איך חותמים שנה עברית? מתחילים מול הים, ממשיכים עם מוזיקה ומסיימים בקפיצה המונית. תחילה מגיעים לנמל יפו ונכנסים אל בית המכולות. שם חיכו בירה, נשירה ותשעה מופעים ישראליים. אחר כך קופצים להאנגר 2, אל הבית החדש של בארבי. דודו טסה כבר חיכה שם עם הלהקה ואלף מעריצים.
בין שני מוקדי הערב עבר קו מוזיקלי ברור. שניהם הציעו קרבה, קהילה ותחושה חזקה של בית. הראשון נשא זיכרון כואב בתוך חגיגה חיה. השני הפך את ״בית ביפו״ לאקורד סיום מדויק.
החברים שאהבו מוזיקה
פסטיבל ״בירה ונשירה״ נולד לזכר עידו הרוש ויוני גולן ז״ל. השניים היו חברי נפש, לוחמים ואוהבי מוזיקה. הם נפלו בקרבות העוטף בשבעה באוקטובר. המוזיקה ליוותה את חברותם והפכה לחלק בלתי נפרד מחייהם.
בני המשפחה והחברים בחרו להמשיך את הסיפור דרך המוזיקה. הם לא יצרו עוד טקס זיכרון קודר ומרוחק. במקום זאת, הם הקימו מפגש חי, צעיר ומחבק. הזיכרון נכח בכל פינה, אך החיים מילאו את הרחבה.
אפשר היה לחוש כאב, ולצדו הרבה אהבה. דווקא השילוב הזה העניק לערב את כוחו. אנשים שתו, התחבקו, הקשיבו ופגשו חברים. שום מחיצה לא הפרידה בין האמנים לבין הקהל.
בית המכולות סיפק לפסטיבל מסגרת מדויקת. הים נשאר מאחור, הבמה מלפנים והקהל בתווך. החספוס היפואי מנע מהאירוע להפוך לטקס רשמי. הכול הרגיש קרוב, נגיש ומשוחרר.
הבירה של תומר, והזיכרון שבתוך הכוס
בין דוכני הבירה חיכה דוכן בעל משמעות מיוחדת. זה היה הדוכן של ״הבירה של תומר״. הבירה מנציחה את סמל תומר נגר ז״ל, לוחם גולני. תומר נפל בשבעה באוקטובר, כאשר הגן על מוצב כיסופים.
משפחתו וחבריו הפכו את אהבתו לבירה למפעל הנצחה חי. הם יצרו כמה סוגי בירה, וכל אחד נושא חלק מסיפורו. המבחר כולל בירה כהה, אדמונית, בלונד, חיטה ובונקר IPA. חלק מהשמות והמספרים מחברים בין הבקבוק לבין הקרב האחרון. אני כבר הכרתי את הבירה הזאת מהפסטיבל הראשון. לגימה אחת הספיקה כדי ליצור בינינו מערכת יחסים. היא טעימה מאוד, מאוזנת ובעיקר משאירה רצון לעוד. הפעם לא התכוונתי להסתפק בזיכרון מהמפגש הקודם.
אמש הצמדתי אלי כוס בירה לאורך ההופעות. היא ליוותה אותי בין מופע אחד למשנהו. לפני שעזבתי, רכשתי גם מארז גדול הביתה. המארז כלל כמה מסוגי הבירה וגם שי קטן. הקנייה הזאת לא הרגישה כמו עוד עצירה בדוכן. כל לגימה נשאה את שמו של תומר. כל בקבוק המשיך בדרכו את הסיפור שהותיר. כאן הבירה אינה רק משקה, אלא זיכרון שאפשר להעביר הלאה.
שי המבר פתחה את המסע
שי המבר עלתה ראשונה, בשעה שהקהל עדיין נאסף. הרחבה התמלאה בהדרגה, אך הפסטיבל כבר החל לפעום. המבר ידעה להפוך אחר צהריים חם לפתיחה מוזיקלית אמיתית.
אנחנו מלווים אותה כבר תקופה ארוכה מעל במות שונות. בכל מפגש היא מביאה כתיבה אישית ונוכחות ישירה. היא אינה מתחבאת מאחורי השירים שלה. המילים מקבלות אצלה פנים, קול וסיפור.
דניאל רובין הגיעה אחריה והכניסה צבע נוסף לערב. רובין אינה זקוקה לרעש מיותר כדי לתפוס את האוזן. היא בונה עולם באמצעות מילים, לחנים ורגישות. גם הפעם מצאה דרך שקטה וישירה אל הקהל.
מהרכב להרכב, בלי לעצור את הזרימה
קאמל ריליף תפסו את הבמה והרחיבו את המנעד המוזיקלי. הפסטיבל לא נצמד לסגנון אחד או לנוסחה צפויה. הוא עבר בין יוצרים, הרכבים, רוק ופופ עצמאי. המעברים הקצרים שמרו על הקצב ועל הסקרנות.
שירה בן שמחון המשיכה את הרצף באווירה שהתאימה מאוד למקום. יש משהו נכון ביוצרים צעירים בתוך מרחב יפואי פתוח. הנמל אינו אולם סטרילי, ובית המכולות אינו מועדון רגיל. הסביבה המחוספסת העניקה לשירים שכבה נוספת.
ליילי עלו בהמשך והעבירו את הערב למחוז משוחרר יותר. גל תורן וגיא לוי כבר בנו יחד שפה מזוהה. הם מביאים הומור, חדות, גרוב ומבט עקום על החיים. כל אלה התחברו היטב לאווירה שנוצרה ברחבה.
יובל גולד הגיע אחריהם עם גיטרה ונוכחות מוכרת. הוא כבר פגש קהל גדול דרך ״הכוכב הבא״. מאז הוא ממשיך לבנות דרך עצמאית כיוצר וכמבצע. הפעם לא חיכו לו מסכים, שופטים או אחוזים. רק קהל אמיתי עמד מול הבמה.
מהרשת אל הבמה
אורי כלטוב עלה לקראת חלקו האחרון של הערב. הוא עבר דרך ארוכה מאז ״בית ספר למוזיקה״. בשנים האחרונות מצא קהל חדש גם ברשתות. הקהל כבר מכיר את הקול ואת הגישה הישירה. המעבר מהרשת אל הבמה תמיד מציב מבחן אמיתי. אין עריכה, אין פילטרים ואין הזדמנות לצלם מחדש. כלטוב הגיע מוכן למפגש הזה. השירים עברו מהמסך אל האנשים עצמם.
לזלי למון נכנסו לקראת הסיום והחזירו את הרוק למרכז. הלהקה הביאה גיטרות, אנרגיה ומופע שביקש תנועה. לפי התכנון המקורי, הם היו אמורים לחתום את הערב. בפועל, שינוי בליינאפ הפך את הסדר.
עומר יפת, אקא ״ילד״ עלה אחרון וחתם את הפסטיבל. השינוי העניק לערב סיום צעיר, חי ורעב. לפעמים היפוך קטן יוצר דווקא את הסיום הנכון. הקהל נשאר עד הצליל האחרון.
מנמל יפו אל הבית של דודו טסה
משם הדרך הובילה להאנגר 2 בנמל יפו. מועדון בארבי כבר התמלא באלף מעריצים ומעריצות. דודו טסה עלה על הבמה עם הלהקה. במועדון הזה הוא כבר מזמן אינו אורח.
טסה נוהג לסגור את השנה העברית כמו האזרחית בבארבי. המסורת הזאת כבר הפכה לחלק מלוח השנה המקומי. המופע נפתח עם השיר ״בית ביפו״ מאלבומו החדש "אי", זה היה האות, אלף אנשים קפצו יחד ושרו את המילים. רגע קודם עמדנו בפסטיבל זיכרון סמוך. כעת אותו נמל העניק לשנה אקורד סיום חגיגי. מכאן רצו שעתיים של מופע עם כל להיטי הענק של טסה.
טסה לא הסתפק בחתימת השנה היוצאת. במוצאי השבת הקרובה הוא גם יפתח את הבאה. המקום יישאר זהה, וכך גם הביקוש. לגבי כרטיסים, נותרה כרגע רשימת המתנה בלבד.
שנה נסגרת, המוזיקה נשארת
הערב הזה סיפר משהו יפה על סצנת המוזיקה המקומית. היא יכולה לזכור, לשמוח ולקפוץ באותו לילה. היא עוברת מבמה עצמאית למועדון גדול בלי לאבד את הלב.
״בירה ונשירה״ העניק למוזיקאים במה ולחברים מקום להיפגש. מעל הכול, הפסטיבל החזיר את עידו ויוני לרחבה. לא כתמונות מרוחקות, אלא כחלק מערב מלא חיים. גם תומר נגר הצטרף אל הסיפור בדרכו. שמו עבר מיד ליד בתוך כוסות ובקבוקים. חזרתי הביתה עם מארז, אבל גם עם סיפור נוסף. זאת בדיוק הנצחה שמצליחה להישאר איתך.
דודו טסה חתם את המסע עם ״בית ביפו״. קשה לבקש משפט מוזיקלי מדויק יותר. השנה הסתיימה בבית, מול הים ובתוך קהל ששר יחד.
שתהיה שנה טובה.
