פסטיבל "פותחים במה" ע"ש ג'ני ברנדס חתם את מהדורת 2026 עם הכרזה על הזוכות. הפסטיבל של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר מתקיים כבר 27 שנים. לאורך הדרך הוא הפך לחממה משמעותית עבור מחזאות ישראלית חדשה.
השנה הלך הפרס המרכזי לשלומית ארנון וליאת פישמן-לני. השתיים עיבדו לבמה את הסרט "קריוקי" של משה רוזנטל. עליזה חנוביץ' זכתה בציון לשבח עבור "סטיקי". בית ליסין בחר לציין במיוחד גם את המחזמר "הרגלים מגונים".
"קריוקי" – לקחת קולנוע ולמצוא לו שפה תיאטרונית
עיבוד סרט מצליח לתיאטרון אינו מהלך מובן מאליו. הסרט כבר מגיע עם שפה, קצב, פרצופים וזיכרון אצל הצופים. המחזאיות נדרשו לפרק את השפה הזאת ולבנות אותה מחדש לבמה.
לדברי השופטים, ארנון ופישמן-לני הצליחו בדיוק במשימה הזאת. הן זיהו את השפה הקולנועית הייחודית של משה רוזנטל. לאחר מכן הן מצאו עבורה ביטוי תיאטרוני חי ומלא דמיון.
התוצאה, לפי חבר השופטים, אינה רק גרסת במה לסרט. "קריוקי" החדש עומד כיצירה תיאטרונית בפני עצמה. השופטים מצאו בו הומור, רגש ובעיקר משהו ישראלי מאוד. מערכות היחסים חושפות כאב, כמיהה ותקווה דרך רגעים קטנים מחיי היומיום.
על ההישג הזה העניקו השופטים ל"קריוקי" את המקום הראשון.
"סטיקי" – שתי דמויות, ערב אחד והרבה מתח
ציון לשבח הוענק לעליזה חנוביץ' עבור המחזה "סטיקי". כאן דווקא הצמצום הופך לכלי הדרמטי המרכזי. שתי דמויות חולקות ערב אחד ומחזיקות סביבן עולם שלם.
השופטים הדגישו את הכנות ואת השפה הבימתית הייחודית של חנוביץ'. לדבריהם, הכתיבה נעה בין הומור לרגעים חשופים ונוגעים ללב. המתח נשמר לאורך המחזה, בלי לוותר על האנושיות של הדמויות.
חבר השופטים כלל השנה את אודי גוטשלק, תמר קינן ועידו קולטון.
וגם "הרגלים מגונים" קיבל את המקום שלו
מבחינתי יש כאן גם סגירת מעגל קטנה ומשמחת. רק לאחרונה ישבתי בבית ליסין בקריאה המבוימת של "הרגלים מגונים". המחזמר מאת גיל ריבה והלית אורן רשף פתח את הפסטיבל.
שמוליק ורועי נויפלד כתבו את המוזיקה. בית ליסין בחר לציין את היצירה במיוחד בעקבות קבלת הפנים החמה מהקהל. וזה מובן. מחזמר דורש מהכותבים לעבוד בכמה מישורים בו זמנית. העלילה צריכה לעמוד בפני עצמה. השירים צריכים להזיז אותה קדימה ולא רק לקשט אותה.
במקרה של "הרגלים מגונים", פגשתי עבודה שנעה בין זיכרון אישי להומור. היא גם נוגעת במשפחה, בזהות ובדמויות שעיצבו את חייו של ריבה. הקריאה המבוימת כבר אפשרה לדמיין כיצד החומר הזה עשוי להתפתח על במה מלאה. ההערכה המיוחדת שקיבל המחזמר אינה פרס במסגרת התחרות. בכל זאת, היא מסמנת יצירה שבית ליסין מבקש להפנות אליה זרקור.
המקום שבו מחזות מתחילים ללכת
"פותחים במה" מתקיים השנה בפעם ה-27 בניהולו האמנותי של אבישי מילשטיין. בית ליסין הקים אותו כדי לקדם מחזאות ישראלית חדשה. עם השנים הפך הפסטיבל למסלול משמעותי עבור יוצרים בתחילת דרכם.
יותר מ-300 מחזות כבר נכתבו ועלו במסגרת הזאת. חלקם המשיכו משם אל הבמות הגדולות ואל הקהל הרחב. הרשימה מספרת היטב את הסיפור. "מקווה" של הדר גלרון עבר כאן. גם "החולה ההודי" של רשף לוי ו"תה" של רוני פינקוביץ' ז"ל. בהמשך הגיעו "המוגבלים", "קיר זכוכית", "נדל"ן", "הגלולה" ו"בבצ'יק".
אליהם הצטרפו גם "החופש של ג'קי", "דתילונים" ו"חנאל ומכבית". כמה מהיצירות הללו פגשנו בהמשך כהצגות של ממש. זה אולי ההישג הגדול ביותר של הפסטיבל.
כי "פותחים במה" אינו רק תחרות שבסופה מחלקים פרסים. הוא מעבדה שבה טקסט פוגש לראשונה שחקנים, במאי וקהל. לפעמים המפגש מסתיים יחד עם הפסטיבל. לפעמים הוא הופך להצגה שרצה במשך שנים.
שישה מחזות, שישה עולמות
לצד הזוכים השתתפו השנה עוד יצירות חדשות ומסקרנות. רחל קשת הציגה את "להתפלל עם העבריינים". טום סלמה הגיע עם "ברית כרת". דניאל רבנר הציג את "העומדים מהצד".
אליהם הצטרפו "קריוקי", "סטיקי" וכמובן "הרגלים מגונים". יחד הם מציגים שוב את הרעיון שעומד בבסיס הפסטיבל. המחזאות הישראלית צריכה מקום לנסות, לטעות, לחדד ובעיקר להתחיל.
עכשיו מגיע השלב המעניין באמת. נראה אילו מהמחזות הללו יעשו את הדרך מהפסטיבל לרפרטואר. אם ההיסטוריה של "פותחים במה" מלמדת משהו, בהחלט כדאי לעקוב.
