יש יצירות מחול שנכנסות דרך העיניים. "ציפור שיר" בוחרת בדרך אחרת. היא נכנסת תחילה דרך האוזניים. אמש העלתה להקת פרסקו במרכז דוהל את יצירתו החדשה של יורם כרמי, שנולדה מתוך שנות הטלטלה האחרונות.
המסך עדיין סגור. האולם שרוי בחשכה. פס הקול כבר ממלא את החלל. ציוצי ציפורים. רחשי כנפיים. קולות חרקים. שכבות אלקטרוניות המערפלות את תחושת המקום והזמן. במשך דקות ארוכות הדמיון פועל לבדו.
מצאתי את עצמי חוזר כמעט שישים שנה לאחור. האסוציאציה הראשונה שעלתה הייתה של פינק פלויד של סוף שנות השישים. אל Several Species of Small Furry Animals Gathered Together in a Cave and Grooving with a Pict מתוך Ummagumma. לא מפני שהמוזיקה דומה. התחושה דומה. יצירת מרחב קולי מסתורי שבו הצליל מקדים את התמונה.
כשהגוף מתעורר מתוך הצליל
ברגע שהמסך נפתח מציף אור ירקרק את הבמה. לרגע נדמה שנכנסנו אל גן קדום. הרקדנים והרקדניות של פרסקו נכנסים באיטיות. כל אחד מהם מוצא את מקומו. חלקם רובצים. אחרים משתרעים על הרצפה. הגוף עדיין שקט. רק אחר כך הוא מתחיל לנוע.
הדיאלוגים הראשונים נוצרים בזהירות. התנועה אינה מתפרצת. היא צומחת מתוך הסביבה הקולית שבנה נועם הלפר. כאן מתברר שהמוזיקה אינה מלווה את המחול. היא הקרקע שעליה הוא נולד.
פס קול שמסרב להישאר ברקע
למוזיקה יש תפקיד מרכזי ב"ציפור שיר". היא אינה משמשת תפאורה. היא אחת הדמויות הראשיות ביצירה. נועם הלפר משלב בפס הקול יצירות מקוריות לצד רצועות מוזיקליות מוכרות. מעליהן הוא בונה שכבות נוספות של צליל. רעשי "לכלוך" אלקטרוניים חודרים שוב ושוב אל החלל. אלה אינם צלילים שמבקשים ללטף את האוזן. הם מייצרים הפרעה. הם יוצרים מתח. לעיתים הם אף מעוררים אי נוחות.
מי שמכיר את דרכו המוזיקלית של הלפר עוד מימי ההרכבים הירושלמיים קיצו ובהמשך Folo, יזהה מיד את חתימת היד שלו. במשך השנים העדיף הלפר את החספוס על פני הסטריליות. גם כאן הבחירה הזאת משרתת היטב את העולם שבנה יורם כרמי.
אל תוך המארג הזה משלב הלפר את קולו של יוסי בנאי. קטעי הקריינות נחתכים. מוכפלים. שבים ומופיעים. הקול הופך לכלי מוזיקלי נוסף. לצדו נשמע קולה של מור קרבסי, המבצעת שירי לאדינו המעניקים ליצירה את השורש התרבותי שממנו היא צומחת.
הבחירה בקרבסי אינה מקרית. הזמרת והיוצרת נחשבת לאחת הפרשניות הבולטות של שירת הלאדינו בדור הנוכחי. במשך שנים היא חוקרת, מבצעת ומחדשת את הרפרטואר הספרדי יהודי, תוך שילוב השפעות של פלמנקו, מוזיקה אנדלוסית ומוזיקת עולם. קולה מחבר בין המסורת העתיקה לבין השפה הבימתית העכשווית שבונה יורם כרמי.
הלפר אינו מסתפק במוזיקה מקורית. הוא מרכיב קולאז' מוזיקלי עשיר של יצירות מתקופות וסגנונות שונים. חלק גדול מן הרצועות מופיע ברשימת ההשמעה של המופע, והיא מלמדת עד כמה רחב המנעד המוזיקלי שעליו נשענת היצירה.
אחד השירים שזיהיתי היה Los Bilbilicos. רבים מכירים דווקא את הלחן בגרסה העברית של "צור משלו אכלנו". כאן הוא חוזר אל שפת המקור ואל העולם התרבותי של יהדות ספרד.
הלאדינו היא שפת הזיכרון
כאן חוזרים לדבריו של יורם כרמי, שסיפר לפני הבכורה כי שב אל שירי הלאדינו של ילדותו. אלא שהחזרה הזאת אינה נוסטלגית. כרמי אינו מבקש לשמר זיכרון. הוא מציב אותו מול ההווה. שירי הלאדינו פוגשים סאונד עכשווי ולעיתים דיסטופי. העבר אינו מבטל את ההווה. ההווה אינו מוחק את העבר. שניהם מתקיימים יחד. ביצירתו של יורם כרמי הגוף אינו מספר את הסיפור. הוא נושא את הזיכרון.
כולנו נעים במעגלים
ככל שהמופע מתקדם מתברר שגם הכוריאוגרפיה בנויה על רעיון המחזוריות. התמונה הפותחת חוזרת כמעט במלואה דקות לפני הסיום. אותה במה ירקרקה. אותם גופים. אותה תחושת בראשית. המסע מסתיים במקום שבו החל.
כרמי אינו מבקש להרשים באמצעות וירטואוזיות או מהלכים אקרובטיים. שפת התנועה שלו נשארת אנושית וקרובה לקרקע. הגופים מתכנסים, נפרדים ושבים להיפגש. זוגות נוצרים ומתפרקים. קבוצות מתלכדות ומתפזרות. גם כשהבמה מתמלאת ברקדנים, אין תחושת עומס. לכל כניסה, לכל מחווה ולכל עצירה יש מקום ברור במבנה הכוריאוגרפי.
גם במהלך המופע שב כרמי אל מוטיבים תנועתיים מוכרים. דיאלוגים גופניים בין רקדנים חוזרים בגלים. רצף שביצע זוג אחד מופיע בהמשך אצל זוג אחר. מחוות גוף מסוימות שבות בנקודות שונות ומקבלות בכל פעם משמעות חדשה.
אין זו חזרתיות לשם חזרתיות. נדמה שכרמי מבקש לומר שכולנו נעים במעגלים. אנחנו שבים אל אותם זיכרונות. אל אותם פחדים. אל אותן תקוות. הגוף ממשיך קדימה. הנפש עדיין מקיפה את אותן נקודות.
כרמי כמעט ואינו משתמש בווירטואוזיות לשמה. התנועה נשארת אנושית, קרובה לקרקע, ומבקשת לייצר דיאלוג יותר מאשר להפגין יכולת. דווקא האיפוק הזה מעניק לרגעים הקבוצתיים עוצמה גדולה יותר.
שפה בימתית שלמה
העוצמה של "ציפור שיר" נובעת מהאופן שבו כל מרכיבי היצירה פועלים יחד. הכוריאוגרפיה של יורם כרמי נשענת על פס הקול של נועם הלפר. התאורה של רותם אלרואי מעצבת את המעברים בין מרחבי הזיכרון. התלבושות של אביעד אריק הרמן משרתות את התנועה ואינן מסיחות ממנה את הדעת.
קולה של מור קרבסי מעניק ללאדינו נוכחות חיה. קולו של יוסי בנאי מוסיף רובד דרמטי לטקסטים של משה אפרתי, ניסים אלוני ויוסף שמירו, שעובדו בידי אסתי נדלר. ענבר נמירובסקי הובילה את החזרות, בעוד אילה שרצר הייתה אמונה על ההפקה.
על הבמה מביאים את היצירה לחיים הרקדנים והרקדניות מאיה ברדה, אריאל כהן, יובל בר לב, עדין זבדי, ניתאי הלוי, גילי ברזוביץ, אדיר בוזגלו, בר ארבלי, בן שני גלבוע, ענת לביא ואלונה מלכין. כל אחד מהם מביא איכות תנועתית משלו, אך יחד הם יוצרים גוף אחד שנושם את שפתו של כרמי.
בסופו של הערב נותרת תחושה אחת ברורה. "ציפור שיר" אינה רק יצירת מחול. היא יצירה שנכנסת אל הגוף דרך הצליל, מטיילת בין זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ולבסוף משאירה את הצופה עם מחשבה פשוטה. גם אחרי שהמסך יורד, המעגל ממשיך לנוע. הפעם כבר בתוך הצופה.
