השירה מתחילה מהשורה הראשונה
השעה הייתה עשר בדיוק. כמו תמיד בבארבי. האורות כבו וחמשת חברי IDIOT! עלו אל הבמה. כבר עם הצלילים הראשונים של "אלוהים", "חמרמורת" ו"לא שמעתי כלום" היה ברור שזה אינו עוד מופע השקה. תוך דקות מצאתי את עצמי חוזר עשרות שנים לאחור. לא בגלל המוזיקה. בגלל התחושה. מאות צעירים לצד מאפירי שיער שרו כל מילה. כל בית. כל פזמון. לרגעים נדמה היה שאורי רוסו רק מסמן את הכיוון, והקהל משלים את כל השאר.
המראה הזה החזיר אותי לערבי הרוק של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. לא משום ש IDIOT! נשמעת כמו הלהקות של אותה תקופה. ההשוואה נמצאת במקום אחר לגמרי. היא נמצאת ברגע שבו אולם שלם שר יחד את השירים כאילו היו חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. רק שהפעם אלה שירים שנכתבו כאן, בשנים האחרונות, והם כבר הפכו לנכס של הקהל.
כשהשירים כבר שייכים לקהל
על הבמה ניצב הרכב מגובש ובטוח בעצמו. אורי רוסו הוביל את השירה והגיטרות. איתמר לובשטיין סיפק יסוד קצבי יציב מאחורי מערכת התופים. יובל מנשה הוסיפה עומק בקלידים. יוחאי מויאל הרחיב את המעטפת בגיטרה. רועי אביבי חיבר את הכול באמצעות קווי בס מדויקים. איש לא ניסה לבלוט על חשבון האחר. כל אחד שירת את השירים, והשירים נשארו במרכז.
באחד מרגעי הערב הסתובבתי אל כמה מוזיקאים שעמדו בקהל. גם הם שרו בהתלהבות. התקרבתי לאחד מהם ושאלתי בלחש מתי כולם הספיקו ללמוד את כל המילים. הוא חייך וענה מיד, "הספיקו. היה מספיק זמן. מה כבר יש לעשות חוץ מזה". התשובה נאמרה בחיוך, אבל היא הסבירה היטב את מה שהתרחש באולם. השירים של IDIOT! כבר מזמן יצאו מהאולפן. הם חיים אצל הקהל.
נדמה שהלהקה מצליחה לגעת במקומות שמעסיקים רבים מבני הדור הצעיר. השירים עוסקים באהבה, בחרדה, בבדידות, בחברות, בזהות, במציאות הישראלית ובחיפוש אחר משמעות. הם אינם מטיפים ואינם מחפשים תשובות גדולות. הם פשוט מספרים את החיים כפי שהם. אולי זאת הסיבה שהקהל אינו רק מקשיב להם. הוא מאמץ אותם לעצמו.
אלבום וחצי שהפכו לפסקול
מבט על רשימת השירים מגלה עד כמה הסיפור הזה יוצא דופן. ללהקה יש אלבום ראשון ועוד אלבום חדש, "הזיות של מטייל בודד". זהו כל הרפרטואר כמעט, והוא כמעט כולו עלה לבמה. למרות זאת, כל שיר התקבל כאילו מדובר בקלאסיקה ותיקה. כמעט שלא נרשמו רגעים שבהם הקהל היסס. להפך. כל פתיחה זכתה לתגובה מיידית ולמקהלה אדירה.
המופע עבר דרך "שוש", "פשוט אידיוט", "מי יכול עליי", "ארנב מרושע", "חלמתי על אמריקה", "משקפיים", "מה יש לי", "כדורים", "הכי יפה בארץ", "מניאקים", "שיר נחיתה", "שברתי את הברך", "מקובל בתיכון", "שר לה", "פושע" ושיר הנושא "הזיות של מטייל בודד". החזרה אל "שוש" בסיום חתמה את הערב באותו אופן שבו התחיל. עם קהל שלא הפסיק לשיר.
זאת אולי התופעה המעניינת ביותר סביב IDIOT!. רוב הלהקות בונות את המופע סביב מספר מצומצם של להיטים. כאן כמעט כל שיר זוכה לאותה אהבה. הרפרטואר עדיין קטן יחסית, אבל נדמה שכל אחד מהשירים כבר מצא לעצמו מקום קבוע אצל המאזינים.
לא רק מופע השקה
לאורך כל הערב לא הרגשתי שאני נמצא במופע השקה. הרגשתי שאני משתתף במפגש של קהילה. הקהל לא הגיע כדי להכיר את השירים החדשים. הוא הגיע כדי לשיר אותם. זהו הבדל משמעותי. בדרך כלל הזמן הוא שהופך שירים לנכסי צאן ברזל. במקרה של IDIOT! התהליך הזה התרחש במהירות מרשימה.
בדרך הביתה חזרתי שוב לאותה מחשבה שליוותה אותי כבר בתחילת הערב. לפני עשרות שנים פגשתי תחושה דומה באולמות אחרים ובתקופה אחרת. אמש היא חזרה אליי בבארבי. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך ההבנה שגם היום אפשר ליצור שירים שמחברים מאות אנשים סביב אותה מנגינה ואותן מילים. אם לשפוט לפי מה שקרה על הבמה ומה שקרה באולם, הסיפור של IDIOT! עדיין נמצא רק בתחילתו.
הערת אגב
שמתם לב שלא אזכרתי את נגה ארז שותפתו לחיים של רוסו, לא אזכרתי אפילו בחצי מילה את ההופעה שלהם בפסטיבל הענקי באמריקה, לא אזכרתי את השטיח האדום בפרמיירה הקולנועית, כלום, אמש הסיפור היה על אידיוט!. נקודה
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
