נעמי שמר – בין הדשא, האבן והחיים עצמם

יש יוצרים שכותבים שירים. אחרים הופכים עם השנים לפסקול של תקופה. אצל מעטים כבר קשה להפריד בין האדם לבין הזיכרון הלאומי. נעמי שמר שייכת לקבוצה הזאת.
"ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה" ו"חורשת האקליפטוס" כבר שייכים לכולנו. כך גם "אני גיטרה", "נועה" ועוד עשרות שירים מוכרים. הם חדרו מזמן לטקסים, לחגים, לצבא ולרדיו. הם מלווים רגעים שבהם מדינה שלמה מחפשת מילים לרגש משותף.

דווקא משום כך הסרט "נעמי שמר – בין דשא לאבן" מסקרן במיוחד. שי להב ורון עומר יצרו אותו עבור כאן 11. הסרט הולך בכיוון הפוך מן המיתוס אל האישה. הוא נפרש על פני שני חלקים. הוא נשען על ילדיה, חברים קרובים, מכתבים, יומנים וחומרים אישיים. במקום מומחים, אנחנו שומעים את שמר דרך הדברים שהותירה. אנחנו פוגשים אותה גם דרך האנשים שהכירו אותה מקרוב. כך נחשפים הסדקים בין התדמית הציבורית לבין החיים הפרטיים.

ומתוך החומרים האלה עולה נעמי אחרת. היא שונה מהדמות שנשמרה בזיכרון הציבורי. קטנת קומה, מלאת חיים, מצחיקה, עקשנית ולעיתים חסרת מנוחה. היא אהבה גברים, מסעדות, קניות, בילויים והנאות קטנות וגדולות. היא רצתה לחיות עכשיו, גם כשהיום שאחרי דרש יותר אחריות. פתאום נעמי שמר איננה רק הפסנתר. היא האדם שיושב לידו.

לא רק המשוררת הלאומית

זה אולי ההישג המרכזי של הסרט. כולנו מכירים היטב את האייקון הציבורי של נעמי שמר. התספורת, השמלות, הפסנתר, הקול והחיוך המעט ממזרי נחרטו עמוק בזיכרון. אבל מתחת לדימוי הזה חיה אישה מורכבת הרבה יותר. היא התמודדה עם חוסר ביטחון ביחס למראה החיצוני שלה. מאבקי המשקל ליוו אותה במשך שנים ארוכות. לצדם התקיימו צורך עמוק באהבה וביקורת עצמית לא קטנה. גם ההומור שלה בנושא הזה חושף רובד נוסף באישיותה. מתחת לבדיחות על דיאטות הסתתרה אישה שביקשה שיראו אותה. היא רצתה שיאהבו אותה ושיכירו בערך של יצירתה.

מערכת היחסים עם אמה תופסת מקום מרכזי בחלק הראשון של הסרט. האם לא תמיד התייחסה ברצינות לפזמונים ה"פשוטים" שכתבה בתה. נעמי נאלצה להיאבק על התחושה שיצירתה ראויה להכרה. דווקא היא תהפוך בהמשך לאחת היוצרות המזוהות ביותר עם ישראל. אולי מכאן נולד גם הצורך העמוק שלה בקהל. היא חיפשה הד, תגובה, אהבה והכרה. היא לא רצתה לכתוב למגירה. היא רצתה לשמוע את המילים שלה חוזרות מפיהם של אחרים.

"אבוי לשיר אם אין לו הד"

כאשר הקאמרי הכריז על מופעי המחווה, חזרתי למשפט שמסביר הרבה על נעמי שמר. היא ביקשה "שירת רבים". מבחינתה, שיר צריך לעבור מפה לפה ומאדם לאדם. "אבוי לשיר אם אין לו הד", כתבה כבר בשלב מוקדם. המשפט הזה הפך לבסיס מתאים מאוד למופע המחווה.

כמה חודשים אחר כך הגעתי לתעד את המופע עצמו. שם הבנתי עד כמה הרעיון הזה עדיין חי. האולם לא רק הקשיב, הוא גם שר. "לו יהי", "אני גיטרה", "חורשת האקליפטוס" ו"על כל אלה" מילאו את האולם. הם לא נשמעו כמו פריטים שנשלפו מארכיון. להפך, הם נשמעו חיים ורלוונטיים. אולי זה המבחן החשוב ביותר לשיר. האם הוא עדיין חי בפה של אנשים. אצל נעמי שמר התשובה ברורה.

אישה עם תפיסת עולם

הסרט אינו מנסה להסתיר את נעמי הפוליטית, וטוב שכך. שמר החזיקה במשך שנים בעמדות לאומיות ברורות, ואלה עוררו גם תמיכה וגם התנגדות. לעיתים היא שילמה עליהן מחיר ציבורי וחברתי, ולעיתים הן הפכו לחלק מהאופן שבו קראו את שיריה. אבל בעיניי אי אפשר לקחת את המילה "ימין" כפי שהודבקה לנעמי שמר ולשתול אותה ללא מחשבה בתוך המפה הפוליטית של 2026.

נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת 1930, בעולם שבו המדינה עדיין לא הייתה קיימת. סביבה היו קיבוצים, התיישבות, עבודת אדמה, חלוציות ושפה עברית שביקשה לבנות לעצמה בית. שם נמצאים השורשים שלה. גם כאשר הפכה לימים מזוהה בבירור עם מחנה פוליטי מסוים, אהבת הארץ שלה לא נולדה מתוך קמפיין ולא מתוך סיסמה. היא קדמה למדינה עצמה, והיא חלחלה אל היצירה שלה באופן עמוק וטבעי.

אל נא תעקור נטוע

בעיניי שני שירים מספרים את החיבור הזה טוב מכולם – "על כל אלה" ו"ירושלים של זהב". ב"על כל אלה" נמצאת השורה "אל נא תעקור נטוע", כמה מילים פשוטות לכאורה, אבל אצל נעמי שמר שום עץ אינו רק עץ. המילים מחברות בית, אדמה, משפחה, מקום, זיכרון ושייכות, וכל אלה נפגשים בתוך מנגינה שקל מאוד לקחת איתך הלאה.

זו אינה הרצאה פוליטית אלא תחושת עולם. וכאשר רעיון עובר דרך כישרון אמנותי גדול, הוא חדל להיות סיסמה ומתחיל לחיות בתוך שיר. אולי משום כך "על כל אלה" הפך לאחד מאותם שירים שאנשים מכל קצוות החברה הישראלית שרים יחד, גם כאשר אינם מסכימים ביניהם כמעט על דבר אחר.

ירושלים של זהב – הרגע שבו שיר הופך להיסטוריה

ואז מגיע "ירושלים של זהב". כאן כבר קשה לדבר על שיר בלבד. נעמי שמר כתבה אותו לקראת פסטיבל הזמר של 1967, ומלחמת ששת הימים הפכה אותו בתוך זמן קצר ממשהו שנכתב לבמה למשהו שנכתב, כביכול, לתוך ההיסטוריה עצמה. אחר כך הגיע גם הבית הנוסף, ומאותו רגע השיר כבר יצא מידיה והפך לנכס ציבורי, לזיכרון ולסמל.

דווקא משום כך קשה גם לעקוף את הפרשה שרדפה את שמר בשנותיה האחרונות. היא עצמה הודתה בדמיון שבין הלחן לבין שיר עם בסקי ששמעה בעבר, והסרט מציג את הפרשה לא כטריוויה מוזיקלית אלא כמשא נפשי שהכביד עליה מאוד. יש בזה משהו כמעט טרגי – אותו שיר שהרים אותה לגבהים בלתי נתפסים הפך גם למקור ייסורים. ושוב חוזרת אותה כפילות שמלווה את הסרט כולו – דשא ואבן, אור וצל, תהילה ופחד.

נעמי של החיים עצמם

אחד הדברים היפים בסרט הוא הרגע שבו הוא מוותר על הקדושה ומאפשר לנעמי להיות חומרית, אנושית ואפילו לא תמיד מחושבת. היא נהנית, מבזבזת, מתאהבת, מסתבכת, מגדלת משפחה ומנסה לחבר בין קריירה, בית וחיים פרטיים. היא אינה מתנהגת כמו פסל לאומי, אלא כמו אישה עם דחף חזק לחיים.

וזה הופך אותה למעניינת יותר, לא פחות גדולה. פתאום השירים אינם מגיעים ממקום סטרילי ומרוחק, אלא מתוך אדם עם חולשות, יצרים, חרדות, אהבות והומור. דווקא ברגעים האלה אפשר להבין עד כמה המוזיקה שלה צמחה מתוך חיים אמיתיים ולא מתוך איזו מעבדה של "שירים לאומיים".

ואז מגיע פורסט גאמפ הפרטי שלי

וכאן מגיע החיבור הפרטי שלי לנעמי שמר. לא הכרתי אותה ולא ישבתי איתה ליד הפסנתר, אבל כמו שקורה לי לא פעם כשאני מביט לאחור, מתברר שעברתי איכשהו בשולי התמונה. אי שם בתפר שבין שנות השישים לשנות השבעים למדתי בבית הספר על שם אהרן דוד גורדון בצפון תל אביב, "בית חינוך לילדי עובדים צפון", כפי שקראו לו אז.

כיתה או שתיים מתחתי למדה ילדה בשם הללי שמר, ללי. כבר אז אמא שלה הייתה מאוד מפורסמת. מבחינתנו היא הייתה פשוט אחת הילדות בבית הספר, גם אם ידענו שבבית שלה מחכה אמא שכל המדינה מכירה. בגיל הזה אינך חושב על היסטוריה, אלא על הצלצול, על ההפסקה ועל מי משחק עם מי בחצר.

ואז חולפות יותר מחמישים שנה.

ללי, שוב

בחודש מאי האחרון הגעתי לקאמרי לתעד את מופע המחווה לנעמי שמר, ושם עמדה ללי. אותה ללי, כבר לא הילדה מגורדון אלא בתה של נעמי שמר, שמספרת לקהל על אמא. הנוכחות שלה הכניסה לערב רובד ששום זמר או שחקן לא יכול היה להביא. ברגעים האלה נעמי חזרה להיות לא רק "המשוררת הלאומית", אלא אמא של מישהי, אישה עם בית, משפחה וזיכרונות פרטיים.

אני אוהב לקרוא לרגעים כאלה "פורסט גאמפ הפרטי שלי". לא מפני שעשיתי משהו היסטורי, אלא מפני שלפעמים אתה מביט לאחור ומגלה שעברת במקרה ליד ההיסטוריה. ראית אנשים לפני שהפכו לדמויות, עמדת במקום בלי להבין שבעוד חמישים שנה תחזור אליו דרך דלת אחרת. זו אחת ההנאות הגדולות של הזיכרון.

וגם אריאל, בדרך שלו

אבל ללי איננה היחידה שנושאת את נעמי שמר מן הבית אל המרחב הציבורי. גם אריאל הורוביץ, בנה, בחר בחיים של מילים ומנגינות, רק שעשה זאת בדרכו שלו. הוא לא ניסה לשחזר את אמו, לא לבנות לעצמו קריירה מתוך הצל שלה ולא להישען על המיתוס. הוא בנה קול נפרד, אישי, עירוני יותר, אינטימי יותר, ועדיין קשה להתעלם מן העובדה שגדל בבית שבו שירים לא היו מקצוע בלבד אלא שפה יומיומית.

דווקא כאן מתגלה עוד רובד מרתק בסיפור המשפחתי. ללי מחזירה אל הבמה את האמא דרך הזיכרונות, הסיפורים והנוכחות האישית, ואילו אריאל עושה משהו אחר. הוא לוקח את המורשת המוזיקלית וממשיך אותה בלי לחקות אותה. מי שגדל לצד נעמי שמר לא יכול באמת לברוח מן המילים, מן הפסנתר, מן המנגינות ומהידיעה ששיר יכול להיות דבר פרטי מאוד ובו בזמן להפוך לרכוש של מדינה שלמה.

"אמא שלי" – כשהמיתוס חוזר להיות אמא

אצל אריאל יש גם רגעים שבהם הדמות הציבורית של נעמי שמר מתכווצת בחזרה למידות הבית. השיר "אמא שלי" מאפשר לשמוע אותה לא כמשוררת לאומית, אלא כאם. לא פסל, לא סמל, לא מי שכתבה את "ירושלים של זהב", אלא האישה שחיה בתוך המשפחה, עם החום, הקושי, הנוכחות והמורכבות שלה.

וזה מתחבר באופן כמעט מושלם למה שעושה הסרט "בין דשא לאבן". ככל שהסרט מתקדם, נעמי שמר מתרחקת מן התמונה הרשמית ומתקרבת אל הבית. פתאום היא כבר לא רק מי שכתבה למדינה, אלא מי שחיה בתוך משפחה, גידלה ילדים, אהבה, כעסה, נפגעה והשפיעה עמוקות גם על אלה שהכירו אותה לפני שכל המדינה חשבה שהיא מכירה אותה.

שני ילדים, שתי דרכים אל אותה אמא

יש משהו יפה בכך שללי ואריאל משמרים את נעמי בשתי דרכים שונות כל כך. ללי מביאה איתה את הסיפור, את הזיכרון ואת המבט מבפנים. אריאל ממשיך ליצור, לכתוב ולהלחין, ובכך נוגע באותו מרחב שבו אמו פעלה כל חייה. שניהם יחד מחזירים את נעמי למקום שהסרט מחפש שוב ושוב – לא רק אל הפנתיאון, אלא אל המטבח, הסלון, הילדים והחיים עצמם.

ואולי זו גם הסיבה שהנוכחות שלהם חשובה כל כך בכל ניסיון לספר מחדש את סיפורה. כי הציבור זוכר את נעמי שמר דרך השירים, אבל הילדים זוכרים אותה דרך החיים. וכאשר שני הזיכרונות האלה נפגשים, הדמות נעשית מלאה יותר, אנושית יותר, ובעיניי גם מעניינת הרבה יותר.

בין שמר של הקאמרי לשמר של כאן

המפגש בקאמרי והצפייה בסרט התחברו אצלי כמעט מיד. בקאמרי קיבלתי את נעמי שמר דרך השירים, דרך הקהל, דרך המשפחה ודרך ללי. בסרט קיבלתי את נעמי שמר דרך הסדקים – דרך היומנים, הפחדים, האהבות, הכעסים והאישה שמאחורי המילים. שני הדברים משלימים זה את זה.

אם הקאמרי הראה מדוע השירים שלה עדיין חיים, הסרט של להב ועומר מנסה להסביר מי הייתה האישה שהצליחה לכתוב אותם. זה ההבדל בין ערב מחווה שמביט החוצה אל הקהל לבין סרט דוקומנטרי שמנסה לפתוח את הדלת פנימה.

הסרט איננו קדיש

וזה חשוב. "בין דשא לאבן" איננו סרט הערצה, אבל הוא גם לא כתב אישום. הוא מציג דמות שמאפשרת לצופה לאהוב ולהתרגז באותו זמן, להתפעל מהכישרון ולא להסכים עם חלק מהעמדות, להתחבר לשירים ולהבין שהאישה שכתבה אותם הייתה מורכבת הרבה יותר מהתדמית שנבנתה סביבה.

אולי דווקא משום שנעמי שמר הייתה מלאה כל כך בסתירות, שני חלקים אינם באמת יכולים לסגור אותה בתוך מסגרת אחת. וטוב שכך. דמות גדולה באמת אינה מתכווצת בקלות לתוך תשעים דקות של טלוויזיה.

בין דשא לאבן

השם שבחרו שי להב ורון עומר לסרט חכם. דשא ואבן, כנרת וירושלים, רכות ועקשנות, אישה ומדינה, הנאה והקרבה, חיים ומיתוס. נעמי שמר התקיימה כל חייה במרחב שביניהם. היא אהבה את הארץ, אבל גם אהבה את החיים. היא ידעה לכתוב מילים גדולות, אבל עסקה גם בדיאטות, קניות וחשבונות קטנים. היא הפכה לאחד הסמלים הגדולים של הישראליות, ובאותו זמן נשארה אישה שיכולה לכעוס, לקנא, להתאהב, לפחד ולצחוק על עצמה.

ושם הסרט במיטבו. לא כשהוא אומר לנו שנעמי שמר הייתה גדולה – את זה ידענו מזמן. אלא כשהוא מזכיר לנו שהיא הייתה בן אדם.

ובסוף נשאר השיר

באחד המאמרים הקודמים שלי על נעמי שמר כתבתי שהשם שלה ריחף בילדותי באוויר. השירים היו ברדיו, בטקסי בית הספר, בחגים ובאירועים לאומיים. הם פשוט היו שם, כמו משהו שלא צריך להסביר מאיפה הגיע. אולי זאת ההגדרה המדויקת ביותר לקאנון – דבר שכבר איננו שואל רשות להיכנס לחיים שלנו.

"בין דשא לאבן" מאפשר לפתוח לרגע את הדלת ולראות מי עמדה מאחורי כל זה. ואני, תוך כדי צפייה, חוזר שוב למסדרון בבית הספר גורדון. ילדה בשם הללי עוברת שם, אמא שלה כותבת שירים, ואף אחד מאיתנו עדיין לא יודע כמה רחוק השירים האלה ילכו.