כשתיאטרון חיפה נוחת בתל אביב
יש ערבים שבהם מגיעים להצגה מתוך סקרנות. יש ערבים שבהם מגיעים כדי ליהנות. כבר בדקות הראשונות של "משתגעים מאהבה" היה ברור שהערב הזה שייך לקטגוריה השנייה. במשך כשעה וחצי, ללא הפסקה, לוקחת ההפקה את הקהל למסע בין תחנות החיים. דייטים ראשונים, זוגיות, נישואים, הורות, משברים, פרידות והתחלות חדשות מתחלפים בקצב מהיר. הצחוק נשמע באולם שוב ושוב, אך מאחורי ההומור מסתתרת אמת פשוטה. כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים.
מדובר באסקפיזם במובן הטוב ביותר של המילה. כזה שמאפשר לברוח לרגע מהמציאות, אך דווקא באמצעותה מצליח לספר את הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו.
מחזמר בינלאומי עם לב אנושי
מקורו של המחזמר הוא ביצירה I Love You, You're Perfect, Now Change, שנכתבה על ידי ג'ו דיפייטרו, עם מוזיקה מאת ג'ימי רוברטס. בניגוד למחזות זמר קלאסיים, אין כאן עלילה אחת או גיבור מרכזי. היוצרים בחרו לבנות פסיפס של סיטואציות מחיי האהבה. כל סצנה עומדת בפני עצמה, אך יחד הן יוצרות תמונה רחבה של מערכות יחסים לאורך החיים.
הגרסה הישראלית מגיעה בתרגומו של דניאל אפרת ובבימויו של גמא פריד במסגרת הפקת תיאטרון חיפה, בניהולו של משה קפטן. מדובר בבחירה אמנותית שממשיכה את הקו של התיאטרון בשנים האחרונות, כזה שיודע להגיש בידור איכותי מבלי לוותר על מחשבה ועומק.
כשהפסיפס מתחבר לתמונה אחת
זהו אולי האתגר הגדול ביותר של ההפקה. אסופה של סצנות ושירים עלולה להפוך בקלות לאוסף קטעים חסרי קשר. לעיתים נדמה שאין בין הסצנות חיבור עלילתי ישיר, והסיכון הוא שהקהל יאבד את הרצף.
כאן נכנסת עבודת הבימוי של גמא פריד. במקום להילחם במבנה המקוטע, הוא מנצל אותו לטובתו. המעברים בין הסצנות זורמים בטבעיות, הכניסות והיציאות של השחקנים מדויקות, וכל סיום של קטע אחד הופך לפתיחה טבעית של הקטע הבא. התחושה היא של יצירה אחת רציפה ולא של אוסף מערכונים.
אין רגע דל לאורך ההצגה. הקצב נשמר מתחילתה ועד סופה, האנרגיה אינה יורדת לרגע, והקהל נשאר מרוכז ומעורב. לא פחות מרשימה היא עבודת האנסמבל. ארבעת השחקנים פועלים כגוף אחד. הם מקשיבים זה לזה, משלימים זה את זה ומאפשרים למחזה לזרום באופן טבעי. על כך בהחלט מגיע לבמאי שאפו.
מעטפת חזותית שמשרתת את הסיפור
עבודת העיצוב ניכרת כבר מהרגע הראשון. התפאורה, שנבנתה בניקיון צורני ובהקפדה על הפרטים, משמשת כקנבס שעליו מציירת התאורה את האווירה המשתנה של כל סצנה. שינויי הצבע והעוצמה יוצרים מעברים חלקים בין רגעים קומיים לרגעים אינטימיים, בעוד שהתלבושות הססגוניות משלימות את התמונה ומעניקות לכל דמות ולכל מצב את הזהות הוויזואלית שלה. התוצאה היא מעטפת אסתטית אחידה, צבעונית וחכמה, שאינה מבקשת להשתלט על ההצגה אלא להעצים אותה.
אל השפה החזותית מצטרפת המוזיקה החיה. שלישיית הנגנים, בפסנתר, קונטרבס וכינור, אינה משמשת רק כליווי לשירים. היא חלק בלתי נפרד מהדופק של ההצגה. המוזיקה מחברת בין הסצנות, מדגישה את הרגעים הקומיים ומלווה ברגישות את הרגעים המרגשים.
ארבעה שחקנים שמחזיקים אולם שלם
אם יש סיבה מרכזית לכך שההפקה עובדת היטב, היא נמצאת בקאסט. ארבעת השחקנים נדרשים לגלם עשרות דמויות, לעבור בתוך שניות מגיל צעיר לגיל מבוגר, להחליף מצבים משפחתיים, לשיר, לרקוד ולשמור על קצב גבוה. מדובר במשימה מורכבת, והם עומדים בה בהצלחה.
עידו מוסרי הוא עוגן מקצועי של ממש. הניסיון הרב שלו מורגש בכל רגע. הוא יודע להחזיק את הסצנה, לשלוט בקצב ולהגיש את הרגעים הקומיים בדיוק מרשים. כשהמחזה דורש רגש, הוא עושה זאת בפשטות ובדיוק. מוסרי הוא מהשחקנים שמשרים ביטחון על כל ההפקה, ואפשר בהחלט לומר שהוא אגדה אמיתית של הבמה הישראלית.
בן פרי מביא אנרגיה בלתי נגמרת. נדמה שהוא פשוט אוהב להתפרע על הבמה, במובן הטוב והמשובח של המילה. הוא משחק עם הגוף, עם הקול ועם שותפיו לסצנה, יוצר דמויות צבעוניות ומדביק בהתלהבות שלו גם את הקהל.
דיאנה גולבי מצוינת לאורך כל הערב. היא נעה בקלות בין משחק לשירה, יוצרת דמויות אמינות ומביאה נוכחות בימתית בטוחה ואלגנטית. היא אינה רק זמרת טובה במחזמר, אלא שחקנית שיודעת לספר סיפור.
גם איילת רובינסון מעניקה הופעה מרשימה. היא מדויקת באינטראקציות, קשובה לשותפיה על הבמה ומצליחה לעבור בין הומור לרגש בטבעיות. המשחק שלה, יחד עם הביצועים הקוליים, הופך אותה לחלק משמעותי מאוד מהצלחת האנסמבל.
ההישג הגדול ביותר של הרביעייה אינו בביצועים האישיים בלבד אלא בכימיה ביניהם. איש מהם אינו מנסה לגנוב את ההצגה. הם עובדים יחד, מפרגנים זה לזה ויוצרים צוות מגובש שמחזיק את ההצגה מתחילתה ועד סופה.
הסיפור של כולנו
המחזה נע בין דייטים מביכים של תחילת הדרך לבין חיי הנישואים והשגרה שמגיעה אחריהם. הוא נוגע בהורות, במשברים ובמציאות המשתנה של החברה הישראלית, כולל משפחות חדשות וזוגות להט"ב המביאים ילדים לעולם כחלק טבעי מהפסיפס האנושי.
אולם הרגע היפה ביותר מגיע דווקא בסיום המסע. שני אנשים מבוגרים, שנותרו לבדם לאחר שבני זוגם כבר אינם, מוצאים זה את זו ומחליטים לצעוד יחד אל עתיד חדש. זהו רגע שקט, פשוט ומרגש, שמזכיר כי לאהבה אין גיל ואין תאריך תפוגה.
השורה התחתונה
במשך שעה וחצי צוחקים על הדייט הראשון, על חיי הנישואים, על ההורות ועל הזקנה. בסופו של דבר מבינים שלא צחקנו על הדמויות שעל הבמה. צחקנו על עצמנו. "משתגעים מאהבה" אינו מנסה להמציא מחדש את מחזמר הזוגיות. הוא פשוט עושה את זה נכון. הטקסט השנון, הבימוי הקצבי, העיצוב המדויק, המוזיקה החיה והקאסט המצוין מתחברים לערב תיאטרון מהנה, אנושי ומלא חן. וזו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר להעניק להפקה הזאת: היא גורמת לקהל לצאת מהאולם עם חיוך גדול ועם התחושה שהסיפור שסופר על הבמה היה, בעצם, הסיפור של כולנו.
הסתקרנתם.ן? לפרטים, תאריכים וכרטיסים
