אמש, באולם הראשי של מרכז סוזן דלל, עלה מופע שמבקש לגעת בעצב חשוף. דרך הגוף, התנועה והזיכרון. “כשאגדל להיות קטן” של להקת תיאטרון מחול ירושלים אינו עוד יצירת מחול על תקופה היסטורית. זה ניסיון כן וכואב לזקק דמות אחת. יאנוש קורצ'אק. הדמות הזו הופכת לחוויה בימתית רב שכבתית. תיאטרון. מחול. ווידאו ארט. הכול נשזר יחד.
בין תנועה לזיכרון – שפה בימתית שמבקשת להרגיש
כבר מהרגע הראשון ברור שלא מספרים כאן סיפור ליניארי. קורצ’אק נוכח, אך אינו משתלט. השחקן יהונתן בן חיים מחזיק אותו באיפוק. כמעט צל. הרקדנים מובילים את הרגש. הם לא מדגימים רעיונות. הם חווים אותם בגוף. התנועה מתרגמת חמלה. אובדן. אחריות. לא תמיד הכול ברור מיד. אבל התחושה מצטברת ונשארת.
הגוף כקבוצה – פירוק והרכבה בתנועה
שישה רקדנים על הבמה. שלוש רקדניות ושלושה רקדנים. הם לא פועלים כיחידים. הם גוף אחד שמתפרק ונבנה מחדש. התנועה נעה בין דואטים אינטימיים. שלישיות משתנות. ולעיתים כל השישה פועלים יחד. מבנה כוריאוגרפי מדויק. חי. יש תחושה של תהליך. לא רצף סגור. הדמויות מתקרבות. מתרחקות. נשענות. ואז מתפרקות שוב. קפיצות מנתקות לרגע מהקרקע. התערסלויות מחזירות פנימה. בין ניתוק לאחיזה נוצר מתח. בין חופש לשבריריות. כאן המחול לא מלווה את הסיפור. הוא הסיפור.
מסע של תמונות – בין רמז לאמירה
המופע בנוי כרצף של כשלוש עשרה תמונות. תחנות במסע חיים. הוא נפתח על רקע מלחמת העולם הראשונה. משם הוא נע עם יאנוש קורצ'אק דרך משפחתו וסביבתו. בהמשך הוא נכנס אל תוך ימי מלחמת העולם השנייה. ילדי בית היתומים תופסים את המרכז. הם הלב. הסצנות אינן מתחברות לעלילה רציפה. הן מופיעות כהבזקים. כמעט זיכרונות. יחד הן בונות תמונה רחבה. גם העולם שבחוץ נכנס לבמה. מועדון לילה, מרלן דיטריך, נאצים שותים ורוקדים. רגע צורם. חד.
ועדיין, האימה לא מוצגת ישירות. היא מרומזת. נוכחת דרך היעדר. היצירה נעה בזהירות. על קצות האצבעות. כפי שמדגישה תמרה מיאלניק, אין כאן גלישה לפאתוס. אין הדגשה של רוע גלוי. הבחירה הזו משאירה מקום לצופה. להשלים. להרגיש.
דמותו של קורצ’אק – נוכחות שקטה
קורצ’אק אינו במרכז הבמה כל הזמן. אבל הוא נוכח. כמו מצפן. הילדים נושאים את הסיפור. הגוף הקבוצתי מספר אותו. בין תמימות לאובדן. בלי הצהרות גדולות.
יצירה אישית – סגירת מעגל בתנועה
תמרה מיאלניק יוצרת מתוך מקום אישי. זה מורגש. העבודה לא מנסה להרשים. היא מבקשת להישאר. לחלחל לאט. הבחירה הזו אינה עומדת בפני עצמה. בתיאטרון מחול ירושלים רואים בתנועה שפה חיה. כזו שמתפתחת מתוך חיפוש. לא רק אחר צורה אלא גם אחר משמעות.
אצל תמרה מיאלניק המחול אינו קישוט. הוא דרך לומר משהו על זהות. על חינוך. על אחריות. לכן גם הבחירה לעסוק ביאנוש קורצ'אק מרגישה כמעט מתבקשת. זה לא עוד סיפור מהעבר. זה המשך ישיר של קו אמנותי ואישי. כזה שמבקש לחבר בין גוף לזיכרון. בין במה למציאות.
שורשים וכנפיים – הסיפור שמאחורי היצירה
העבודה של תמרה מיאלניק מקבלת עומק נוסף דרך ספרה תמרה – שורשים וכנפיים. זה אינו רק סיפור חיים. זה מסמך תודעתי. כזה שמשרטט תנועה פנימית. הספר נע בין ילדות בבריסל לבין זהות יהודית שנבנית מתוך שבר. בין זיכרון אישי לבין בחירה מתמשכת ביצירה. לא כבריחה אלא כהמשך.
מתוך הקריאה בו מתבהרת גם הבחירה לעסוק בדמותו של קורצ’אק. לא כדמות היסטורית בלבד. אלא כהדהוד אישי. עמוק. כמעט בלתי נמנע. העיסוק בחינוך. האחריות לילדים. המחויבות האנושית. כל אלה אינם רק נושאים ליצירה. הם חלק ממערכת ערכים שמלווה את מיאלניק לאורך השנים.
כך המופע על הבמה אינו עומד בפני עצמו. הוא ממשיך קו ביוגרפי ואמנותי. הגוף הופך לכלי זיכרון. הבמה הופכת למרחב שבו שורשים וכנפיים מתקיימים יחד.
רב שכבתיות בימתית – תיאטרון, מחול ודימוי חזותי
הווידאו ארט מוסיף עומק. לפעמים הוא מדויק. לפעמים פחות. אבל ברגעים הטובים הוא פותח זמן אחר. המוזיקה של חנה אג'יאשווילי נשארת עדינה. לא כופה רגש. מאפשרת לו לעלות.
הגוף נושא זיכרון
הרקדנים הדר חנה ג’ינו, דוד בניון דוס סנטוס, נגה אנני אלפרט, אלון גלעדי, איריס פרידמן וישי מולכו מביאים נוכחות חיה. ברגעים מסוימים הגוף מפסיק לייצג. הוא הופך לזיכרון עצמו. שם המופע פוגע באמת.
לא שחזור – פרשנות
היצירה שואבת השראה מכתביו של קורצ’אק. אבל היא לא משחזרת. היא מפרקת. מרכיבה מחדש. בוחרת ברגש. לא בתיעוד. הבחירה להישאר עם הילדים עד הסוף מוצגת בפשטות. כמעט מובנת מאליה. וזה רגע חזק במיוחד.
זהו מופע שמבקש קהל קשוב. כזה שמוכן להישאר עם שאלות. בתוך שדה התרבות המקומי, הוא מציע מבט אינטימי. פחות הצהרתי. יותר פנימי. בסופו של דבר, זו יצירה שמחברת בין עבר להווה דרך הגוף. לא כל רגע מדויק. אבל כשהיא פוגעת, היא פוגעת עמוק. המופע ממשיך לנוע בין במות בארץ ובעולם. הוא לא מנסה לחדש בכוח. הוא מזכיר. אדם. דרך. ילדים.
