אבנר טואג לא ממהר לשחרר שירים. הוא גם לא ממהר להסביר אותם. ובכל זאת, השיר החדש שלו, "מי אני מה אני מה אני עושה פה", מצליח לתפוס רגע מאוד מדויק בזמן, כזה שמרגיש גם אישי מאוד וגם משותף כמעט לכל מי שחי כאן עכשיו. זה מתחיל בשאלה פשוטה לכאורה. מי אני. מה אני. מה אני עושה פה. אבל מהר מאוד מתברר שלא מדובר בשאלה שמחפשת תשובה, אלא במצב תודעתי שלם. כזה שמלווה תנועה, מחשבה, ואפילו נשימה.
בין נסיעה ללא יעד לעמידה על קצה
הדובר בשיר נע. נוסע שעות בלי לחשוב. לא עוצר לבדוק אם טוב או רע. יש תנועה, אבל אין כיוון. ובתוך התנועה הזו מתרחשת ההכרה שהכל קרוב מדי. שהנוף לא רק חיצוני אלא גם פנימי. ואז מגיע הצוק. לא רק כמטאפורה של סכנה, אלא כמקום של התבוננות. נקודת קצה שממנה רואים עמוק. רואים הכל. ושם בדיוק מתרחש המתח המרכזי של השיר בין הרצון להחזיק לבין הידיעה שאולי אין באמת במה להיאחז. בהתחלה הוא אומר שהוא לא מתכנן ליפול. בסוף הוא כבר לא מפחד ליפול. זו לא הקלה. זו תזוזה.
קורבן של מחשבות
אם יש שורה שמחזיקה את השיר כולו זו זו. קורבן של מחשבות. לא מחשבות כמשהו חולף, אלא כוח שפועל עליך, שמנהל אותך. החזרה עליה שוב ושוב לא רק מוזיקלית אלא כמעט פיזית. כמו מחשבה שחוזרת ולא מרפה. ובתוך זה נכנס הדוב. אותו דימוי שמופיע פתאום אבל מרגיש מוכר מיד. משהו גדול, כבד, כזה שמתעורר שוב ושוב גם כשנדמה שכבר נרגע. זה יכול להיות פחד, זה יכול להיות זיכרון, זה יכול להיות כל מה שמחכה מתחת לפני השטח.
היומיומי שמתפרק לאט
אחד הרגעים היפים בשיר מגיע דווקא דרך דימוי קטן. חמאה נמסה והלחם מתפורר. אין כאן דרמה גדולה. אין קריסה. יש התפרקות איטית. כמעט בלתי מורגשת. בדיוק כמו התחושה שהשיר מנסה ללכוד. גם הזמן נוכח כאן. בוקר יום שלישי. רגע סתמי לכאורה שמקבל פתאום משקל אחר לגמרי.
שיר שנכתב לפני והעמיק תוך כדי
לדברי אבנר טואג, השיר קיבל משמעות נוספת עם פרוץ המלחמה. אותה תחושה שהמציאות המוכרת מתערערת, שהזהות נשארת אבל המסגרת משתנה לחלוטין, נוכחת בכל שורה. הוא נשאר אותו אדם, אבל העולם סביבו כבר לא אותו עולם. והפער הזה בין זהות יציבה למציאות משתנה הוא בדיוק המקום שבו השיר מתקיים.
המשכיות ושינוי
מי שמכיר את הדרך של טואג יזהה כאן המשך ישיר לשפה שהוא בונה כבר כמה שנים. כתיבה אינטימית, כמעט מדוברת, שמרגישה כמו שיחה פתוחה עם המאזין. אבל יש כאן גם תזוזה. פחות שקט, יותר תנועה. פחות התבוננות מהצד ויותר כניסה פנימה אל תוך הסערה.
גם בהפקה המוזיקלית שהוא חתום עליה יש תחושה של נשימה. לא עומס, אלא מרחב. התופים, החליל וכלי הקשת לא דוחפים קדימה בכוח אלא מלווים את הטקסט, מאפשרים לו להישאר במרכז.
להישאר בתוך השאלה
בסופו של דבר, זה שיר שלא מבקש לפתור. הוא לא מציע דרך, לא מסכם. פשוט נשאר שם, בתוך השאלה. וזה אולי הכוח שלו. כי לפעמים, במיוחד בתקופה כזו, עצם הניסוח של השאלה הוא כבר פעולה של נוכחות.
מילה מפיו
כך אבנר טואג עם יציאת השיר – "מי אני מה אני מה אני עושה פה. אני דוגר עליו כבר תקופה וכל כך שמח שהוא סוף סוף עוזב את העולם המצומצם שלי. השיר הזה מסמל עבורי פרק חדש ושונה ביצירה שלי. הוא נכתב על רגעים קטנים שפתאום קלטתי שאני חי חיים שאני לא יודע איך הגעתי אליהם. לקחתי סיכונים הלכתי אחרי הלב והאינטואיציה ומצאתי את עצמי חי במציאות שפתאום לא הצלחתי לאתר איפה היא התחילה. הכל הרגיש כאוטי אבל לא בצורה מפחידה או שלילית. מין קבלה וזרימה עם הכאוס והאבסורד של החיים. ואז התחילה המלחמה הנוכחית. פתאום כל המציאות שהכרתי הרגישה כמו חלום פרוע. אני אותו אבא, מוזיקאי, בן זוג. אבל הפעם תחת איום ממשי של טילים. כל הפילטר שדרכו אני רואה את החיים השתנה ברגע. זה המחיש לי פעם נוספת את אבסורד החיים ואת הרצון בסוף פשוט לחיות. מעניין שמלחמה גורמת לי להיות דווקא יותר נוכח ולהיאחז במה שחשוב."
