ש יוצרים שצריכים כמה תיבות כדי שנזהה אותם. אצל עמיר לב מספיקים קול אחד, גיטרה אחת ומשפט שנראה כמעט מקרי. משנות התשעים הוא בונה לעצמו שפה פרטית בתוך הרוק הישראלי. היא נשענת על קול מחוספס, גיטרות עקשניות וכתיבה שמעדיפה את הפרט הקטן. מכונית, כביש, ילד, חיבוק או משפט חולף מקבלים אצלו חיים שלמים. פעם קראתי לו טרובדור של מילים, וההגדרה עדיין יושבת עליו היטב.
עמיר גם הפך עם השנים לכתובת עבור יוצרים צעירים. הם מגיעים אליו בשביל מילים, דיוק, הקשבה ולעיתים גם הכוונה אמנותית. במקביל, הקהל שלו ממשיך ללכת איתו לאורך שנים. בהופעות נוצר לא פעם חיבור כמעט שבטי בין האיש, הגיטרה והאנשים מולו. דווקא מתוך ההיכרות הזאת מעניין לשמוע מה קורה באלבום החדש.
איילו נכנס פנימה
המלחמה עצרה אצלו את הכתיבה לתקופה. אחרי כשנה של קיפאון, משהו נפתח והשירים התחילו לצאת החוצה. עמיר התקשר לאייל "איילו" ערב, שמנגן איתו כבר כמה שנים. רגע אחר כך הם כבר מצאו את עצמם באולפן. פער של שלושים ושש שנים ביניהם לא הפריע לדבר עצמו.
כך עמיר על החיבור – ״מהפגישה הראשונה שלנו, עם השיר הראשון של האלבום, זה קרה בינינו ועם המוסיקה. צעיר ממני ב 36 שנים ולפעמים בוגר ממני. מלא עד אפס מקום בדמיון. אף פעם לא דיברנו על מגברים, או על מיקרופונים, קומפרסיה, או אפקטים. רק על הדבר עצמו״. המשפט האחרון מסביר היטב את ההפקה של איילו. הוא לא הגיע כדי להמציא עמיר לב חדש. הוא גם לא הלביש עליו חליפה אופנתית. איילו הכניס דמיון, תנועה וצבע, אבל השאיר את מרכז הכובד במקום הנכון. שם נמצאים המילים, הקול והגיטרה.
הסהרה עדיין שם
מי שעוקב אחרי עמיר מכיר גם את המשיכה לצליל המדברי. הגיטרות שלו נוגעות לא פעם בדזרט בלוז של הטוארג. בומבינו כבר עלה אצלי בעבר כאסוציאציה טבעית לצליל הזה. המקצב המעגלי והגיטרה החזרתית יוצרים תחושה מהפנטת ומעט שבטית. באלבום החדש איילו אינו מוחק את הצבע הזה. הוא פותח סביבו מרחב חדש ומשאיר לעמיר את טביעת האצבע שלו.
העניין הזה חשוב, משום שהגיטרה אצל עמיר אינה רק כלי ליווי. היא מספרת סיפור במקביל למילים. לעיתים היא נתקעת בתוך משפט מוזיקלי וחוזרת אליו בעקשנות. החזרתיות הזאת יוצרת גרוב שמצליח להיות מחוספס ומהפנט בעת ובעונה אחת.
כשצוללים אל המילים
אבל כדאי להניח לרגע את הסאונד בצד. בתוך המילים נמצא עמיר לב המוכר במלואו. הוא עדיין מספר דברים גדולים דרך רגעים קטנים. אין כאן נאומים על זמן, מלחמה, משפחה או הזדקנות. במקום זאת מגיעים צומת, מכונית, חיבוק, גב שכואב ושקיעות שכבר צבר.
״הזמן עף״ הוא דוגמה מצוינת לשיטה הזאת. עמיר מחכה לאנשים בצומת ורואה שלכל אחד כבר יש עולם. החום עובר ביניהם כשהם מתחבקים, ואז מגיעה ההכרה בזמן. ״אם לא אקשיב אפסיד את מה שעכשיו״, הוא שר. מכאן השיר עובר לשקיעות, כאבים, אלכוהול וטילים. שום דבר אינו מקבל שלט ניאון מעל הראש. הכל פשוט נמצא שם, כמו בחיים עצמם.
המלחמה נכנסת לשיר דרך משפט קטן ואכזרי. ״האלכוהול ניצח את הטילים״, שר עמיר בתוך זיכרון של חבורה. מיד אחר כך כולם שרים כמו בטיול שנתי. זה מהלך טיפוסי של עמיר לב. האסון והחיים יושבים באותו חדר, בלי לבקש רשות.
גם ״התייאשתי מהחום״ לוקח מציאות גדולה אל תוך רגע פרטי. עמיר כתב אותו אחרי שראה נהג בכביש בזמן אזעקות. בהמשך התברר שהאיש נהרג מפגיעת רסיס. עמיר אינו הופך את הסיפור להצהרה פוליטית או לסיסמה. הוא נשאר עם התמונה, ההלם והאדם שישב במכונית.
עשרה שירים, סיפור אחד
רפרוף על עשרת השירים חושף פסיפס של שלוש שנים מטלטלות. מפגשים מתחברים לגעגועים, סליחות פוגשות אבל, והמשפחה חוזרת שוב ושוב למרכז. זיכרונות נעים בין עבר להווה, וחלומות מתנגשים במציאות המקומית. עמיר אינו מנסה לכתוב את ההיסטוריה של התקופה. הוא כותב את האנשים שחיו בתוכה.
וזה אולי הדבר הכי עמיר לבי בכל העסק. הכותרת הגדולה תמיד נמצאת איפשהו מאחור. בחזית עומד בן אדם ומנסה להבין מה קרה לו. לידו נמצאים הילדים, האישה, החברים, הדרך והזמן. מלחמה יכולה להיכנס בדלת, אבל היא אינה מקבלת בלעדיות על הסיפור.
העבר, ההווה והעתיד מתחלפים כאן בלי טקס. זיכרון קטן יכול לפתוח פתאום חלון לכאב גדול. מפגש משפחתי יכול להפוך לשיחה עם הזמן. סליחה יכולה להסתתר בתוך שורה שאינה מכריזה על עצמה. עמיר משאיר מספיק אוויר כדי שהמאזין ייכנס פנימה בעצמו.
אז מי הסכימו?
כאן גם נמצא הכוח של ״בסוף הם הסכימו״. השם עצמו נשמע כמו חצי משפט שנקטע באמצע שיחה. מי הסכימו, על מה, ולמה דווקא בסוף. עמיר לא ממהר לתת תשובה, וטוב שכך. הוא משאיר לנו להשלים את החלק החסר. ככה בדיוק עובדים גם השירים שלו.
אפשר לשמוע בשם הזה אפילו משהו מהותי יותר. אחרי קיפאון ממושך, המילים והמוזיקה שוב הסכימו להיפגש. עמיר ואיילו מצאו שפה משותפת בלי דיונים טכניים מיותרים. הם פשוט הלכו אל הדבר עצמו, כפי שעמיר הגדיר אותו.
מי מנגן כאן
הנגנים שסביבו משאירים את האלבום חי ונושם. עמיר מנגן בגיטרות, ולני לב יושב על התופים. רוני עיברין מוסיף כלי הקשה, ודניאל עיברין מנגן בבס. איילו מנגן בגיטרות, גיורה, פסנתר, חצוצרה וקלידים. סלומה מוסיפה גיטרות בשירים ״ואת״ ו״הילדים״. ברי סחרוף מצטרף בגיטרה נוספת ב״אם ארצה יותר״.
עמיר ואיילו יצרו יחד את העיבודים. איילו הפיק מוזיקלית והקליט באולפני באב. שלומי גויילי הקליט את הפרקשן והבס באולפני העוגן. יועד נבו טיפל במיקס ובמאסטרינג. כולם עובדים בשביל השירים, ולא להפך.
בסוף נשאר אותו עמיר לב, אבל הזמן סביבו השתנה. הוא מביט במשפחה, בחברים, במלחמה ובעצמו בלי לחפש כותרת גדולה. איילו נותן למבט הזה מעטפת רעננה וחופשית. עמיר ממשיך לעשות את מה שהוא יודע היטב. הוא מניח פרט קטן, ואז נותן לנו לגלות את כל התמונה.
ב 18 בנובמבר יגיע האלבום לבמה במופע מיוחד בבארבי בנמל יפו. שם יפגשו השירים החדשים את הקהל הוותיק ואת הגיטרות. במקרה של עמיר לב, המפגש הזה תמיד מוסיף לסיפור עוד שכבה.
