שנה חלפה מאז שאביגיל עזבה את רז, אך מבחינתו דבר לא הסתיים. הזמן התקדם, אולם הלב נשאר תקוע ברגע הפרידה. רז מגיע לחוף ומנסה לפתוח דלת לקשר חדש. אלא שהעבר נכנס ראשון, מתיישב מולו ומסרב לזוז.
"האשליה", שכתבו מעין אבן וקרן חובב, מתחילה כקומדיה רומנטית צעירה. במהרה היא מחליפה צבעים ונכנסת אל מרחב מתעתע. חובב, שגם ביימה, משלבת אהבה, כישוף, הומור וכאב. החיבור מעניק למחזה קצב עכשווי ושפה קרובה. ההפקה מציגה את "הקאמרי דור חדש 2.0", קבוצת הצעירים החדשה של התיאטרון. חבריה נכנסים לבמה עם אנרגיה גבוהה ותחושת אנסמבל ברורה. הם אינם מתבוננים בדור הצעיר מבחוץ. הם מדברים מתוכו, מכירים את פחדיו וצוחקים על חולשותיו.
דייט שמסתבך מול הים
רז פוגש בחוף אישה חדשה, אך אינו מצליח להיפרד מאביגיל. הדייט מבינה במהרה כי אדם נוסף יושב ביניהם. אותה דמות אמנם נעדרת, אבל נוכחותה ממלאת כל שתיקה. האישה מציגה את עצמה כסוג של מכשפה. היא מציעה להגשים את משאלתו הכמוסה ביותר. רז יוכל לראות מה עבר על אביגיל במהלך השנה האחרונה. מכאן ההצגה פותחת רצף חזיונות, מפגשים והפתעות.
כל חיזיון מציג אביגיל אחרת ומערער את הזיכרון של רז. פעם היא פגיעה, פעם נועזת ופעם זרה לחלוטין. רז מבקש תשובות, אך מקבל עוד שאלות. ככל שהוא רואה יותר, כך הוא מבין פחות. המהלך נוגע בהרגל שמוכר לכל מי שחווה פרידה. אנחנו רוצים לדעת מי המשיך ראשון ומי נשאר מאחור. הרשתות מאפשרות להציץ, להשוות ולחפש סימנים. „האשליה” לוקחת את ההרגל הזה עד קצהו התיאטרוני.
קורניי מגיע אל חוף ישראלי
המחזה שואב השראה מ"האשליה הקומית" של פייר קורניי. המחזאי הצרפתי כתב את היצירה בשנת 1636. המקור שילב קסם, התחזות ותיאטרון בתוך תיאטרון. אבן וחובב לוקחים את המנגנון ומלבישים עליו מציאות מקומית. העיבוד אינו מנסה לשחזר תקופה רחוקה או שפה עתיקה. הוא מעביר את האשליה אל דור שחי דרך מסכים. כך נולד מחזה מקורי, צעיר ונגיש. מאחוריו מסתתרת שאלה עתיקה: עד כמה אנחנו מכירים את אהובינו?
רז אינו רק מתגעגע לאביגיל. הוא מבקש לשלוט בסיפור שהמשיך בלעדיו. הסקרנות שלו מתחילה כאהבה, אך מתפתחת לאובססיה. ההצגה מבינה את כאבו, אבל אינה מנקה אותו מאחריות.
הים נכנס אל הבמה
מרינה שרויקו עיצבה מרחב שמחבר חוף, מים ועולם פנימי. הבמה אינה משמשת רק מקום התרחשות. היא נושמת עם רז ומשנה צורה לצד תודעתו. הים מביא רוגע, אך מסתיר תחתיו סערה. שי דרור משתמש בתאורה כדי להעביר את הקהל בין מציאות לחיזיון. האור מחליף מצבי רוח ומערער את הביטחון במתרחש. רועי עקאב מעניק לתלבושות אופי צעיר ומדויק. כל דמות מקבלת צבע ברור בלי להפוך לקריקטורה.
החלל הבימתי משאיר מקום לתנועה, להפתעות ולשינויים מהירים. הדמויות מופיעות ונעלמות כמו מחשבות טורדניות. המים משקפים אותן, אך גם מעוותים את דמותן. כך התפאורה מספרת את סיפורו של רז ללא מילים.
מכה אפורה, אהבה ומסיבה ללא הפסקה
ניר כנען עוטף את הסיפור במוזיקה מקורית, אך משאיר מקום לזיכרון הקולקטיבי. טוקי שטרן ואיתי דן כרמלי מובילים את המעטפת המוזיקלית בחוכמה. לצדם נכנסים שירים מוכרים, שמעניקים לסצנות קריצה נוספת.
אחד המחזרים אחר אביגיל מבקש להרשים אותה באמצעות "שיר שכתב". הוא אוחז בגיטרה ופותח בביצוע רומנטי ומלא כוונה. אלא שהיצירה מתגלה כ"מכה אפורה" של מוניקה סקס. הרגע מצחיק, אך גם חושף משהו מהותי במחזר. אפילו מחוות האהבה שלו נשענת על סיפור שמישהו אחר כתב. הבחירה מתחברת לרעיון המרכזי של המחזה. כל דמות מבקשת ליצור לעצמה סיפור רומנטי מושלם. המציאות, כדרכה, מתעקשת להפריע.
בהמשך נכנס "אני (אוהב אותך)" של להקת היי פייב אל פס הקול. השיר מחזיר לבמה תמימות פופית, זיכרון נעורים וצבע מקומי. גם "Lessons in Love" של Level 42 משתלב בעלילה. שמו כמעט מתבקש בתוך סיפור על שיעורים כואבים באהבה.
סצנת המסיבה במועדון מקבלת זריקת אנרגיה אלקטרונית. צליליו של אשר "סקאזי" סוויסה משתרבבים אליה באמצעות “NonStop”. הטראק דוחף את הסצנה ומחדד את תחושת ההיסחפות.
השירים אינם נכנסים כרשימת להיטים מקרית. כל אחד מהם מאיר זווית אחרת בעולמן של הדמויות. יחד הם מחברים רומנטיקה, נוסטלגיה, מסיבה והומור עצמי. המוזיקה משתלבת בעלילה ואינה נשארת מאחוריה.
דור חדש מקבל את מרכז הבמה
אורי פרלמן נושא את ההצגה בתפקיד רז. פרלמן, בוגר ניסן נתיב, כבר צבר ניסיון בתיאטרון ובטלוויזיה. כאן הוא מקבל דמות שחיה בין פגיעות, קנאה ואובססיה. המשחק שלו מחזיק את הצופה בתוך ראשו המתערער של רז. רז עלול להפוך בקלות לדמות מעייפת או מעוררת התנגדות. פרלמן מעניק לו אנושיות, הומור וחוסר אונים. הוא אינו מנסה לייפות את התנהגותו. דווקא החולשות הופכות את רז לדמות מוכרת ומעוררת הזדהות.
נאיה בינשטוק ואלינור וייל חולקות לסירוגין את אביגיל ותמרה. הכפילות הזאת מתאימה היטב לרוח המחזה. אביגיל אינה מתקיימת כאן כדמות אחת ויציבה. היא משתנה בהתאם לזיכרונותיו ולפחדיו של רז.
אנה בנימין וענבל בר־לב מוסיפות צבע, קצב ונוכחות קומית. שתיהן יודעות לעבור במהירות בין משחק מציאותי להקצנה תיאטרונית. המעברים משרתים את אופיו המתעתע של הסיפור.
וורקו מקונן מגלם את דניאל ומביא לבמה נוכחות שקטה ומדויקת. נדב עדר נכנס לתפקיד יונתן ומוסיף אנרגיה חדה. עמית שושני משלים את גלריית הגברים שסובבת את אביגיל. כל אחד מייצג אפשרות אחרת בעיני רז. שושני אינו מגיע אל הקבוצה רק כשחקן. הוא גם עוסק בכתיבה ויצירה לבמה. החיבור הזה ניכר בתחושת הקצב וביכולת לעבוד בתוך אנסמבל.
שמונת השחקנים אינם מתחרים על תשומת הלב. הם בונים יחד עולם שמתפרק ונבנה מחדש. גם הדמויות הקטנות מקבלות רגע ברור. התחושה הקבוצתית מעניקה להפקה רעננות ומבטיחה עתיד מסקרן לאנסמבל.
כשהאקס הופך לרוח רפאים
בתוכניית המחזה הוקדש מאמר שלם ל"רוח הרפאים של האקס" שכתבה קלאה ז'ורז' למגזין למונד. החיבור למחזה אינו דורש מאמץ. קשרים מסתיימים, אבל ממשיכים לפעול בזיכרון. אנחנו משחזרים שיחות ומנהלים ויכוחים עם אדם שכבר איננו שם.
אביגיל ממשיכה לחיות בתוך רז, אף שהיא עזבה מזמן. הוא מדמיין את בחירותיה ומנסה להבין את מניעיה. למעשה, הוא אינו מחפש רק אותה. הוא מחפש את עצמו בתוך הסיפור שהסתיים. המאמר מתאר אקסים שממשיכים לרדוף את בני זוגם לשעבר. לעיתים הרדיפה אינה מגיעה מהאדם שעזב. מי שנשאר מחזיק בזיכרון ומסרב לשחררו. המחזה מעניק לרעיון הזה גוף, קול ובמה.
אזהרת ספוילר: האשליה האמיתית
בסיום מתברר כי החזיונות התרחשו בתוך ראשו של רז. המכשפה, המפגשים והגרסאות השונות נולדו מתוך תודעתו. הוא לא צפה בחייה של אביגיל. למעשה, הוא צפה בפחדים ובמשאלות של עצמו. הגילוי מחזיר אותנו אל כל מה שראינו. לפתע המחזה מפסיק לעסוק בכישוף חיצוני. הוא חושף מנגנון פנימי של אדם שאינו מצליח לשחרר. רז בונה עולם שלם כדי להמשיך קשר שכבר הסתיים.
אביגיל הופכת לרוח הרפאים של האקסית. עם זאת, היא אינה רודפת אותו מבחוץ. רז מחזיק אותה בתוכו ומסרב להניח לה ללכת. ההזיה מאפשרת לו להאריך את האהבה ולהימנע מהמציאות. הטוויסט מעניק לשם "האשליה" משמעות מלאה. הוא גם מסביר את המעברים החדים בין הסצנות. כל דמות משקפת אפשרות, פחד או פנטזיה. העולם שראינו שייך לרז, ולכן גם הסתירות שייכות לו.
התיאטרון כאזור של אמת ושקר
"האשליה" משתמשת בתיאטרון כדי לדבר על כוחו של הדמיון. הבמה מאפשרת לרז להפוך מחשבה למציאות. היא גם מאפשרת לקהל להאמין לו. כשהמציאות נשברת, הצופים בוחנים מחדש את אמונתם. המחזה אינו מספר רק על פרידה רומנטית. הוא עוסק בצורך שלנו לשלוט בנרטיב. אנחנו מעדיפים סיפור מכאיב על פני חוסר ידיעה. אפילו קנאה מרגישה לפעמים בטוחה יותר מריקנות.
"האשליה" מזכירה כי אהבה אינה מעניקה בעלות על האדם האחר. גם געגוע אינו פותח דלת אל חייו החדשים. בסופו של דבר, רז אינו צריך לגלות מה קרה לאביגיל. הוא צריך להבין מה קרה לו.
ההצגה ממשיכה לרוץ במהלך החודשים הבאים באולם הקאמרי 3, כרטיסים זמינים כאן.
