והפעם אני מזמין אתכם.ן למסע אסקפיסטי מסוג אחר. לא כזה שמרים דופק או שואף לשיאים, אלא כזה שמבקש להאט, להקשיב, להיות. אנחנו צועדים בין קטעים אינסטרומנטליים שנשמעים תחילה כמו דיאלוגים מוזיקליים בין החליל של אילן סאלם לבין קלידי הפסנתר של ניתאי הרשקוביץ – אבל מהר מאוד מתגלה כאן שיחה עמוקה יותר, שנעה בין נשימה למחשבה, בין צליל לשקט.
זה לא אלבום שממהר לשום מקום. הצלילים בו נפרשים כמו שביל, לפעמים ברור, לפעמים מתפוגג, וההליכה בו היא חלק מהחוויה. Songs of the Willow לא מבקש להוביל אתכם – אלא להזמין אתכם להצטרף, בקצב שלו.
כשהחליל של אילן סאלם פוגש את הפסנתר של ניתאי הרשקוביץ, נוצר מפגש בין שתי תודעות מוזיקליות שמבינות את השקט לא פחות משהן מבינות את הצליל. באלבום החדש הם ממשיכים את השיחה שהחלה כבר ב-2009 עם “Wild”, אבל לוקחים אותה צעד קדימה – אל עומק מדויק יותר, בשל יותר, ובעיקר כזה שלא ממהר לשום מקום.
סאלם מביא איתו נגינה שהיא קודם כל נשימה. החליל אצלו אינו כלי סולני שמבקש להוביל, אלא צבע בתוך מרחב, רמז, תנועה עדינה של אוויר. הוא לא "מנגן" את המוזיקה – הוא שוהה בה, נותן לה להתהוות בקצב שלה. מנגד, הרשקוביץ פועל מתוך אותו עיקרון, אבל מכיוון אחר – הפסנתר שלו נע בין משפטים ליריים כמעט נאיביים לבין רגעים של פירוק והרכבה מחדש, כאילו כל צליל נבחן תוך כדי תנועה. האלתור אצלו אינו חריגה מהמבנה – אלא המבנה עצמו, קומפוזיציה שנכתבת בזמן אמת.
בין נשימה למבנה
החיבור ביניהם מתקיים בדיוק בנקודת המפגש הזו – בין הנשימה של סאלם לבין המבנה המתהווה של הרשקוביץ. זו לא מוזיקה שמבקשת להגדיר את עצמה דרך ז’אנר, גם אם אפשר לזהות בה הדהודים של מוזיקה קלאסית לצד ג’אז רוחני. בפועל, מדובר בשפה אורגנית אחת, כזו שלא מדביקה סגנונות אלא ממיסה אותם זה לתוך זה.
האלבום נע במרחבים פתוחים. אין כאן עומס, אין ניסיון למלא כל רגע. להפך – הריק הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. כל צליל מקבל זמן להדהד, כל תנועה מוזיקלית מתפתחת לאט, כמעט בזהירות. זו מוזיקה שמבקשת הקשבה, לא רק כרקע אלא כפעולה.
שיחה מתמשכת
לצידם של סאלם והרשקוביץ פועלים ברק מורי ודניאל דור, שמספקים קרקע יציבה אך גמישה, כזו שמאפשרת למוזיקה להתרחב מבלי לאבד אחיזה. הצטרפותו של הלל סאלם מוסיפה רובד נוסף – אישי, כמעט אינטימי – שמעמיק את התחושה שמדובר כאן לא רק בהרכב, אלא במעגל.
התחושה הכללית היא של שיחה. לא במובן של חילופי סולואים, אלא דיאלוג מתמשך שבו כל אחד מקשיב, מגיב, ולעיתים גם בוחר שלא לומר דבר. רגעים שבהם המוזיקה כמעט נעצרת הם לא הפסקה – הם חלק מהמשפט.
מוזיקה כמצב תודעה
יש משהו כמעט אימפרסיוניסטי בגישה שלהם – פחות הצהרה, יותר רמיזה. הצלילים אינם מנסים להוביל לנקודת שיא ברורה, אלא להצטבר לכדי תחושה. זה אלבום שלא “תופס” אותך מיד, אלא מחלחל לאט, דורש זמן, סבלנות, נוכחות.
ובמובן הזה, Songs of the Willow אינו רק אוסף קטעים, אלא הצעה – להאט, להקשיב, להיות בתוך הצליל ולא רק לצרוך אותו. החיבור בין סאלם להרשקוביץ מצליח לייצר כאן מרחב שבו מוזיקה אינה רק אמירה, אלא הוויה.
