אחרי כוס מרלו של יקב רקאנטי וצלוחית עמוסה בפיסות סלמון מעושן וגבינות עם אגוזים מקבלת הפנים לחוג ידידי האופרה הישראלית, כל שנותר לנו אמש הוא לפסוע מעדנות ולהצטרף לטור הארוך בכניסה למשכן האופרה הישראלית, הערב הפרמיירה למופע "חנוך לוין – האופרה" בבימויה של שירית לי וייס.
במקור תוכנן הפרויקט החדש – "חנוך לוין – האופרה" לציין את יום הולדתו ה- 80 של היוצר המאוד פורה ומאוד אקטואלי עד עצם היום הזה, למרות שכבר חלפו כמעט 25 שנים מאז שעזב את עולם החיים. מן הסתם החיים כאן בעת האחרונה הזיזו את מועד עליית האופרה.
על המדף בלשכתו מונחים 60 ספרי טקסטים של המחזות הרבים אותם יצר בכתיבתו השנונה והמאוד מיוחד מבחינת ראיית העולם והמקום בו אנו חיים, הניגודים בין קדושת החיים לקדושת הלאומיות והלאומניות, פריצת מחסומי הפוליטיקלי קורקט מחד והנימוסים וההליכות מאידך, נושאים כאהבה, תאווה, תשוקה ומין כחלק מהיצרים של בני האדם היו לחם חוק במחזותיו כמו שגם המוות והגאוותנות הישראלית היו קו שזור בחלקם האחר.
אז מה היה לנו עם יצירותיו של לוין באופרה הישראלית?
מחד מצוי המנצח דוד זבה ונגני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון המכהנת כתזמורת האופרה הישראלית על בסיס קבוע. על זבה הוטלה המשימה לעבד ולהפיק את הפן המוזיקלי המלווה את רגעי המערכונים והמערכות שנבחרו להוות את עמוד השדרה של המופע, לצידו של זבה ניצבו גם המלחינים יוסי בן נון, יונתן קרת ורוני רשף אשר לא רק שהצליחו לעטר באופן מצויין את ההתרחשויות הבימתיות ולרקום פס קול אינסטרומנטלי שילווה את שירת זמרי וזמרות האופרה את המערכות והמערכונים אלא גם ידאגו לשמר ולשחזר את המלודיות והצבעים המוזיקלים של מספר משיריו של חנוך לוין שכל אחד מהם הפך מלידתו לקאנון אמיתי בפס הקול הישראלי לדורותיו.
על אף השוני בתפיסה המוזיקלית של חבורת המלחינים הם הצליחו לשזור יחדיו פס קול אינסטרומנטלי ומלודי ששמר על הקצב הנכון בין מערכה אחת למשנתה, כמו תקליטן מנוסה שיודע לשזור מעברים מדוייק בין להיט ללהיט ברחבת הריקודים כך העיבוד המוזיקלי החזיק למעשה את שמיכת הטלאים החנוך לווינית לאורך קרוב לשעתיים.
הנרטיב של המופע האופראי נוצר מתוך שלל מערכות שנגזרו מתוך מחזותיו של חנוך לוין החל מ"סוחרי גומי" עם קטע החותם את המערכה הראשונה אך כעת מהווה את הפתיח למופע כולו עם רגע תזמורתי אינסטרומנטלי קצר המלווה את הקריינות מתוך המחזה – "אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול: יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים מרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם." – ובתכלס תיאור מושלם לפתיחה.
ממשיכים עם "יעקובי וליידנטל" והכרות מצחיקה עם ה"ביג תוחס" של גברת רות שחש, הנעה בין קולה הדקיק כזמרת לבין אחוריה הכבדים והמאוד סקסיים לגברים שבחבורה, בעוד הקהל צוחק לעצמו על הניגודים, התשוקה והחרמנות על הבמה הנה כבר זורמים הלאה לעוד סצנה אירוטית גרוטסקית מתוך "ליל קיץ" והמופע ממשיך וזורם על מי מנוחות עם רגעים שנגזרים בנון שלנטיות מתוך "רווקים ורווקות", "רצח", "שיץ", "הג'יגולו מקונגו" ועוד.
בין מערכה למערכה שזורים גם שירים – "לונדון" של חוה אלברשטיין, "בצער לא רב ביגון לא קודר" של ריקי גל, "חיה לי מיום ליום" של ריטה, "שחמט" (חייל לבן הורג חייל שחור) מתוך המחזה "את ואני והמלחמה הבאה" שדוקר את הנשמות באולם כשהוא אקטואלי יותר מתמיד, את רגעי הסיום לוקח הביצוע של כלל המשתתפים (זמר הבריטון עודד רייך (שגילם לאחרונה את תפקיד הרצל באופרה "תיאודור"), זמרת הסופרן יעל לויטה (שגילמה בין היתר את דמותה של אלוהים באופרה "אמהות" שהלחין דוד זבה), זמרת המצו סופרן ענת צ'רני (שלאחרונה גילמה את ז'ולי ב"תיאודור"),זמרת הסופרן דניאלה סקורקה (שגילמה לאחרונה את ג'ינברה ב"אריודנטה"), זמר הבריטון יאיר פולישוק, זמרת הסופרן תום כהן וסיון קרן, זמרת המצו סופרן תמרה נבות, הטנור עדי עזרא והבס יואב איילון.) לשיר " מה אכפת לציפור" הלקוח מתוך ספר השירים הנושא את שמו ואשר אומץ בזמנו והולחן בידי זוהר לוי המנוח בביצוע של להקתו "אחרית הימים"
בהערה כללית אומר כי השפה הממזרית של חנוך לוין מקבלת כעת עם מרחק הזמן מקום של כבוד על הבמה הכי מכובדת במרכז התרבות הישראלי, ושוב – ארוטיקה, תאווה, מוות וגאווה עצמית מטופשת מהווים את המרכיבים לקוקטייל המשובח הזה.
ובפן הטכני תשואות נוספות גם למעצב התפאורה אדם קלר, מעצבת התלבושות אולה שבצוב ומעצב התאורה נדב ברנע. הנראות היא סוד קסמו של המופע, הדקויות והניקיון הויזואלי היוו מצע מצויין לעלילה, למלים ולצלילים.
ומילה לסיום – סאונד, אין הגברה, אין מיקרופונים, אין רמקולים, זה רק האוזניים של הקהל והגרונות של הזמרים והזמרות, כלי הנגינה של התזמורת, נטו, צלול, חזק, משובח!
וגם – רוצו, אל תלכו, רוצו, כאן כרטיסים
