סטריאוטיפי – תזמורת המהפכה ואנסמבל ציפורלה באופרה

תזמורת המהפכה בניהולם של זוהר שרון ורועי אופנהיים תמיד הוותה את חוד החנית בכל הקשור לפריצת גבולות מוסיקליים וההפקתים. מעין ה"פרנק זאפא" של עולם המוסיקה הישראלי. כל ההפקות של העונות הקודמות – בין אם הן היו במסגרת שיתופי פעולה עם אמנים ישראלים, מחוות לאגדות כתרנגולים והגשש החיוור, או מופעי מולטי מדיה מרהיבים כהומאג' לקולנוע האיכותי או ליוצרי המוסיקה הגדולים, תמיד הותירו את הקהל (ואותי) פעורי פה ונפעמים.

החדשנות שבתפיסה האומנותית, הווירטואוזיות של העיבודים, הנגנים המעולים והתעוזה להציב הרכב כמו "החצר האחורית" עם מקהלה רבת משתתפים השאירו חותם עז שלא ניתן לעמעום (במיוחד אזכיר כאן את "לנוע בלי לזוז").

כאמור, חלק בלתי מבוטל מההצלחה הפנומנאלית של מופעי "המהפכה" היו בשילובים הבלתי אפשריים לכאורה. אך דומה, לצערי, שלא תמיד, שילוב בין שני טייקונים מניב תוצאות חיוביות, ולפעמים התפרים בלתי ניתנים לאיחוי גם אם מנסים להשתמש בדבק נגרים.

קבוצת "ציפורלה", כבשה את מקומה בנוף הנונסנס המקומי – קבוצת שחקנים שצוחקת על כל התופעות בחברה הישראלית – בעיקר ב"מדינת תל אביב" – נישואין בקהילה הגאה, תופעת הקומוניקציה באמצעות הווטסאפ, תופעת השנור של הקבצנים המתחזים, והסטריאוטיפים הנדושים (מתנחלים, חברי הקהילה הגאה, הצפונבונים ועוד).

שתי המעצמות הללו – "המהפכה" ו"ציפורלה" ניסו להדביק את הכישורים המיוחדים שלהם במופע המבוסס על ההצגה "סטריאוטיפי". המופע המשותף הועלה במסגרת סדרת המהפכה של האופרה הישראלית

ברוב המופע מקומה של התזמורת לא היה ברור (וגם בגלל ווליום מוגזם של קולות השחקנים במערכת ההגברה, התזמורת כמעט שלא נשמעה – וזה בסדר כי במרבית הזמן הווליום המוגזם גם גרם לכך שגם דברי השחקנים לא הובנו). גם הניסיון לשלב את חברי המהפכה בתוך המערכונים (המאד מאד ארוכים והבלתי נגמרים) של ציפורלה לא תמיד עלה יפה. (זוהר שרון הוא מוסיקאי מדהים – אבל בתור שחקן המשחק מוסיקאי מתנחל…. ) אני גם בטוח שהכנרית הווירטואוזית ליאה רייחלין או החצוצרן המדהים איתמר בן יקיר לא חשבו אף פעם על קריירת משחק וגם לא התמחו בו.

בניגוד לקונצרטים הקודמים של המהפכה – המופע עם ציפורה נעדר כל וידאו-ארט, אמצעים ויזואליים או תאורה נועזת והבמה נראתה יותר כבמת מתנ"ס מקומי כשחברי "ציפורה" מעבירים חלק גדול מהמופע בירידה לקהל.

אך, כאמור, עקב האכילס הגדול והבעייתי ביותר של המופע ביום חמישי הייה בהגברה – ומעניין שדווקא בכל המופעים הקודמים, גם כשהיה מדובר בשילוב עם הרכבי רוק רועשים כהרכב של ברי סחרוף, או באנסמבל גדול של זמרים ושחקנים כמו ב"תרנגולים", הסאונד היה תמיד מאוזן, ברור ושילב היטב בין כל המרכיבים על הבמה, כולל כלים "עדינים וקשים להגברה כנבל קלרינט ומרימבה.

שלא אובן לא נכון – מרבית הקהל נהנה וצחק, במיוחד שבגלל ההרכב הסוציואקונומי הייחודי של באי המשכן הוא חש הזדהות כמעט מוחלטת עם מערכון המתאר מריבה טיפוסית בין בני זוג נשואים תקופה ארוכה ובמיוחד עם שיר הנושא, "סטריאוטיפי" שנעל את המופע והווה את ההצדקה הכמעט יחידה לשיתוף הפעולה הזה (כדי לנגן את פרק הפתיחה מתוך "פטר והזאב" – ניתן להשתמש בפלייבק ולא צריך את רועי אופנהיים ואת התזמורת).

וגם האורך המוגזם של המערכונים לא הותיר הרבה מקום לביטוי לתזמורת וליכולות שלה וחבל – ככה זה כשמציבים רף גבוה במשך שנים – אי אפשר לנתק את העבר מההווה.

מראות וצלילים מהמופע