לפעמים ידיעה אחת משנה באחת את הדרך שבה מביטים באמן מוכר. יהודה פוליקר נמצא מולנו כבר יותר מארבעה עשורים. הוא שר, מנגן, רוקד עם הגיטרה ומטייל בין רוק ליוון. עכשיו אנחנו יודעים שגם מאחורי הקלעים מתנהל סיפור אחר לגמרי.
במוצאי שבת חשף פוליקר כי הוא מתמודד עם פיברוזיס ריאתי. לדבריו, המחלה התגלתה לפני קצת יותר משנה. מאז הוא מתמודד עם קשיי נשימה שמופיעים בעיקר בזמן הליכה. בלילות הוא נעזר בחמצן ונוטל תרופות שנועדו להאט את התקדמות המחלה.
פתאום החמצן מקבל משמעות אחרת
אפשר לקרוא את הנתונים ולהישאר בתוך הכותרת הרפואית. אצל פוליקר הסיפור נמצא דווקא במקום אחר. הוא נמצא ברגע שבו האיש לוקח גיטרה ועולה לבמה.
פוליקר סיפר כי אחרי כמה צעדים הוא כבר מרגיש את הקושי. לפני הופעות הוא נדרש לעיתים לחמצן. אלא שכאשר ההופעה מתחילה, משהו אצלו משתנה. "אני עולה לבמה ואני בסדר", אמר פוליקר בראיון. אחר כך הוסיף שלא שקל להפסיק להופיע. מבחינתו ההופעות אינן עוד סעיף ביומן. הן החיים עצמם.
אצל מוזיקאי כמו פוליקר למשפט הזה יש משקל אחר. האיש הזה בנה את חייו סביב במה וגיטרה. עוד מימי בנזין הפכה הגיטרה כמעט להמשך טבעי של גופו. אחר כך הגיעו אלבומי הסולו, יוון והזיכרונות המשפחתיים. כולם התערבבו בתוך פס קול ישראלי שקשה לדמיין בלעדיו.
מבנזין ועד עיניים שלי
פוליקר מעולם לא נשען על מסלול מוזיקלי אחד. בנזין הפכה אותו לכוכב רוק ישראלי בתחילת שנות השמונים. אחר כך הוא פנה למוזיקה שעליה גדל בבית. המהלך הזה הוליד את "עיניים שלי" והכניס את יוון ללב המיינסטרים הישראלי. בהמשך הגיע גם "אפר ואבק", שפתח דלת אחרת לגמרי. שם נכנסו הזיכרון, השואה והדור השני אל מרכז הבמה.
עם השנים פוליקר חיבר בין כל העולמות האלה. גיטרה חשמלית פגשה בוזוקי. רוק פגש מוזיקה ים תיכונית. כאב אישי הפך לשירים שאנשים אחרים אימצו לעצמם. אולי בגלל זה החשיפה הנוכחית מקבלת עוצמה אחרת. פוליקר אף פעם לא מכר לקהל דמות נוצצת ומרוחקת. הוא הביא לבמה את עצמו, כולל הסדקים והפחדים.
גם הפעם הוא בחר לפתוח את הדלת. הוא הסביר שחשוב לו שהקהל ידע מה עובר עליו. מבחינתו זאת המשך של אותה פתיחות שליוותה אותו לאורך השנים.
וההופעות ממשיכות
ארבעה ימים בלבד לפני החשיפה עמד פוליקר שוב על במה גדולה. ביום שלישי הופיע בבריכת הסולטן בירושלים לצד שלום חנוך. הערב נערך במסגרת פסטיבל חוצות היוצר.
גם לוח ההופעות הקרוב נשאר פעיל. ב-2 בספטמבר צפוי פוליקר להגיע להיכל התרבות בתל אביב. ב-5 בספטמבר מתוכנן מופע נוסף באמפי לוחמי הגטאות. שני הערבים מוקדשים למופע "עיניים שלי".
וזאת אולי הנקודה החשובה בכל הסיפור. אין כאן הודעת פרישה. אין כאן פרידה מהקהל. פוליקר עצמו אומר בדיוק את ההפך. הוא רוצה להמשיך לנגן ולהופיע. הגוף מציב עכשיו מגבלות חדשות. פוליקר מצדו ממשיך לחפש את הדרך לעבור דרכן. הוא עושה זאת בדרך היחידה שהוא באמת מכיר. עם גיטרה ביד.
כשהבמה הופכת למקום לנשום בו
קל מאוד להפוך חשיפה כזאת לכותרת מפחידה. קל עוד יותר להתחיל להיפרד מאדם שלא הודיע שהוא הולך לשום מקום.
פוליקר בן 75, והוא ממשיך לעבוד. הוא ממשיך להופיע ומתכנן את המופעים הבאים. נכון לעכשיו, לוח ההופעות הרשמי ממשיך לעמוד. המחלה נמצאת שם והיא איננה פרט שולי. היא משפיעה על הנשימה ועל החיים שמחוץ לבמה. אבל פוליקר מסרב לתת לה לכתוב במקומו את סוף הסיפור.
אחרי ארבעה עשורים של שירים, הגיטרה עדיין תלויה עליו. הקהל עדיין מחכה מול הבמה. האורות עדיין נדלקים. ובמקרה של יהודה פוליקר, נדמה שהבמה עצמה הפכה לסוג אחר של חמצן.
