להקת פורטרט היא אחת מהלהקות הישראליות מ"הגל החדש" שאי אפשר לטעות כאשר מקשיבים לה. סגנון ברור, ייחודי מאד בנוף הישראלי, מוסיקת "Fאנק" טהורה מלווה בשלושה נשפנים.
פורטרט מעולם לא באמת זכתה להכרה שהייתה ראויה לה, נכון היו לה מספר להיטים, ביניהם "הכל מבינה", אבל במציאות, הלהקה לא הצליחה לבסס את מעמדה מעבר להצלחות מסחריות שהבליחו ויצרו תהודה ציבורית אך לא הצליחו להתמיד ולהשאיר את ההרכב, חי פועל ובועט באופן רצוף.
למרות שכל אחד מחברי הלהקה הוא מוסיקאי כישרוני, הם נאלצו להתקיים ולהתפרנס מתחומים שהם לאו דווקא מוסיקליים (גלוי נאות – רון רוזנפלד הסולן המוכשר, עיצב ובנה לנו את ארונות חדר השינה – אנחנו הרווחנו, אבל עולם המוסיקה הפסיד).
למרות שחברי הלהקה שאבו את הבסיס המוסיקלי שלהם מלהקות הפוסט פאנק, מאדנס, יאנג פיין קניבלס ו – INXS, הם ידעו להביא משהו מאד ישראלי למוסיקה שלהם, עובדה שיצרה קהל מעריצים גדול, למרות שהאלבומים שהקליטה לא תמיד זכו להצלחה מסחרית (בלשון המעטה), במיוחד שרוזנפלד והחברים ניסו להישאר נאמנים לערכים האומנותיים שלהם וניסו לקחת את המוסיקה שלהם צעד אחד גבוה יותר בסולם מוסיקת הפאנק השחורה, כפיי שהדברים באו לידי ביטוי באלבום השלישי , "פונקי ביזנס", שלמרות שנכשל מסחרית נחשב בעיני לטוב ביותר שהלהקה יצרה מעולם.
השבוע חזרו חברי הלהקה עשר שנים אחרי מופע הקמבק הקודם והפעם למועדון בארבי, הלהקה הציגה תצוגה מרשימה של מוסיקליות בשילוב עם הופעת הבמה האנרגטית של רוזנפלד, שמאז ומתמיד נחשב לאחד הפרפורמרים הטובים בארץ. זמר שיודע לשלוט בקהל ביד רמה, כמעט לשחק אתו ולהביא אותו לשיאים במהלך ההופעה.
ואכן, הבארבי ביום רביעי היה מלא בקהל שידע לשיר בעל פה את כל השירים, מכל התקופות, וכיבד והעניק המון אהבה לרוזנפלד ולחברים. (בפעם הראשונה בקריירה שלי נתקלתי בבחור מבוגר בקהל שהתמקם בצד הימני למרגלות הבמה והביא אתו שק שלם של כלי הקשה ותופף, והקיש לאורך כל ההופעה להנאתו…. )
הערב נפתח בשורה של קטעי פאנק מעולים, "במקום לבכות", רינת", "אש ומים" וכמובן "פאנקי ביזנס". הסאונד המעולה הביא את הברבי לטירוף. הלהקה נשמעה מגובשת ומאוחד והסאונד מלא ואחיד.
לא לטעות – המוסיקה של פורטרט מאד בסיסית, ארבע אקורדים לכל היותר, מעברים פשוטים והקפדה על הקצב האחיד ( כפי שזה אמור להיות בFאנק). עם כל השואו והג'ינגלור של רוזנפלד, הכוכבים האמיתיים מבחינתי הם המתופף אמיר פרי, ששומר על הקצב כמו מטרונום גרמני ומבליח במעברים פונקציונליים והבאסיסט יוסי עזר, שלמרות צניעותו, מפיק מגיטרת הבאס שלו מרגליות, וביחד עם פרי מהווים יחידת קצב משומנת ואחידה (ומשמרים את המורשת שהנחיל ללהקה בראשית דרכה נגן הבאס האגדי, יוסי פיין, שעבד והפיק אותה)
אבל מי שבאמת גנבו את ההצגה, היו נגן הטרומבון, ירון אוזנה, אחד הנשפנים המבריקים שראיתי לאחרונה, מוסיקאי שיודע לשלב בין וירטואוזיות וחוש הומור, ו….. שחר עזר, הבן של יוסי, שעלה כאורח והפליא בנגינה וירטואוזית בכלי הקשה.
השנים היטיבו עם רוזנפלד, הוא למד לחפות על אי הדיוקים הקטנים במיוחד שבטונים הגבוהים של השירה בעזרת הראפ, הדקלום ו"עקיפת" אותם מקומות בעזרת הכריזמה הענקית שלו.
החולשה של הערב הייתה באמצע המופע, כאשר נותרו הבמה רוזנפלד, פרי (שהחליף את התופים בגיטרה ואלי ניסן. במה שהיה אמור להיות אתנחתא של UNPLUGGED בתוך מבול בפאנק.
החלק הזה היה לא מגובש, לא מדויק (בלשון המעטה), הבליט דווקא את החסרונות של השלושה ובעיקר הוריד את המתח ואת ההתלהבות שנבנתה, עד אז אצל הקהל.
למרבה המזל, חזרו רוזנפלד והלהקה להלהיב ולהלהיט עם גרסאות הכיסוי המרתקות של פורטרט ללהיטו האלמותי של שדר הספורט, יורם ארבל, "אני אצבע את השלכת בירוק", והלהיט של שדר הרדיו המיתולוגי, דורי בן זאב, "ואתם רוקדים".
הלהיט של ארבל, מסוף שנות ה -60 זכה בתקופה לאחרונה לעדנה בזכות פרסומת לקק"ל שבו הוא מככב, והעיבוד של פורטרט בהחלט מרשים ומבליט את היתרונות של העיבוד לשלישיית כלי נשיפה ממתכת.
מעבר לגעגוע הטבעי של קהל המעריצים, אין ספק שגם בעולם המוסיקה המקומי של שנת 2023, יש צמא אדיר להרכב כפורטרט, למוסיקת Fאנק הנשענת על יסודות בלוז ורית'ם אנד בלוז, כפי שבאו לידי ביטוי ביצירות של סטיבי וונדר, אדמה רוח ואש ואפילו פיל קולינס ופרינס (זצ"ל).
הארץ מלאה במוסיקאים מוכשרים שיודעים לכתוב ולבצע Fאנק – מתי כספי וריקי גל, יוסי פיין וכמובן האחד והיחיד, חיים רומנו.
אבל, ועם כל הצער שבדבר, קולם נדם בתחום הFאנק – פיין מתעסק עם סגנון ה"מדבר הכחול" האתני שיצר, רומנו מככב בבוזוקי אצל יהודה פוליקר, ומתי כספי עסוק במופעי נוסטלגיה עם שלום חנוך.
המופע של פורטרט, שבוע בדיוק אחרי המופע של "רוקפור" מוכיח עד כמה עולם התרבות הישראל כמהה לחזור לתקופת הרנסנס של הלהקות הישראליות – עד כמה שיש למוסיקה הזו צרכנים רבים שמוכנים להגיע לבארבי ולמלא אותו עד אפס מקום ללא כל עידוד או יח"צ של התקשורת הממוסדת.
ואולי הגיע הזמן שרוזנפלד ועזר יניחו מעט לעולם הנגרות שממנו הם מתפרנסים ויחזרו להקליט אלבום חדש לטובת שוחרי המוסיקה הטובה והישנה.
הכל מבינה, תיעוד וידאו יובל אראל
