המילה הכתובה עומדת במרכז יצירתה של סולטי. היא אינה רק אמצעי להעברת מסר, אלא חומר גלם. סולטי הופכת אותה, משייפת אותה ובודקת כמה עומק היא מסוגלת לשאת. באי־פי החדש, „ברית מילה”, המילים הופכות לנשק, למראה ולעיתים גם לתחבושת.
חמש רצועות מרכיבות את האי־פי השני של סולטי ושאק. הן מסכמות ארבע שנות יצירה משותפת, שהולידו גם את אלבום הבכורה. בשנת 2024 הוציאו השניים את „כל המרכז לעצמי”, שמשך תשומת לב בסצנה האלטרנטיבית. אקו השמיעה את שיר הנושא בגלגלצ, ועטרה פריש שילבה אותו בפודקאסט „הפסקה פעילה”.
כעת מגיע „ברית מילה”, האי־פי שחותם את השותפות היצירתית בין השניים. דווקא בנקודת הסיום הזאת, סולטי פונה אל הקהל בקולה הישיר והחשוף ביותר.
מגיטרה קלאסית אל המיקרופון
סולטי היא טל סולימן, זמרת, ראפרית, יוצרת ומוזיקאית בעלת מסלול בלתי שגרתי. היא הגיעה לאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים כגיטריסטית קלאסית. את לימודיה סיימה כזמרת רב־תחומית, ומאז היא ממשיכה לנוע בחופשיות בין סגנונות.
סולימן למדה שירת דיוואן תימני אצל אמיתי אריכא. היא שרה במקהלות קלאסיות והופיעה בקונצרטים לצד הפילהרמונית הישראלית. במקביל, היא משתתפת במקהלה המבצעת פולקלור בולגרי אותנטי. כיום היא מלמדת תיאוריה מוזיקלית ופיתוח שמיעה בקונסרבטוריון פתח תקווה.
בשנת 2019 הקימה את להקת הרוק האלטרנטיבי SULIMAN. משם המשיכה לפתח שפה שמחברת ראפ, שירה מלודית, גראנג׳ והשפעות מזרחיות. השפה הגבוהה פוגשת אצלה סלנג, התנ״ך פוגש תרבות פופ, והפגיעוּת חיה לצד ההתרסה.
לאחרונה השתתפה באלבום הקונספט של שלום גד, „מגילת העצמאות של המוזיקאים והמוזיקאיות בישראל”. השיר „379”, שביצעה עם גד, נכנס לנבחרי כאן 88. הוא גם שולב בפלייליסט הלילה של גלגלצ וזכה להשמעות בתחנות נוספות.
חמש תחנות בין ביקורת לריפוי
„מונופול” פותח את האי־פי בהצהרת כוונות ברורה. סולטי יוצאת נגד אינפלציית המילים, החרוזים הצפויים והאדרת האגו. מבחינתה, כל מילה צריכה להצדיק את מקומה. הפלואו מהיר, משחקי הלשון חדים והרפרנסים נעים בין המקורות לרחוב. מעל הכול נשמעת יוצרת שמסרבת לכתוב על אוטומט.
אחריו מגיע „משהו אחר להתעסק בו”, שנוצר עם נדב דפני, המוכר כפרופסור קוף. השיר יצא קודם לכן כסינגל ולווה בווידאו קליפ. סולטי וקוף דוחסים לתוכו מגפה, מחאה, מלחמה, יוקר מחיה ורשתות חברתיות. הפזמון נשמע קליל, אבל מאחוריו מסתתרת זעקה של דור מותש. כולם רוצים לברוח לרגע, אולם המציאות ממשיכה לרדוף אחריהם.
„כללית” משחק עם הרצון להיות מיוחדת בעולם מלא באנשים מיוחדים. סולטי מכריזה שאינה חלק מהעדר, ואז עוצרת וצוחקת גם על עצמה. אולי גם היא בוכה ב„טיטאניק”, מביטה בשקיעות וגוללת בלילה. הספק הזה מונע מהשיר להפוך להצהרה חלולה. הייחודיות שלה אינה סיסמה, אלא הדרך שבה היא מחברת את כל חלקיה.
במרכז האי־פי ניצב „ילדה דיכאונית”, השיר האישי והחשוף באוסף. סולטי חוזרת אל ילדות ירושלמית, אוזניות, אולסטאר ומכנסיים קרועים. אותה ילדה חיפשה משמעות, הכרה ומקום בטוח. השנים חלפו, אבל היא נשארה בפנים. סולטי אינה מנסה למחוק אותה, אלא ללמוד לחיות לצדה. הגראנג׳ והמטאל מחזירים אל הצלילים שעליהם גדלה, בלי להפוך את השיר למסע נוסטלגי.
את האי־פי חותם „כל הנפשות שבעולם שלא אוהבות אותי”. כאן נעלמים כמעט כל משחקי המילים. במקומם מגיעים אדמה, מים, שורשים ובית. סולטי מחפשת אהבה בתוך מקום שאינו מסוגל להעניק אותה. ההפקה המינימליסטית משאירה את הטקסט בקדמת הבמה. לבסוף הכול מתנקז לבקשה פשוטה, כמעט ילדותית: שיאהבו אותה כבר.
כשהמילה פוגשת את הפצע
„ברית מילה” הוא שם מדויק לאי־פי שעוסק בכוחה של השפה. סולטי אינה משתמשת במילים כדי לקשט את הביט. היא מתווכחת איתן, נאבקת בהן ולפעמים גם מסתתרת מאחוריהן. בהמשך היא מניחה להן לחשוף את מה שניסתה להסתיר.
שאק וסולטי עוטפים את הטקסטים בהפקות שאינן מצייתות לגבול סגנוני אחד. היפ־הופ פוגש פופ, מוזיקה מזרחית, גראנג׳, מטאל ודאבסטפ. לעיתים החיבור מחוספס ומוזר, אך הוא מתאים לדמות שבמרכז. סולטי אינה מנסה להישמע כמו כולם, גם כשהיא מודה שהיא קצת כמו כולם.
זהו אי־פי קצר, צבעוני ומלא סתירות אנושיות. הוא נע בין ביטחון לספק, בין ביקורת עצמית להתרסה. מאחורי כל המשחקים מסתתרת יוצרת שמבקשת לנסח את עצמה במדויק. בסיום השותפות עם שאק, המילה האחרונה נשארת בידיה.
