ועודד תאומי חלקו שם תחנה מוקדמת בדרכם.
בשנת 1964 העלה הקאמרי את „שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. גורליצקי גילם את שתי הדמויות שבכותרת, לצד יונה עטרי ורחל אטאס. סמי גרונמן כתב את המחזה, ונתן אלתרמן העניק לו את העברית ואת הפזמונים. סשה ארגוב הלחין, שמואל בונים ביים, ואריה לבנון ניהל את המוזיקה. החיבור הזה הוליד אחת הפסגות של התיאטרון המוזיקלי הישראלי. ההפקה צברה יותר מאלף הצגות בארץ ובעולם והפכה את גורליצקי לחביב הקהל.
בפברואר 2024 חזרתי בבלוג לסיפור המחזמר, בעקבות ההכרזה על חזרתו המתוכננת בהבימה. בתוך גלגולי ההפקות, מקומו של גורליצקי בתפקיד הכפול נשאר נקודת ציון מרכזית. הקשר שלו ליצירה טמון גם בהקלטות, שמאפשרות לפגוש שוב את ההגשה ואת הדמויות. המוזיקה ממשיכה לשאת את נוכחותו, גם עבור מי שמעולם לא ראה אותו על הבמה.
לשמוע את האדם בתוך השיר
„שיר הסנדלר” מציע מפגש נהדר עם גורליצקי המבצע. אלתרמן משחק בשמות שלמה ושלמי, וארגוב מעניק למילים תנועה מוזיקלית מלאת אופי. גורליצקי מחבר ביניהם באמצעות דמות שיודעת להתלונן, להשתעשע ולחלום על חיים אחרים. מאחורי משחקי הלשון עומד אדם שמביט במלך ותוהה על מקומו בעולם. הביצוע מאפשר לשמוע את ההומור ואת התסכול באותה נשימה.
בהאזנה לגורליצקי, אפשר להבין עד כמה משחק ושירה יכולים להזין זה את זה. כל הטעמה משרתת את הדמות, וכל עצירה קטנה משנה את משמעות המשפט. הוא ידע להעניק לחרוז שובבות, ולתלונה גוון אנושי שאפשר להזדהות איתו. גם ברגעים המצחיקים, המילים שמרו על משקלן. עבורי, זה לב הקסם שלו: היכולת להפוך פזמון קצר למפגש עם אדם.
יונה עטרי ואילי גורליצקי: שותפות שאפשר לשמוע
בעקבות הצלחת המחזמר העלו עטרי וגורליצקי בשנת 1965 את „שוק המציאות”. שמואל בונים ביים, ואריה לבנון ניהל מוזיקלית את המופע. הרפרטואר חיבר שירים חדשים וישנים של אלתרמן, לצד „לו הייתי דג” מאת תרצה אתר. סשה ארגוב, משה וילנסקי ודובי זלצר סיפקו את הלחנים. בין השירים הופיעו „לימון וצלחת”, „קונצרטינה וגיטרה”, „בכל זאת יש בה משהו” ו„אלימלך”.
ב„לימון וצלחת”, למילות אלתרמן וללחן וילנסקי, אפשר לשמוע את כוחו של הצמד. השניים מנהלים חיזור מוזיקלי באמצעות שאלות, תשובות, תיקונים ומשחקי מילים. גורליצקי מגיש משפט, ועטרי משנה מיד את כיוונו. ההומור צומח מההקשבה ההדדית ומהמרווח הקטן שבין אמירה לתגובה. גם בלי לראות אותם, הדמיון מצייר את המבטים ואת המחוות. ההקלטה מחזיקה בתוכה הצגה שלמה.
„קונצרטינה וגיטרה”, שחיברו אלתרמן וארגוב, מציג גוון נוסף באותה שותפות. הסיפור והרגש מקבלים מקום רחב, לצד מלאכת ההגשה המדויקת. עטרי וגורליצקי ידעו להחזיק יחד קלילות וכובד, ולשמור על הקשר עם המאזין. העבודה הקפדנית מסתתרת בתוך תחושת הטבעיות. השיר זורם, ואנחנו הולכים בעקבותיו.
ההרפתקה השנייה של ילדותי
בשנת 1965 הלכתי עם הכיתה לראות את „הרפתקה בקרקס” של הקאמרי. זו הייתה ההצגה השנייה שראיתי בחיי הצעירים, אחרי „עוץ לי גוץ לי”. שתי ההצגות האלה שייכות לראשית ההיכרות שלי עם הבמה ועם התיאטרון המוזיקלי. אילי גורליצקי השתתף ב„הרפתקה בקרקס”, עם פזמונים בעברית של יעקב שבתאי ומוזיקה של סשה ארגוב. כילד, פגשתי את ההצגה; היום אני חוזר גם אל האנשים שיצרו אותה. עשרות שנים אחר כך עמדתי ליד גורליצקי בזאפה, כשהביט בגאווה בבנו אדם שעל הבמה. הזיכרון הזה מחבר עבורי שתי תקופות: הילד שהגיע לתיאטרון עם הכיתה, והעיתונאי שבא לסקר מוזיקה.
עם יוסי בנאי, בין פזמון למערכון
בהמשך חבר גורליצקי ליוסי בנאי במופע „חכמים בלילה”. תקליט הפזמונים משנת 1968 מתעד את המפגש בין שני אנשי הבמה. נסים אלוני ביים, ואלכס וייס ניצח ועיבד את המוזיקה. בין הקטעים נכללו „הבעל הבית אוהב את סטלה”, „תישן חמודי” ו„איזה סקנדל”. גם הנגנים ראויים לאזכור: זוהר לוי בתופים, רוז'ה אברהם בבס ויגאל קוז'ניצקי בגיטרה חשמלית. וייס ניגן בפסנתר ובאורגן.
המפגש הזה מזכיר את העושר של הבידור המוזיקלי המקומי באותן שנים. פזמון, מערכון ותיאטרון חלקו במה, והמבצעים העניקו לכל שיר פרשנות אישית. גורליצקי נע במרחב הזה בביטחון. הוא ידע לבנות דמות בתוך דקות ולהוביל משפט אל המפגש עם הקהל. הדיוק שלו נשען על קצב, הקשבה והבנת הטקסט.
האב הגאה שפגשתי בזאפה
ביוני 2013 הגעתי לזאפה תל אביב להשקת „תמיד חוזר אליך”, אלבום הבכורה של אדם גורליצקי. שם עמדתי ליד אילי וראיתי אותו מתמוגג מנחת מול בנו שעל הבמה. תיארתי את הרגע בבלוג, והוא חוזר אליי כעת בעוצמה אחרת. האמן שקולו ליווה את ילדותי עמד לצדי כאב גאה, בתוך הקהל. הבמה עברה באותו ערב לדור הבא, והמוזיקה חיברה ביניהם.
אדם הביא איתו שירים מקוריים ושפה מוזיקלית משלו, בין פופ, פולק ורוק ישראלי. בהדרן הוא ביצע את „לא אני הוא האיש”, למילות אלכסנדר פן וללחן צביקה פיק. הביצוע החזיר אותי אז לתקליטי מחזות הזמר של אילי. היום הזיכרון הזה מקבל משמעות נוספת. הוא מחבר בין המורשת המוזיקלית של האב לבין הדרך העצמאית של הבן.
הקשר של גורליצקי למילה העברית המשיך לקבל ביטוי גם בפרויקטים מאוחרים. ביוני האחרון הזכרתי אותו בין משתתפי פרויקט אלתרמן של רוני ידידיה. האזכור הופיע בכתבה על „ערב חצוי”, בביצוע לירון עמרם. כך מצטרף שמו למסע מוזיקלי רחב, שמפגיש את כתיבת אלתרמן עם קולות מדורות שונים.
הסקרנות שמעבר לבמה
לצד המוזיקה, גורליצקי הופיע בסרטים ובהם „חבורה שכזאת”, „שלושה ימים וילד” ו„סיירים”. ילדים פגשו את קולו גם בדיבוב קא הנחש ב„ספר הג'ונגל”. מחוץ לעבודת הבמה התעניין בפילוסופיה וכתב את „הסוד הכמוס” ואת „טהירו”. הראשון עוסק במפגש בין הרמב"ם לאבן רושד, והשני בעולמו של שבתי צבי. מאחורי הדמות הציבורית המחייכת פעל אדם סקרן, שחיפש משמעות גם באמונה ובהיסטוריה.
מי ששר, ומי שדאג למבצעים
חלק מרכזי במורשתו נמצא בעבודתו למען עמיתיו. גורליצקי נמנה עם מייסדי אמ"י ושימש כמנהלו הראשון. בהמשך ייסד עם שותפים את „אשכולות”, והוביל אותה כיו"ר וכמנכ"ל במשך שנים. בשנת 2021 פרש מתפקידים אלה, והחברה מינתה אותו לנשיאה. איש הבמה הקדיש זמן וכוח גם לתנאים שמאפשרים לאמנים להמשיך לעבוד.
בדבריו באתר „אשכולות” הדגיש את חשיבות ההתאגדות ואת התמלוגים עבור ביצועי האמנים. עבור מי שכותב על מוזיקה, זה חלק מהותי בסיפורו. מילים ולחן מגיעים לקהל באמצעות אדם שמעניק להם קול, אופי ופרשנות. גורליצקי הכיר את התרומה הזאת מתוך עבודתו ופעל לחזק את ההכרה בה. המורשת שלו חיה בהקלטות, וגם במפעל שבנה למען מבצעים אחרים.
היום אני חוזר אל השירים, ואל אותו ערב בזאפה. בזיכרון אחד עומד הסנדלר ושר, ובאחר עומד האב ומקשיב לבנו. שניהם שייכים לאילי גורליצקי שהכרתי דרך המוזיקה, ובהמשך גם מקרוב. הקול שלו נשאר בתקליטים ובהקלטות. החיוך ההוא, מול הבמה של אדם, נשאר אצלי.
פרידה
טקס הפרידה של עולם התרבות מאילי גורליצקי המנוח יתקיים מחר בשעה 12:00 בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. ההלוויה תחל בשעה 14:30 בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא. על פי בקשתו של אילי לא תתקיים שבעה.
