ואולי אותה שתיקה: הקאמרי חגג שמונים לשמרית אור

שישי בצהריים, אולם קאמרי 1 מתמלא בקהל שבא לומר תודה. לא בכל יום פוגשים יוצרת שמילותיה מלוות את המדינה במשך שישה עשורים. ודאי לא כשהיא מוכנה לפתוח גם את המגירות האישיות ביותר. המופע התחיל כמחווה מוזיקלית והפך בהדרגה לסיפור חיים מרגש.

על הבמה המתינו הפסנתר, כלי הנגינה והשירים שכבר הפכו לחלק מאיתנו. בקהל ישבו אנשים שגדלו עם שמרית אור. אחרים הכירו אותה דרך הוריהם, הרדיו או ערבי שירה. כולם הגיעו עם זיכרונות פרטיים, המחוברים למילים שהיא כתבה.

יניב סויסה הנחה את המופע בחום, בהומור ובכבוד. הוא חיבר בין התקופות, המבצעים והסיפורים שנולדו סביב השירים. בזה אחר זה עלו לבמה קולות מדורות שונים. כל אחד מהם החזיר את המילים אל הקהל בדרך משלו.

„שיר היונה”, „תני לי יד” ו„צרות טובות” מילאו את האולם. לצדם הגיעו „ולנטינו”, „אל הדרך”, „יחד” ו„אני חוזר הביתה”. גם „הללויה” נמצא שם, כפי שאי אפשר אחרת. השירים לא נשמעו כפריטים מארכיון, אלא כחלק מההווה הישראלי.

כשהשירים הגדולים פגשו קולות חדשים

דורון מזר חזר אל מילים שליוו תחנות מרכזיות בקריירה שלו. עדי כהן העניקה לשירים את קולה הגדול ואת נוכחותה הבימתית. לצדם עבר המופע בין זמרים צעירים ומנוסים, בלי להיתקע בתקופה אחת. טל סונדק, נוי הלפרין, ערן מור, עמית שושני ונעמה שטרית הצטרפו למסע. כל אחד מהם ניגש אל השירים מתוך עולמו. החיבור בין הקולות המחיש שהמילים עדיין מבקשות להישמע. הן אינן שייכות רק למי שביצע אותן לראשונה.

ורד פיקר ויניב סוויסה, מנהלת מוזיקלית ומנחה המופע. צילום יובל אראל

ורד פיקר הובילה את המעטפת המוזיקלית מתוך הפסנתר. ההרכב עבר בין עדינות, חגיגיות ורגעים שבהם הצליל פשוט נשם. העיבודים שמרו על צורתם המוכרת של השירים. במקביל, הם אפשרו למבצעים להכניס לתוכם צבע אישי. לא היה צורך להעמיס על המילים קישוטים מיותרים. הן הגיעו לבמה עם מטען רגשי עשיר. הקהל זיהה אותן כבר מהצלילים הראשונים. מכאן הדרך אל השירה המשותפת הייתה קצרה וטבעית.

אוהד חיטמן ובתו אוה הרוש חיטמן. צילום יובל אראל

הופעה ראשונה עם אבא

בתוך רצף הביצועים נולד גם רגע משפחתי קטן ויפה. אוהד חיטמן עלה לבמה לצד בתו, אוה הרוש חיטמן. עבור אוה הייתה זו הופעתה הראשונה מול קהל לצד אביה. השניים חלקו את הבמה במופע שעסק כולו בהמשכיות בין־דורית. שירים עוברים בין דורות, אך כך גם האומץ לעמוד מול קהל. אוהד הביט בבתו בגאווה, והיא נכנסה אל הרגע בדרכה. הקהל קיבל את שניהם בחום ובאהבה.

המעמד לא ביקש להפוך לרגע גדול מהחיים. דווקא הפשטות העניקה לו את קסמו. אב ובתו עמדו יחד במקום שבו נפגשו יצירה, משפחה וזיכרון. עבור שניהם נרשם גם ציון דרך אישי ראשון.

ואז שמרית עלתה לבמה

לקראת אחד משיאי המופע הזמין יניב סויסה את שמרית אור לבמה. לפתע קיבלו כל השירים פנים, קול וזיכרונות. הקהל קיבל אותה בחום, והיא התמסרה למפגש בלי גינונים. אור לא עלתה כדי לשאת נאום חגיגי ומלוטש. היא באה לספר, להיזכר ולחבר בין נקודות חייה. דרך דיבורה נשאה הומור, פיכחון ורוך. מדי פעם התגנבה פנימה גם שתיקה קטנה.

היא סיפרה על ילדותה ועל החיים בביתו של המשורר יעקב אורלנד. משם המשיכה אל תחילת דרכה ואל מפגשים שעיצבו את יצירתה. השירים הפכו לסימני דרך, אך הסיפורים חשפו את החיים שמאחוריהם. שמרית דיברה כמו מי שמכירה היטב את כוחן של מילים. היא גם ידעה מתי להניח להן ולתת לזיכרון לדבר. הקהל הקשיב בשקט, כאילו התארח לרגע בסלון ביתה.

שני שירים שיצאו למסלולים שונים

אור חזרה אל שנות השמונים ואל העבודה עם בעז שרעבי. באותה תקופה עבדה עמו על האלבום „אצלי הכול בסדר”. היא כתבה עבורו שירים רבים ופעלה בצמוד לנורית הירש. החיבור בין השתיים לא נשען תמיד על הזמנה מוגדרת. הן כתבו מתוך חברות, סקרנות ואהבה משותפת לשירים. לפעמים מנגינה נולדה לפני שמישהו ידע לאן תגיע. לעיתים חיכתה המנגינה בסבלנות בתוך מגירה.

יום אחד פנו אליהן מרשות השידור. שם ביקשו שיר חדש עבור יהורם גאון. באותה שנה ניצב גאון בשיא הצלחתו ונבחר לזמר השנה. שמרית פנתה לנורית ושאלה אם מחכה אצלה מנגינה מתאימה. מנגינה אחת אכן חיכתה שם. השתיים ייעדו אותה תחילה לבעז שרעבי, אך היא נשארה מחוץ לאלבום. הסיבות לכך, סיפרה שמרית, היו טכניות ואחרות.

אור ביקשה משרעבי לקחת גיטרה ולהקליט סקיצה פשוטה. ההקלטה יצאה לדרך והגיעה אל יהורם גאון. הוא שמע את השיר, אהב אותו והעניק לו את קולו. כך מצא „ואולי אותה שתיקה” את הבית הראשון שלו. באותה תקופה יצא לדרך גם „תני לי יד”. השיר הגיע אל האחים ברבש ואל הסרט „מאחורי הסורגים”. הם התלהבו ממנו ושילבו את שרעבי בהפקה. הוא נכנס אל הסרט כזמר וגם כשחקן.

שמרית תיארה את הדרך הזאת כסלאלום יצירתי מפואר. שיר אחד יצא מהמגירה והגיע ליהורם גאון. שיר אחר נכנס לסרט ופרץ מתוכו אל המדינה. שניהם נולדו מאותו חיבור פורה עם נורית הירש. כך זה קורה לפעמים בעולם השירים. אחד נשאר מחוץ לאלבום ומוצא בית אצל מבצע אחר. השני פוגש סרט והופך לחלק מזיכרון לאומי. היוצרים מתחילים את הדרך, אך השירים בוחרים בעצמם לאן ללכת.

כשהמנגינה ידעה לפניה

שמרית סיפרה כי כתבה את „ואולי אותה שתיקה” מול נגינתה של נורית. היא נהגה להקשיב למנגינה ולתת לצלילים להוביל אותה. המוזיקה פתחה בתוכה דלת, והמילים החלו להגיע. באותו רגע היא לא חשבה על אדם מסוים. היא גם לא חיפשה סיפור פרטי או זיכרון מוגדר. הרוח שנשבה מהמנגינה נשאה אותה אל תוך השיר. רק שנים לאחר מכן הבינה לאן הגיעה.

יהורם גאון העניק לשיר ביצוע יפה, והוא יצא לחיים משלו. חלפו שנים, ושמרית החלה לבצע בעצמה שירים שכתבה. היא עשתה זאת לצד המוזיקאי רמי הראל. השניים הופיעו ברחבי הארץ עם שיריה ועם שירי אביה. הם הגיעו גם למועדון בחיפה, ושם חיכתה לשמרית שאלה אחת. אדם מהקהל ביקש לדעת מדוע כתבה דווקא את השיר הזה.

זו נשמעה כשאלה פשוטה, אך שמרית מעולם לא שאלה אותה. היא עצרה, הסתובבה על הבמה וחיפשה תשובה בתוכה. ואז הגיעה ההבנה ששינתה עבורה את השיר. „ואולי אותה שתיקה” לא היה רק טקסט שנכתב בעקבות מנגינה. השיר נשא בתוכו את חייה עם בעלה, יוסי וירז׳נסקי. המילים ידעו זאת הרבה לפניה.

המלחמה שחזרה איתו הביתה

שמרית ויוסי נפגשו זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. לדבריה, מרגע שנפגשו הם כבר לא נפרדו. אלא שיוסי לא באמת חזר לבדו מרמת הגולן. וירז׳נסקי לחם בקרבות הקשים ואיבד רבים מחבריו. גופו חזר הביתה, אך חלק ממנו נשאר בשדה הקרב. באותם ימים עדיין לא ידעו לקרוא לפציעה הזאת בשמה.

„לא ידענו שבתוכו הוא נשא פצצת זמן מתקתקת”, סיפרה שמרית. המשפט שינה באחת את האווירה באולם. מאחוריו עמדו עשרות שנים של אהבה, שתיקה והתמודדות משפחתית.

החברה הישראלית כמעט לא דיברה אז על הלם קרב. לוחמים חזרו הביתה והתבקשו לשוב למסלול חייהם. איש כמעט לא שאל מה ממשיך להתרחש בתוכם. גם המשפחות נשארו לבדן מול תופעות שלא תמיד הבינו. במשך שנים הן חיו לצד הפציעה בלי שפה מתאימה. ההכרה הציבורית כמעט לא התקיימה, וגם המערכות התקשו להבין. השתיקה עטפה את הלוחמים ואת האנשים שאהבו אותם.

רק 26 שנים לאחר המלחמה קיבל יוסי הכרה בפגיעתו הנפשית. משרד הביטחון הכיר בו כנכה צה״ל בעקבות הלם הקרב. ההכרה הגיעה, אך השנים שקדמו לה כבר הותירו את חותמן.

מאז השתנה השיח הציבורי, אך הדרך עדיין ארוכה. כיום רבים מבינים שפוסט־טראומה היא פציעה ממשית. היא אינה תמיד נראית לעין, אך היא משנה חיים שלמים. המלחמות האחרונות הוסיפו עוד רבים למעגל הכאב הזה. הנושא נכנס סוף־סוף אל מרכז השיח הציבורי. כעת כבר קשה יותר לדרוש מהנפגעים פשוט להמשיך הלאה.

פתאום קיבל שם השיר משמעות חדשה. „ואולי אותה שתיקה” הפכה לשתיקת האדם שחזר מהקרב. היא הייתה גם שתיקת המשפחה והחברה שסביבו.

השיר חזר אל מי שכתבה אותו

אחרי שסיימה לספר, שמרית לא ניסתה לסכם את הדברים. היא ביקשה להשאיר את הקהל עם השיר עצמו. הפעם העניקה לו את קולה. „ואולי אותה שתיקה” כבר לא נשמע באותו אופן. כל מילה נשאה את יוסי, את רמת הגולן ואת הבית. השיר נשא גם את השנים שבהן הפציעה נותרה ללא שם.

שמרית לא ביקשה להפוך את הרגע לדרמה גדולה. דווקא האיפוק הפך אותו לחזק. היא שרה את חייה, והקהל הקשיב גם לשתיקות שבין המילים. זה היה הרגע שבו המחווה התרחקה מהנוסטלגיה. היא הפכה לעדות אישית על אהבה לצד פוסט־טראומה. השיר הישן התחבר באחת למציאות הישראלית העכשווית.

שמרית אור ובנה יותם וירז׳נסקי־אורלנד. צילום יובל אראל

כשהבן ביקש לומר תודה

לקראת סיום עלה לבמה יותם וירז׳נסקי־אורלנד, בנה של שמרית. בידיו נשא זר פרחים, אך המתנה האמיתית הגיעה במילים. „היה חשוב לי לנצל את המעמד הזה”, פתח יותם. „כשכולכם כאן, רציתי לומר לאמא תודה”. אלא שהוא לא ביקש להודות לה בשם התרבות הישראלית. הוא גם לא דיבר על מאות השירים שהעניקה לקהל. „לא תודה על כל התרומה הנפלאה”, הדגיש. „תודה על היותך אמא”.

יותם חזר לרגעים שבהם היצירה נכנסה הביתה כחלק מהשגרה המשפחתית. הוא נזכר בשנת 1986, כמעט ארבעים שנה קודם לכן. דורון מזר, שישב כעת מאחור, הגיע אז לביתם. מזר נשא עמו טייפ וקלטת וביקש להשמיע לשמרית שיר חדש. על הקלטת חיכה „נגני לי בללייקה”. השיר ייצג בהמשך את מזר בקדם־אירוויזיון. עבור בני הבית, סיפר יותם, מפגשים כאלה נראו טבעיים לחלוטין. זמרים הגיעו, שירים נולדו והקלטות עברו מיד ליד. רק בחלוף השנים התברר עד כמה הבית הזה היה יוצא דופן.

אלא שלא על אותם רגעים ביקש יותם להודות לאמו. הוא הודה לה על הימים, הזמנים והשנים שהעניקה למשפחתה. על התמיכה, העזרה והנוכחות המתמשכת. על שעמדה לצדם ושמרה עליהם תחת כנפיה כלביאה. „היא לא רק עשתה זאת בעבר”, הוסיף. „היא עדיין עושה זאת”. המילים פגשו את שמרית בלי חומת הגנה. היא הקשיבה לבנה, חייכה והתמוגגה מול האולם המלא. לרגע נעלמה הפזמונאית הגדולה, ובמקומה נשארה אמא שקיבלה תודה מבנה.

בתוך מופע עמוס בשירים ובשמות גדולים, זה היה רגע פשוט ואמיתי. אחרי חיים שבהם העניקה מילים לאחרים, המילים חזרו אליה הביתה.

צוות שחקני הקאמרי, ערן מור, עמית שושני, נוי הלפרין ונעמה שטרית. צילום יובל אראל

המילים ממשיכות ללכת

שעה וחצי אינן יכולות להכיל שישה עשורים של יצירה. הן גם אינן יכולות לספר את כל חייה של שמרית אור. המופע בקאמרי לא ניסה לעשות זאת. במקום סיכום קיבלנו סדרת חלונות שנפתחו לרגע. אחד הביט אל הילדות, ואחר אל חדר העבודה. חלון נוסף נפתח אל זוגיות שנשאה אהבה ופציעה. השירים חיברו בין החלונות והחזיקו את הסיפור יחד. הם הזכירו שפזמון טוב אינו נשאר רק ברדיו. הוא נכנס לבתים, לזיכרונות ולרגעים שקשה להסביר.

שמרית אור כתבה מילים שנשמעות פשוטות, אך נושאות עולמות שלמים. אולי לכן הן ממשיכות לעבור בין זמרים, קהלים ודורות. כל דור מגלה בהן משהו השייך לזמן שלו. הזמן הוא אכן גלגל ענק. בשישי בצהריים הוא עצר לרגע בקאמרי. הפעם ביקש הגלגל לומר לשמרית אור תודה.