אמש יצאנו למסע מוזיקלי עם שני ענקים של היצירה הישראלית, שלמה גרוניך ושלומי שבן. כבר מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר בעוד מופע של מארח ואורח. זה היה מפגש בין שני מוזיקאים שהפסנתר הוא ההמשך הטבעי של אצבעות ידיהם. דרכו הם חושבים, מתווכחים, מחייכים ובעיקר מספרים סיפורים.
גרוניך מגיע מדור הנפילים של המוזיקה הישראלית. הוא שייך לאותם יוצרים שהרחיבו את גבולות השפה המוזיקלית המקומית והעזו תמיד ללכת בדרך משלהם. מולו ישב שבן, בן דור צעיר יותר, שגם הוא בנה לעצמו עולם אמנותי אישי, מלא הומור, רגישות והפתעות. ההבדל ביניהם הוא בעיקר בגיל. על הבמה הם דיברו באותה שפה.
מסורת שנולדה בימי הקורונה
המופע, שהתקיים במועדון D One שבשרון, היה חלק מסבב ההופעות "שלומי שבן מארח". הסדרה נולדה בעיצומה של מגפת הקורונה, כאשר האולמות נותרו ריקים והמפגש עם הקהל הפך כמעט בלתי אפשרי. באותה תקופה יצר שבן בהיכל התרבות בתל אביב סדרת מפגשים מוזיקליים שצולמו ללא קהל ובהם אירח אמנים ישראלים לשיחות, לנגינה משותפת ולדיאלוג מוזיקלי.
מה שהחל כרעיון יצירתי בימים מורכבים הפך עם השנים למסגרת שמאפשרת מפגשי פסגה בין יוצרים. הערב האחרון הוכיח עד כמה הרעיון הזה ממשיך לעבוד גם מול אולם מלא.
מלך כלי הנגינה
יש מי שמעניקים את מרכז הבמה לגיטרה ויש מי שמחפשים את עוצמת התופים. במקרה הזה מלך הערב היה הפסנתר. הוא לא שימש כלי ליווי אלא שותף מלא למתרחש. כל אקורד נשמע כמו משפט וכל מעבר מוזיקלי הפך לתגובה של אחד לשני.
דווקא ברגעים שבהם נדמה היה שהכול מתוכנן הגיעו ההפתעות. חיוך קטן, אלתור קצר או מבט בין השניים סיפרו לפעמים יותר ממילים ארוכות. הקהל לא רק שמע מוזיקה אלא הציץ אל תוך שיחה אינטימית בין שני יוצרים.
השירים שכולנו גדלנו עליהם
כמובן שהמופע כלל שורה ארוכה של שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקאנון של הזמר הישראלי. כל שיר נשא עמו זיכרונות ורגשות, אך המפגש בין שני הפסנתרנים העניק לו צבע חדש. אלה כבר לא היו רק ביצועים מוכרים אלא פרשנויות חיות שנולדו באותו רגע על הבמה.
לנו, שישבנו באולם, לא נותר אלא להקשיב ולהתענג על הצלילים. ככל שהערב התקדם הלך והתחזק הרושם שהשירים הם רק נקודת המוצא. הסיפור האמיתי התרחש ביניהם, בתוך ההקשבה, ההומור והאהבה הגדולה למוזיקה.
יותר מהופעה
קל להגדיר ערב כזה כהופעת אירוח, אך ההגדרה הזאת מצמצמת את מה שהתרחש על הבמה. זה היה דיאלוג בין שני דורות של יצירה ישראלית, בין שני פסנתרנים שמבינים היטב את כוחו של הכלי שעליו הם מנגנים. כאשר החברות והכישרון נפגשים באותו מקום, הקהל מרוויח חוויה שקשה למדוד במספר השירים שבוצעו.
בסופו של הערב נשארה תחושה פשוטה. יש הופעות שבהן באים לשמוע להיטים. ויש הופעות שבהן באים להקשיב לשיחה. אמש זכינו בשיחה שהמילים בה היו צלילים.
