דיווח מהשטח

ההפתעה השניה שלי….

כתבה ראשונה שלי – ביקורת הופעה, עם תמונות וקטעי ווידיאו, התפרסמה לראשונה אצל "השרת העיוור" כאן:

http://www.hasharat.co.il/html/live_21559.php

my second surprise – בארבי ת"א, 29.9.09

מערכת יחסי הציבור שמאחורי אייל ניסטור הציבה אותו ואת להקתו בשבועות החולפים כאייקון מוזיקלי – יוצר מוזיקה ישראלי שבחר לחיות בארצות הניכר, שם הוא יוצר, מופיע ומקליט. ראיונות לרוב הניתנים באמצעי התקשורת ובאינטרנט משבחים ומהללים את עוצמתו המוזיקלית, ומשווים את יצירותיו להשפעות של יוצרים גדולים מלו ריד ועד פינק פלויד. אייל העלה את אלבומו האחרון כולו לרשת בדמות קבצי אמפי3 להאזנה, ואני ניצלתי את ההזדמנות להאזין וללמוד מה מצפה לי. גיגלתי קצת את אייל ברשת ואו קי, אני מוכן.

פרסומת

טוב עשיתי שהקדמתי את בואי לבארבי, רק אני ודימה, הצלם הצעיר של מעריב, ממתינים בכניסה. דקה או שתיים ואנחנו בפנים, תופסים את השולחן הטוב ביותר במועדון, השאר פשוט שמורים לקרובי משפחה ומוזמנים רבים, רבים מאוד אפילו, המתחילים להגיע למועדון עד שנראה כי הערב יהווה מעין חגיגה משפחתית להשקת האלבום.


ערב טוב גם לדודה חסיה

השעה עשר וחצי בערב, מועדון הבארבי התל אביבי עדיין ריק למחצה. יותם בן חורין מלהקת usseles id פותח את הערב בסדרת שירים ומוזיקה אקוסטית מחממת – חזק הבחור. מעבר לדיסטורשן של היוסלס מסתתר מלחין ומשורר רהוט והרמוני הצורב בלדה לבלדה ברזומה האישי. הקהל, השבוי כולו בטרם עת בידי אייל ניסטור, לא נשאר חייב, ויותם מקבל את הכבוד הראוי לו במחיאות כפיים חמות אחרי כל שיר.

פרסומת

כאשר חברי להקת "ההפתעה השנייה שלי" עלו לבמה החל מסע קסם מסתורי – אייל ניסטור, המלחין, המשורר, היוצר והמעבד, הוביל את הקהל ביחד עם חברי להקתו לאורך שעה של מוזיקה קסומה, תיאטרלית, אירונית, מרירה, מלנכולית וצינית. הצופים מוקסמים, תחושה של מסע אל מחוזות אחרים, של תיאטרון זר המגיע אל העיירה. המופע מתחיל בחשכה מוחלטת, ואט אט מצטרפים כלי הנגינה לפתיחה מהוססת מה עד שבוקע קולו של אייל מילה אחר מילה והשירים יוצאים לדרך.

אייל מצליח בקולו המיוחד, הצרוד מה והגרוני לפרקים, לרתק את המאזין למילות שיריו. חברי להקתו לא טומנים ידם בצלחת – הקהל עוקב אחר להטוטי הסלייד גיטרה של איתי זנגי, נגן מעולה ההופך לחצוצרן בחלק מהקטעים, אחר אביחי טוכמן על הקונטראבס הענק ושיקו סיני על המקצבים מאחור. הרפרטואר כלל את האלבום החדש במלואו. ישנו הבדל משמעותי בין הנגינה וההפקה באולפן לבין הביצוע החי באולם – מעת לעת נשמעת צרימת מיקרופונים, אולם המוזיקה ממשיכה לזרום ולהלום בקהל.

ההאזנה המוקדמת לאלבום ובחינת הטקסטים היוותה אקט חשוב מאוד שהוכיח עצמו במהלך המופע. הלהקה פותחת בשיר maybe you're gold , המתחיל בנימה דרמטית כאשר הקצב הולך ונבנה לאורך השיר. אייל מנסה לפרוץ בטמפו מהיר יותר בפזמון כשהוא מעודד את חבריו ב"אחת שתיים שלוש", אולם גם הפזמון מתנגן בדרמטיות ורק הגיטרה המובילה של איתי זנגי מצליחה להבליח מעל, הוא טוב האיתי הזה…


תודה, גבר…

המופע ממשיך לפי רשימת השירים באלבום, אייל מגיע לשיר on my own, להיט נוסף המתרומם מעל האלבום, ועולה בי מחשבה – האם הוא יצליח להתרומם מעל הרית'ם הקפוא משהו של השיר? נדרשת כאן איזו שהיא פריצה קדימה ולמעלה. אך לא, שוב איתי לוקח את הביצוע עם החצוצרה, אין עליו. זוהי החצוצרה שמעצבת לשיר את אווירתו הקסומה באלבום

לסיום המופע בחר אייל לבצע את השיר הראשון מהאלבום bring the sunshine , וזוהי בחירה מעולה, זהו השיר הטוב ביותר שלהם. אני נזכר בחיפושיות, ביום בחיים… הקהל בשלב זה מחליט להחזיר ללהקה, בנות מתחילות לרקוד ולקפץ בין הכיסאות, המתופף מקבל את מנתו במספר שניות של תיפוף קצבי והחצוצרה משרה את האווירה הקסומה על החגיגה הזו.

במשפט אחד, שהרי הרשת מחבבת משפטי מחץ קצרים – חוויה מוזיקלית איכותית ומעולה של יוצר מוכשר בקנה מידה בינלאומי.

כמה הערות לאייל. רצוי היה בין שיר לשיר לסבר את אוזני הקהל על מה דן כל שיר, מהיכן צמחו המילים והלחנים, לתת יותר משורשי היצירה, לתת לקהל את הרגשת השייכות הישירה. לגבי האלבום – נכון, הוא לא רק נייר ופלסטיק, כפי שציינת במהלך ההופעה, ואף הפצרת מספר פעמים בקהל לרכוש אותו, אכן, אלבום הוא יותר משנתיים מחייך אותן השקעת ביצירתו, לכן עלון עם מילות השירים היה מוסיף לא רק לאיכותו של האלבום, אלא גם לרווחתו של המאזין. אייל – קשה לנו עם האנגלית, היא איננה שפת הורינו, אנו רוצים לקרא את מילות השירים תוך כדי האזנה.

ההופעה הסתיימה, הקהל יצא אל אוויר הלילה הקריר ואני מצדי רכשתי את שני האלבומים במחיר מציאה..


מעבר לכתבה עצמה פרסמתי עוד שני קטעי ווידיאו מההופעה הזו:



וכמו כן ניתן לצפות בגלריית תמונות מלאה מההופעה:

http://www.flickr.com/photos/tlvcops/sets/72157622361111665/

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close