יש הצגות שאתה זוכר בזכות סצנה אחת. יש הצגות שאתה זוכר בזכות שחקן אחד. ויש הצגות נדירות יותר, שבדרך הביתה גורמות לך להפסיק לחשוב על מה שקרה על הבמה ולהתחיל לחשוב על מה שקרה בחיים שלך. "לא הייתם צריכים" היא בדיוק הצגה כזאת.
כבר בכניסה לאולם מצאתי את עצמי נזכר באותן בדיחות ישנות על מסיבות הפתעה שיוצאות משליטה. בן או בת זוג מבקשים להפתיע את הצד השני, פותחים את הדלת כשהוא או היא מעורטלים לחלוטין, בביטחון מוחלט, ובמקום ערב אינטימי מגלים את כל המשפחה המורחבת. כולנו צוחקים. לא מפני שהבדיחה מתוחכמת במיוחד, אלא מפני שאנחנו שמחים שהמבוכה שייכת למישהו אחר.
כשנכנסתי לאולם הקאמרי חשבתי על אותה בדיחה. כשיצאתי ממנו כבר לא חשבתי עליה כלל. חשבתי על בחירות בחיים, על הזדמנויות שהוחמצו ועל זיכרונות שמסרבים להישאר בעבר.
עוד לפני שהמסך עלה כבר התחילה ההצגה
הקאמרי בחר להקדים להצגה מפגש עם המחזאי והתסריטאי טל מילר. בדיעבד התברר שלא מדובר בהרצאה אלא בשער כניסה אל עולמו של המחזה. מילר סיפר כיצד המחזה צמח מתוך זיכרונות אישיים ומתוך התרחשויות משפחתיות שחווה בעצמו. הוא אף הקרין קטעים מתוך יצירות קולנועיות שבהן היה שותף, וגם בהן הופיע אותו מוטיב של מפגש משפחתי מפתיע שמטלטל את כל הנוכחים.
באותו רגע הבנתי שלא מדובר בעוד קומדיה שנועדה לספק שעתיים של בידור. מדובר בניסיון להפוך זיכרון פרטי לסיפור שכולנו יכולים למצוא בו את עצמנו.
דווקא כאן מגיעה המחמאה הראשונה לערב כולו. בעידן שבו הבמות מתמלאות בעיבודים, גרסאות מקומיות והצלחות מיובאות, יש משהו מרגש בעצם קיומה של יצירת מקור ישראלית. היא אינה מנסה להיות ברודוויי ואינה מבקשת להתחפש למחזה זר. היא נכתבה כאן, על אנשים מכאן, בשפה הרגשית של המשפחה הישראלית.
העלילה מספרת על אדם אחד, אבל בעצם מדברת על כולנו
על פניו, הסיפור פשוט. ביני, בגילומו של רמי ברוך, נושא עמו במשך עשרות שנים את אהבת נעוריו. כשהחיים מזמנים לו הזדמנות שנייה, לפחות כך הוא מאמין, הוא מחליט לפתוח פרק חדש ולהשאיר מאחוריו את חייו המוכרים. אלא שהמציאות מחליטה אחרת.
דווקא ביום שבו הוא מבקש לשנות את מסלול חייו, בני משפחתו מתכנסים כדי לחגוג לו ולרעייתו נעמי חמישים שנות נישואים. החלום הפרטי מתנגש בחגיגה המשפחתית, ומכאן מתחיל מסע שבו כל הדמויות נאלצות להביט בעצמן.
אבל ככל שההצגה התקדמה הבנתי שהמחזה אינו שואל אם אהבת נעורים יכולה לנצח. הוא שואל שאלה אחרת לגמרי. האם אנחנו באמת מתגעגעים לאדם שפגשנו פעם, או שאנחנו מתגעגעים לאדם שהיינו כשהכרנו אותו. זו כבר אינה שאלה רומנטית. זו שאלה על החיים.
בין ביני, נעמי ורותה אין מנצחים ואין מפסידים
אחת החוזקות הגדולות של המחזה היא העובדה שהוא אינו מחלק ציונים. אין כאן צדיקים ואין רשעים. אין דמות שנועדה לזכות באהדת הקהל ואחרת שתישא באשמה. ביני מנסה לרדוף אחרי חלום ישן, אבל קשה לכעוס עליו. הוא מבקש לחזור אל רגע שבו הכול עוד היה אפשרי.
מולו ניצבת נעמי, בגילומה של סנדרה שדה. היא אינה רק רעיה שנפגעת מהחלטתו. היא מייצגת חיים שלמים שנבנו יום אחר יום. משפחה, שגרה, ויתורים, אהבות קטנות וזיכרונות גדולים. דווקא משום שהדמות אינה כתובה כקרבן, היא מצליחה לעורר אמפתיה.
ורותה? בעיניי היא הרבה יותר מאהבת נעורים. היא סמל. היא כל אותם נתיבים שלא בחרנו, כל אותן החלטות שלא קיבלנו, כל אותם חלומות שאנחנו משוכנעים שהיו הופכים את חיינו לטובים יותר.
גם הילדים ובני המשפחה ממלאים תפקיד חשוב. הם אינם רק מקדמי עלילה. הם המראה שדרכה אנחנו מביטים בהורינו. אנחנו אוהבים לחשוב שהדור שקדם לנו כבר פתר את כל השאלות הגדולות, והמחזה מזכיר שגם בגיל הזה אנשים ממשיכים לחלום ולהתלבט.
המחזה מדבר על זוגיות הרבה יותר מאשר על אהבה
לטעמי, זהו לב היצירה. זו אינה דרמה על בגידה וגם לא על רומן מאוחר. זו דרמה על זוגיות שנבנתה במשך חמישים שנה. מה מחזיק אותה? אהבה, הרגל, חברות, אחריות או פשוט הזמן שעבר.
המחזה אינו נותן תשובה אחת, וטוב שכך. הוא משאיר את השאלה פתוחה ומעביר אותה אל הקהל. בדרך כלל אנחנו שואלים אם הגיבור יקבל את מה שהוא רוצה. כאן מצאתי את עצמי שואל אם בכלל כדאי לו לקבל אותו.
לרגע אחד חזרתי לילדות
לא פחות מהטקסט ומהמשחק, הרשימה אותי השפה החזותית של ההפקה. התלבושות, הגזרות, הצבעים והעיצוב החזירו אותי מיד לשנות השישים. לא הייתה כאן נוסטלגיה מאולצת אלא שחזור תקופתי מדויק שלקח אותי אל אלבום התמונות של הילדות.
גם פס הקול תרם רבות לאווירה. להיטי עבר לועזיים, שמזוהים עם אותה תקופה ועם סרטי נעורים בסגנון "אסקימו לימון", יצרו מרחב רגשי של פלאש בק והשלימו את התחושה שהעבר עדיין נוכח על הבמה.
ל"גלידה החמה"' אותה הציע ביני בדמותו כמוכר גלידה בחוף, שמור מקום של כבוד בפנתיאון ממתקי הילדות, לצד כדור הקוקוס המצופה בשבבי קוקוס צבועים באדום, מקל הסבא השקוף והמלא בסוכריות צבעוניות זעירות, חטיפי המרמלדה המצופים בסוכר וכמובן הקרמבו המיתולוגי, שאולי החליף עם השנים צורות, טעמים ואריזות, אבל צאצאיו עדיין מככבים על המדפים בכל חורף. אלה לא היו רק ממתקים, אלא מכונת זמן קטנה שמספיקה ביס אחד ממנה כדי להחזיר אותנו בבת אחת לילדות.
אבל הרגע שנשאר איתי יותר מכול היה דווקא השימוש בווידאו ארט. באחת הסצנות הוקרן תצלום ישן של חוף בת גלים. הכרמל והעיר חיפה נשקפו ברקע, ובמקביל הוקרנו על קיר התפאורה גלי הים, מלווים ברחש גלים אמיתי. לרגע אחד כבר לא הסתכלתי על תפאורה. הסתכלתי על זיכרון שקיבל חיים.
מי שעמד מאחורי השפה החזותית הזאת ראוי למחמאה גדולה. היא אינה מתחרה בשחקנים אלא משרתת אותם ומעמיקה את החוויה.
זו הצלחה של צוות שלם
קל מאוד לייחס את הצלחת ההצגה למחזאי, במאי, או לשחקן כזה או אחר. במקרה הזה מגיעה מחמאה לכל העוסקים במלאכה. הבימוי של עמית אפטה שומר על קצב נכון. התפאורה, התאורה, התלבושות, המוזיקה והווידאו ארט עובדים בהרמוניה ומספרים את אותו סיפור. התחושה היא של יצירה שבה כל מרכיב יודע את מקומו ותורם לשלם.
ההצלחה של "לא הייתם צריכים" אינה נשענת על כוכב אחד אלא על אנסמבל שעובד בהרמוניה. רמי ברוך מוביל את דמותו של ביני כאדם שמנהל מאבק בין הזיכרון לבין המציאות. מולו ניצבת סנדרה שדה, שמעניקה לנעמי עומק, הומור ואנושיות ומצליחה להפוך גם דיאלוג יומיומי לרגע שהקהל מגיב אליו במחיאות כפיים ספונטניות. לצדם בונות נעמה שטרית, אוריה יבלונובסקי, אנדריאה שוורץ ושאר המשתתפים מרקם משפחתי אמין, שבו כל דמות מוסיפה עוד שכבה לסיפור ואיש אינו מנסה לגנוב את ההצגה מחברו.
בדרך הביתה כבר לא חשבתי על ההצגה
כשאורות האולם נדלקו, מחיאות הכפיים שככו והקהל החל להתפזר, הבנתי שהשם "לא הייתם צריכים", אמירה פולנית קלאסית המשוייכת למשפחת המשפטים מהסוג " רק בקבר אני אנוח" הוא אולי האירוניה הגדולה של המחזה. כי דווקא כן הייתם צריכים. הייתם צריכים לכתוב יצירת מקור ישראלית כזאת. הייתם צריכים להזכיר לנו שגם בגיל שבו נדמה שהחיים כבר נכתבו, עדיין יש מקום לחלומות, לחרטות ולשאלה אחת קטנה שמסרבת להיעלם: מה היה קורה אילו.
קרדיטים ותודות
מאת: טל מילר. בימוי: עמית אפטה. דרמטורגיה: גור קורן. תפאורה: ארנה ברנט שמעוני. תלבושות: רועי עקאב. מוזיקה: נדב הולנדר. תנועה: תומר יפרח. וידאו: עמרי רוזי. תאורה: נדב ברנע. עוזר במאי: אסף מונטי. עוזר מלחין: עידו כץ. על הבמה משתתפים רמי ברוך, סנדרה שדה, נעמה שטרית, אוריה יבלונובסקי, אנדריאה שוורץ, דויד בילנקה או גלעד שמואלי לסירוגין, רפאל עבאס או אלון סנדלר לסירוגין, סנדרה שונוולד, יונתן ורמן וליאם טליו.
ההצגה תמשיך לרוץ בתיאטרון הקאמרי בחודש יולי והלאה, כרטיסים זמינים כאן.
