לכבוד יום הרדיו הבינלאומי המצוין מדי שנה ב 13 בפברואר, ראוי לעצור לרגע ולהביט במדיום שליווה כאן מדינה שלמה כמעט מראשיתה. יום הרדיו העולמי עוסק באהבת הרדיו ובשאלה מדוע בני האדם עדיין זקוקים לו. זו איננה רק מחווה נוסטלגית לתיבת עץ עם סקאלה מוארת, אלא בחינה מחודשת של כוחו של קול אנושי שמספר סיפור, מעביר מידע ובוחר שיר ברגע הנכון.
הרדיו בישראל נולד עוד בימי המנדט עם קול ירושלים, והפך לקול רשמי עם הקמת קול ישראל במאי 1948. בשנים הראשונות למדינה הוא היה הרבה יותר מכלי תקשורת. הוא היה מדורת שבט. מהדורות חדשות, תסכיתים, תכניות מוזיקה ויומנים יומיים עיצבו תודעה ציבורית וחיברו בין קצוות הארץ. לפני המסך, לפני השלט, לפני הסמארטפון, היה רק קול.
הזיכרון הראשון מגיע מן הסלון הרחב בבית סבא וסבתא. במרכזו עמד מכשיר רדיו גדול ממדים, רהיט של ממש. בכל שעה עגולה היה הסב מגביר את הווליום בקפידה עד שקול הקריין נשמע גם מעבר לחצר הבית הגדולה. החדשות היו טקס. הקול היה סמכות. העולם נכנס דרך הרמקול.
בערבים הגיעו משדרי המתח, תסכיתים קראו להם אז. מחזה רדיופוני שלם שנבנה מצלילים בלבד. דלת נטרקת, צעדים במסדרון, מוזיקה מסתורית, ופול טמפל הופך לדמות חיה בדמיון. בצהריים חיכתה תכנית הנוער חתול בשק, ורק לאחר שהסתיימה אפשר היה לרדת למטה לשחק עם ילדי השכונה. קודם להאזין, אחר כך לרוץ.
מחווה לתסכיתי פול טמפל, השיר ששימש לאות הפתיחה
במקביל לזיכרונות האישיים נבנה גם סיפורו של הרדיו הציבורי. רשת ב לאקטואליה, רשת ג למוזיקה ישראלית, קול המוזיקה לקלאסיקה ובהמשך 88 שהביאה קו מוזיקלי פתוח והרפתקני יותר. גלי צהל ביססה את עצמה כבית גידול לעיתונאים ושדרנים והשפעתה חרגה הרבה מעבר למסגרת הצבאית.
באמצע שנות השבעים עלתה תחנה אחרת ששינתה את הצליל המקומי. קול השלום של אייבי נתן החלה לשדר בשנת 1973 מן הספינה שעגנה מול חופי תל אביב. היא הביאה עמה יוזמות חדשניות לאותה תקופה, ימי שידור שהוקדשו ללהקה אחת או לנושא אחד, מסר של שלום ואחווה. יום שלם עם שירי הביטלס היה חוויה רצופה, כמעט טקס תרבותי. הרדיו הוכיח שהוא יכול להיות גם חגיגה.
מחווה לקול השלום, אות הפתיחה עם קולו של אייבי נתן
.
לקראת גיוסי לצבא הגיע הניסיון להפוך את האהבה למקצוע. מיונים לגלי צהל, שלבים ראשוניים, חלום להיות עורך מוזיקלי שבוחר שירים מתוך תשוקה וידע. אחרי כמה שלבים התקבלה ההודעה שלא. החלום הפרטי נגוז והדרך הובילה דרומה, אל חופי הים האדום ומפרצי דרום סיני, שם עברו שלוש שנים כחייל. הרדיו נשאר ברקע, אבל לא נעלם.
גלי צה"ל יורדים אל העם ביום הרדיו הבינלאומי, בית המכולות, נמל יפו, צהרי שישי
שנות התשעים שינו את מפת התדרים. תחנות אזוריות פרטיות קמו ברחבי הארץ והכניסו תחרות, צבע מקומי וקו מסחרי ברור יותר. בהמשך נסגרה רשות השידור והוקם תאגיד השידור הישראלי עם תחנות כאן השונות. במקביל צמחו תחנות רשת עצמאיות ופרויקטים דיגיטליים שהרחיבו את גבולות ההאזנה.
העשור האחרון האיץ את השינוי. את מקומו של הרדיו המסורתי הולכים וכובשים יותר ויותר מיזמים טכנולוגיים מבוססי רשת האינטרנט. פודקאסטים מצולמים או מוקלטים, ערוצי יוטיוב, פלטפורמות כמו ספוטיפיי ודומיה, רשימות השמעה מוכנות מראש או כאלה שנוצרו על ידי המאזינים עצמם. אין עוד חובה להיצמד לתדר מסוים כדי לקלוט מידע, מוזיקה או ידע. הכל מצוי ברשת, זמין בלחיצה אחת, לפי בחירה אישית מלאה.
ובתוך כל זה נותר גם דיון על החופש העריכתי. בעבר היה לעורך המוזיקלי מרחב כמעט מוחלט לבחור, להפתיע, לטעות, לגלות. כיום בחלק מן התחנות רשימות ההשמעה מתוכננות ומוכתבות מראש. יש בכך היגיון שיווקי, אך יש גם געגוע לימים שבהם הטעם האישי הוביל את הרצף.
כיום ההאזנה מתרחשת מבחינתי האישית בעיקר בזמן נהיגה. כאן 88 מלווה את הדרך. גם בעידן שבו הכל נגיש בכל רגע, עדיין יש כוח מיוחד לשידור חי, לקול שמדבר עכשיו, לא עוד הקלטה בארכיון אלא נוכחות. אולי זו התשובה לשאלה מדוע בני האדם עדיין זקוקים לרדיו. כי מעבר לטכנולוגיה, הוא מציע קשר. לא רק תוכן, אלא תחושה שמישהו שם, בצד השני של המיקרופון.
