לו הייתי פיראט, ממש מול הים

יש ערבים שבהם המקום מתחיל את הסיפור עוד לפני הצליל הראשון. אמש, נמל יפו סיפק בדיוק ערב כזה. הסירות נעו קלות במים והבריזה טיפסה אל הדק המרכזי. מאחור נפרש הים, ומלפנים התאסף הקהל. “לו הייתי פיראט” חתם את סדרת מפגשי התרבות על הים. את הסדרה ניהלה אמנותית עינת בסר. לאורך הקיץ היא חיברה מוזיקה, סיפורים ודמויות אל הנמל הוותיק.

הסדרה ביקשה להביט ביפו דרך האנשים והצלילים שנולדו סביבה. פעם הגיעו אל המזח סיפורי דייגים ומלחים. פעם אחרת קיבלו הבמה משוררים, מוזיקאים, שחקנים וסופרים. בכל ערב נפתח חלון אחר אל העיר. לפעמים הוא השקיף אל הטברנה, לפעמים אל שירי הים. בערב האחרון הוא נפתח היישר אל שנות השבעים.

פונדק העץ חוזר אל הים

“לו הייתי פיראט” לקח אותנו אל “הצועני השורק”. התוכנית המיתולוגית הפכה בשנות השבעים לפונדק מוזיקלי טלוויזיוני. דן אלמגור הוביל אותה ביד בטוחה ובקסם מיוחד. סביבו נשזרו שירי עם, בלדות, תרגומים וסיפורי נדודים. כל אלה קיבלו אז צורה ישראלית מאוד.

הפעם לא נדרש אולפן כדי ליצור תפאורה. נמל יפו כבר סיפק את כל מה שנחוץ. היה ים, היו סירות והיה מזח. אפילו הבריזה התגייסה לטובת הסיפור. לרגע אפשר היה לדמיין פונדק עץ מול המים. רק המלחים חסרו, וגם זה לא ממש הפריע.

תומר קריב וישיב כהן הובילו את הערב. השניים כבר עוסקים זמן רב בחיטוט מוזיקלי מהסוג החביב עלינו. במסגרת “זה מכבר” הם מדפדפים באלבומים ובאמנים מהעבר. אשתקד חווינו אותם במחסן 2 שבנמל יפו. שם הם חיברו מוזיקה, סיפורים וזיכרונות סביב אלבומים ישראליים. הפעם הם יצאו מהמחסן אל המזח.

אלא שהשניים לא היו הסיפור המרכזי כאן. הם שימשו מצפן, עורכים ומספרי דרך. המוקד נשאר במוזיקה ובאנשים שעלו לבמה. הערב התקדם כמו מסע בין תחנות. תחילה הגיעו “ארץ עיר”. אחריהם תפס חנן יובל את מרכז הבמה. לקראת הסיום כולם התאחדו שוב בהדרן.

ארץ עיר פותחים את הערב

מיה יוהנה, גילי מאיר ויואב רוזנטל פתחו את המופע. השלושה פועלים תחת השם “ארץ עיר”. אפשר להגדיר אותם כסוג של הרכב אמריקנה ישראלית. ההגדרה הזאת מתאימה היטב לצליל ולחומרים שלהם. “ארץ עיר” פונים אל הפולק העממי המקומי. הם מחפשים שירים שנולדו בתקופות אחרות. רבים מהם נשענו אז על מסורות שהגיעו מעבר לים. חלקם תורגמו משפות אחרות. אחרים ספגו ישירות את רוח הפולק האנגלו אמריקאי.

השלושה לוקחים את החומרים האלה ומחזירים אותם לבמה. הם אינם עוסקים בהעתקה של צליל ישן. במקום זאת הם מעניקים לשירים גוף חדש. גיטרות, קולות והרמוניות מחזירים אותם אל המקורות. באותה נשימה הם משאירים אותם לגמרי כאן.

יש בפעולה הזאת משהו מאוד ישראלי. הזמר המקומי תמיד ידע להסתכל החוצה. הוא אימץ מנגינות, תרגם מילים וספג סגנונות. אחר כך הוא עטף אותם בשפה המקומית. כך נולדו כאן לא מעט שירים שנשמעים ישראליים לחלוטין. “ארץ עיר” מחזירים אותנו בדיוק אל הנקודה הזאת. הם מזכירים מאיפה הגיעו חלק מהצלילים. במקביל הם מראים כמה טבעי הם נטמעו כאן. לכן הבחירה בהם לפתיחת הערב הרגישה מדויקת מאוד.

מיה יוהנה מביאה איתה קול שמגיע מעולמות הפולק והאינדי. יואב רוזנטל מעניק להרכב עומק מוזיקלי ונוכחות מדויקת. גילי מאיר מוסיף שכבות של גיטרות, קלידים, בס ושירה. אבל אצלי, השם גילי מאיר פותח מיד מגירה אחרת.

גילי מאיר והחתיכים על הסירה

מאיר היה חבר ב“כל החתיכים אצלי”. מדובר באחד מהרכבי הרוק החצופים שפעלו כאן. הם הגיעו עם אנרגיה אחרת לגמרי. פחות נוסטלגיה, יותר חשמל, זיעה וחוצפה בריאה.

אני זוכר אותם היטב גם מנמל יפו. באחד מביקוריהם בקונטיינר צילמתי אותם על ספינת דייג. הקונטיינר המנוח שכן אז בנמל. הוא פעל ממש באזור שבו נמצא כיום מועדון בארבי.

השנים עברו והנמל החליף כמה שכבות עור. הקונטיינר נעלם מהנוף. הבארבי עבר לכאן והקים בית חדש. גילי מאיר חזר שוב אל הים. רק שהפעם הוא הגיע עם “ארץ עיר”.

פעם הוא עמד כאן כחלק מהרכב רוק בועט. עכשיו הוא חזר עם פולק ישראלי מעובד מחדש. אותה יפו, אותו ים ואותו מוזיקאי. רק השירים השתנו יחד עם השנים. יש משהו יפה במעגל הקטן הזה. מוזיקה תמיד אוהבת לחזור למקומות שבהם כבר ביקרה. לפעמים היא מחליפה בגדים בדרך. לפעמים גם אנחנו משתנים יחד איתה.

ואז חנן יובל עולה

אחרי “ארץ עיר” הגיע תורו של חנן יובל. כאן הערב קיבל פתאום משקל אחר. לא רק מחווה לעידן מסוים. על הבמה עמד אדם שהיה חלק ממשי ממנו.

חנן יובל אינו זקוק להסברים ארוכים. הקול שלו נושא איתו עשרות שנות מוזיקה ישראלית. הוא היה שם כשהשירים האלה עוד היו חדשים, הוא היה שם כשהפולק המקומי קיבל צורה עברית, והוא היה שם כשהרדיו והטלוויזיה בנו כאן קאנון.

השם “לו הייתי פיראט” קיבל מול הים משמעות נוספת. השיר מזוהה עם תקופת “השלושרים” של יובל. פתאום הוא חזר אל מקום כמעט מושלם עבורו. מאחור עמדו סירות אמיתיות. מלפנים ישב קהל שכבר ידע את המילים. אצל יובל אין צורך להעמיס על הנוסטלגיה. היא מגיעה ממילא עם הקול. כמה אקורדים מספיקים כדי לפתוח זיכרון. שיר אחד שולח אל ילדות. אחר מחזיר אל רדיו ישן במטבח.

גם כאן נוצר החיבור החשוב של הערב. “ארץ עיר” הגיעו מההווה אל העבר. חנן יובל הגיע מהעבר אל ההווה. באמצע הם נפגשו דרך אותם שירים.

ההדרן סוגר את המעגל

לקראת הסיום חזרו חברי “ארץ עיר” לבמה. חנן יובל נשאר איתם להדרן. כך נסגר הערב בדיוק במקום הנכון. הדור שמחפש את השירים פגש את מי שחי אותם. זה לא הרגיש כמו מפגש בין מוזיאון למבקרים. השירים נשמו היטב גם עכשיו. הם קיבלו גוף, קולות וגיטרות. הים מסביב כבר עשה את השאר.

ההדרן גם חתם את סדרת הקיץ בנמל. אבל התחושה בסיום לא הייתה של פרידה. יותר כמו סימניה בתוך ספר. סוגרים אותו עכשיו, אבל ברור שנפתח אותו שוב.

תומר קריב וישיב כהן כבר בנו לעצמם שפה ברורה. הם יודעים לקחת עבר מוזיקלי ולהחזיר אותו לשיחה. “זה מכבר” הוכיח את זה במחסן 2. “לו הייתי פיראט” הרחיב את המשחק אל המזח. משהו בערב הזה רמז שהמסע עוד לא הסתיים. הקיץ אולי אמר שלום ליפו. אבל ארון התקליטים הישראלי עדיין מלא. אני כבר מהמר שנפגוש אותם שוב בחורף הקרוב.

ואולי זה כל הסיפור כאן. שירים טובים אינם באמת נשארים בעבר. מישהו תמיד חוזר אליהם,  מישהו שולף אותם מהמדף ומישהו מנגן אותם מחדש.

ובלילה הזה, על המזח היפואי, הם פשוט חזרו הביתה.