אמש בתיאטרון ניקו ניתאי עלתה ההצגה האזרח זיפר מאת ישי אראל. זוהי יצירה שממקמת את עצמה בלב הוויכוח של התקופה. לא סאטירה נקודתית אלא מחזה שמפרק את יחסי הכוח בין אזרח, ממשל והון שלטון. כל זאת בעידן שבו מידע הוא המטבע החזק ביותר בשוק.
זיפר הוא פקיד מסור במשרד שעוסק במחצבי מידע. בהדרגה הוא מגלה שהמערכת שאותה שירת בנאמנות איננה רק מגינה על הציבור. היא גם מפקחת עליו, סוחרת בו ומעצבת את תודעתו.
בין אורוול לדאטה של המאה העשרים ואחת
ההדהוד ל 1984 של ג׳ורג׳ אורוול מלווה את ההצגה לכל אורכה. אם וינסטון סמית עבד במשרד האמת ושכתב היסטוריה, זיפר עובד עם דאטה. האח הגדול כבר איננו שליט עם פנים ברורות. הוא מערכת אלגוריתמית שקטה ויעילה.
המחזה איננו מציג דיקטטורה גסה. הוא מציג מציאות מוכרת מדי. מציאות שבה הפיקוח עטוף בשפה מקצועית ובנוחות דיגיטלית. אנחנו משתפים מרצון. מסכימים לתנאים. מוסרים עוד פרט ועוד הרגל. והמערכת לומדת אותנו טוב יותר מכפי שאנחנו לומדים את עצמנו.
ישי אראל כותב מתוך השיח הזה. הוא מציב דמות שאינה גיבור מהפכני אלא אדם רגיל שמתחיל לשאול שאלות. זהו כוחו של המחזה. הוא איננו מטיף. הוא יוצר סדק תודעתי.
לא במקרה זכה האזרח זיפר בפרס המחזה המצטיין ובפרס ההצגה הטובה בפסטיבל האזרח כאן. פסטיבל המתקיים מדי שנה בתיאטרון ניקו ניתאי סביב יום זכויות האדם הבינלאומי. הזכייה מסמנת את הרלוונטיות של הטקסט לשיח אזרחי עכשווי. לא רק להקשר תיאטרלי צר.
עבודת המשחק והבימוי שמדייקת את החרדה השקטה
עומר לוין בתפקיד זיפר מחזיק את מרכז הבמה בנוכחות מאופקת ומדויקת. לוין הוא בוגר סמינר הקיבוצים. הוא כבר התמודד עם חומרים מאתגרים כמו כולם רוצים לחיות ודיק פיק. כאן הוא בונה דמות שמתפוררת לאט מבפנים.
אין דרמה מוגזמת. יש תהליך התפכחות שקט. הבחירה הזו מעניקה להצגה עומק רגשי אמין. על עבודתו בהצגה זכה גם בפרס השחקן בפסטיבל. זכייה שמרגישה טבעית למי שנכח באולם.
לצידו פועלים שירי בלושטיין, רועי אבירם, ענת זמשטייגמן ריגל וטל שדה. יחד הם מרכיבים מערכת אנושית סביב הגיבור. אין כאן תפקידי משנה שנשארים ברקע. כל דמות מוסיפה עוד זווית למבוך המוסרי שבו מתנהל הסיפור.
הבימוי של אלון קטן זנד בשיתוף שירה סומנר בראודה שומר על קו נקי וממוקד. הבמה איננה עמוסה. היא מדגישה את תחושת המנגנון. את הקרירות של המערכת שבתוכה פועלים בני אדם בשר ודם.
הבית של תיאטרון ניקו ניתאי
גם ההקשר הבימתי חשוב. תיאטרון ניקו ניתאי עבר כברת דרך מיפו העתיקה ועד למשכנו הנוכחי בבית טפר. הוא ממשיך לשמש בית ליצירה פרינג׳ית שמבקשת לאתגר. בתוך המרחב הזה האזרח זיפר משתלב באופן טבעי. כחלק ממסורת שמבקשת לשאול שאלות אזרחיות דרך אמנות הבמה.
בסופו של ערב יוצאים עם מחשבה שמסרבת להיעלם. האח הגדול של אורוול אולי נולד במאה הקודמת. בהצגה הזאת הוא מקבל צורה עכשווית ומטרידה יותר. לא שלטון שמכריז על שליטתו. אלא מערכת שאנחנו חלק ממנה. משתתפים בה ולעיתים גם נהנים ממנה.
האזרח זיפר מזכיר לנו שהשאלה איננה רק מי משגיח עלינו. אלא גם עד כמה אנחנו מוכנים שיביטו.
