השחף עזב את הקבוצה

אמש ירד המסך על "שחף", העיבוד של עודד קוטלר למחזה מאת אנטון צ'כוב. ההצגה האחרונה חתמה מסע שהחל בערב האחרון של שנת 2025. מאז היא פגשה קהל שחי בתוך מציאות מתוחה, כואבת ומדממת. השחף אמנם עזב את הקבוצה, אך השאלות שהביא לבמה נשארו פעילות. מי מנהל את חיינו, האמנות או המציאות? ומה קורה כשהקבוצה מפסיקה לענות?

נכנסתי לאולם בתיאטרון תמונע ופגשתי צ'כוב אחר מזה שהכרתי. האחוזה הרוסית נשארה הפעם מחוץ לדלת. במקומה עמדה על הבמה ישראל של עכשיו, עטופה במדים, חרדה וכתמי דם. לא נדרש מאמץ כדי לאתר את האקטואליה בתוך המחזה. היא כבר ניצבה מולנו והביטה בחזרה אל הקהל.

בשבילי, צ'כוב היה בתחילה בעיקר "מטלה" בדרך לבחינות הבגרות. הוא ניצב שם לצד "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. שניהם ייצגו כתיבה רוסית כבדה, עמוקה ורחוקה למדי מעולמי. היא לא התאימה לרוחו של נער שביקש לרוץ לחוף הים. בזמן שגיבוריהם התחבטו בנפש האדם, הראש שלי נדד אל החול והגלים.

רק בגיל מבוגר חזרתי אל אותם כותבים מרצוני. פתאום התחלתי להבין את המחשבות, השתיקות והתהומות שנפתחו בין המילים. מה שנראה אז כחומר לבחינה, הפך בהדרגה למראה אנושית חדה. אמש איש לא בחן אותי על צ'כוב. יכולתי פשוט להקשיב לאנשים שאינם מצליחים להגיע זה אל זה. אולי הייתי צריך להתבגר כדי להבין שהוא לא כתב רק על רוסים רחוקים. הוא כתב גם עלינו.

קוטלר לא ביקש לשמר את הקלאסיקה בתוך מסגרת מוזיאונית. הוא לקח אותה אל ישראל של מלחמה, פחד ושכול. כבר בפתיחה ניצבו השחקנים כחיילים מול הקהל. המראה מחק מיד את המרחק בין רוסיה הישנה לבין חיינו.

כולם רוצים לעוף

במרכז המחזה ניצב קוסטיה, יוצר צעיר שמבקש להמציא "צורות חדשות". הוא רוצה לכתוב אחרת ולשבור את הכללים. בעיקר הוא מבקש שאמו תראה אותו. מולו ניצבת ארקדינה, שחקנית מצליחה שאינה ממהרת לפנות את מרכז הבמה. היא אוהבת את בנה, אך יצירתו מאיימת עליה.

נינה חולמת להפוך לשחקנית ולברוח מן הגבולות שסגרו עליה. קוסטיה רואה בה אהובה, מוזה והבטחה לעתיד. אולם היא נשבית בקסמו של טריגורין, הסופר המפורסם ובן זוגה של ארקדינה. גם מאשה אוהבת את קוסטיה, שאינו מסוגל להשיב לה אהבה. סורין מתבונן בכולם ומגלה שחייו חלפו במסלול שלא בחר.

כך נוצר מעגל של אהבות, קנאה, החמצה ותלות. כולם מבקשים הכרה, אך איש אינו מקשיב באמת. כל דמות שולחת הודעות לעולם, ורובן נשארות ללא מענה. כולם רוצים לעוף, אך כל אחד אוחז בכנפיו של האחר. קשה שלא לזהות בחבורה הזאת גם משהו מאתנו. כולנו מבקשים שיראו אותנו, אפילו כשאיננו מסוגלים לראות אחרים. לפעמים אנחנו דורכים בדרך על החלום של מישהו אחר.

חלום ישן פוגש מלחמה חדשה

בדבריו לתוכנייה מספר קוטלר על חלום שליווה אותו במשך שנים. הוא רצה להעלות את "השחף", אך המפגש עם המחזה המתין. החלום חזר אליו בעוצמה דווקא "בימי זקנתי". קוטלר מזהה אצל צ'כוב מחזה שעוסק גם "בחיי התיאטרון בחברה שוקעת". המשפט מחבר בין האחוזה הרוסית לבין המציאות הישראלית. בשתיהן נאחזים באמנות בזמן שהקרקע רועדת.

המלחמה אינה נשארת מחוץ לחדר החזרות. היא נכנסת אל התלבושות, התנועה, הקצב והגוף. "כיצד אפשר, בימים שכאלה, להמשיך להתנהל כאילו הכול רגיל ונורמלי?", שואל קוטלר. מבחינתו, הטראומה אינה יכולה להישאר "שמועה בצד". היא חייבת לפעום בתוך היצירה.

השאלה הזאת ליוותה אותי לאורך ההצגה. בכל פעם שצ'כוב ביקש לחזור אל האגם, המלחמה משכה אותו לכאן. לעיתים המשיכה הייתה חזקה מאוד, ואולי אפילו חזקה מדי. אולם קוטלר אינו מבקש מהקהל לשכוח את המציאות. הוא דורש מאתנו להביט בה דרך עיניו של צ'כוב. מכאן מגיעה גם שאלת הנאמנות למקור. קוטלר תוהה האם "מותר" לאמנים לשנות את כתב היד. "הרשיתי לעצמי לפתוח את חדר העבודה", הוא מסביר. קוטלר נכנס פנימה עם צ'כוב ועם שמונת שחקניו. יחד הם מוציאים משם שחף חדש, פצוע ומקומי מאוד.

קוטלר מצטרף למרד

קוטלר נשען על הנוסח העברי של דורי פרנס, אך מרכיב את המחזה מחדש. צ'כוב מספק את הדמויות ואת הכאב. ישראל העכשווית מוסיפה את המדים ואת הדם. העיבוד בודק מה נשאר מהמחזה כאשר המלחמה נכנסת לחדר.

בשלב מסוים נדמה שקוטלר וקוסטיה עומדים באותו צד. שניהם מחפשים צורות חדשות ומערערים על תיאטרון מוכר. שניהם מעמידים יצירה מול קהל שעלול לדחות אותה. קוטלר אינו רק מביים את המרד של קוסטיה. במידה מסוימת הוא מצטרף אליו.

המרד של קוסטיה מתחיל על במה קטנה מול אמו וחבריה. ארקדינה מגיבה בביטול, ובתוך רגע מתרסקות ההצגה והתקווה. קוטלר משלב כאן ציטוטים מתוך "לא אני" מאת סמואל בקט, בתרגום שמעון לוי. המילים ניתזות במהירות ומקבלות אופי של זעקה. הפה ממשיך לדבר, אך הנפש מתקשה להסביר את האסון.

לעיתים המסר הפוליטי גובר על הלחישה הצ'כובית. דווקא ברגעים השקטים חזר אליי צ'כוב במלוא כוחו. הוא הופיע במבט של קוסטיה לעבר אמו, בחלום של נינה ובאנחת סורין. שם, בין המילים הגדולות, מצאתי את לב ההצגה.

סימן קריאה אדום

השחף שקוסטיה יורה בו אינו רק ציפור מתה. הוא הופך להבטחה שנשברה ולחופש שנקטע. טריגורין רואה בו חומר לסיפור, ונינה מזהה בו את עצמה. קוסטיה מניח אותו מולה, כאילו אפשר להגיש אהבה פצועה במתנה.

הדם על הבמה נראה כמו סימן קריאה אדום שקוטלר צייר על צ'כוב. אי אפשר להתעלם ממנו, גם כשהמחזה מבקש ללחוש. צ'כוב כתב מחזה שבו האסונות הגדולים מתרחשים כמעט מחוץ לעין. אצל קוטלר הגוף נוכח, הדם נוכח והאלימות אינה מתחבאת.

הסיום משאיר את הדמויות מול האגם המדומיין. המראה האחרון נשאר איתי גם לאחר שהאור עלה. כולם מביטים קדימה, אך דבר כבר אינו מחכה שם. מאחוריהם נותר עולם שלא ידע להציל את קוסטיה.

השחקנים בתוך סיר הלחץ

ניר שטראוס, שגם יזם והפיק, מגלם את קוסטיה במסירות גופנית ורגשית. הוא מעניק לו פגיעות, זעם וצורך נואש באהבה. קוסטיה שלו אינו רק אמן מתוסכל. הוא ילד שמבקש מאמו מבט אחד אמיתי. שטראוס שומר על השבריריות, ודווקא ממנה מגיע הכאב.

אביגיל אריאלי מגלמת את ארקדינה בנוכחות בימתית מרשימה. היא מעניקה לה יהירות, קסם, חרדה ונרקיסיזם. מאחורי התלבושות מסתתרת אישה שמפחדת לאבד את מקומה. אריאלי משאירה בה גם חולשה, ולכן האכזריות שלה מכאיבה יותר.

ערן בוהם מביא לסורין שקט אנושי מדויק. הוא מתבונן באחרים בחמלה, אך נושא החמצה עמוקה משלו. יעל מסנר מגלמת את מאשה בכאב מאופק ובהומור שחור. הבגד השחור הופך אצלה למצב נפשי ולדרך חיים.

לצדם משחקים עמרי בן עמי, דניאל זהבי, אייל זוסמן ותמר ברבי. השמונה פועלים כאנסמבל צפוף בתוך סיר לחץ אחד. כל אחד מוסיף צבע אחר של תשוקה, בדידות והחמצה. יחד הם בונים משפחה שמדברת ללא הפסקה, אך כמעט אינה מקשיבה.

דניאלה מור עיצבה את החלל ואת התלבושות. יחיאל אורגל עיצב את התאורה (המון חום וצבעי אדמה…) ויצר את התפאורה. איתי דורי כתב את המוזיקה המקורית. עמרי בן עמי שימש גם כעוזר הבמאי.

גם הבית עומד לעזוב

פרידת "השחף" מקבלת משמעות נוספת דווקא בתמונע. בעתיד הקרוב יעזוב התיאטרון את משכנו הוותיק ברחוב שונצינו 8. המבנה החל את דרכו כמוסך ישן בשכונת מונטיפיורי. במהלך השנים הפכו הפחונים לבית חם עבור הפרינג' הישראלי. הצגות, מחול, מוזיקה ואמנות צמחו מאחורי דלת המתכת הכבדה.

יש משהו נכון בפרידה מ"השחף" דווקא בתוך הבית הזה. המחזה עוסק באמנים שמחפשים צורות חדשות. גם תמונע עומד לעבור אל חלל חדש ולפתוח מערכה אחרת. התיאטרון יעבור למשכן במתחם מגדלי אלון, בדרך יגאל אלון. הבית החדש יכלול ארבעה אולמות ומרחבי פעילות רחבים.

נותר לקוות שהקירות החדשים ישמרו את הרוח הבועטת משונצינו. קירות אפשר להחליף, אך קשה יותר להעביר זיכרונות, רעשים וריחות. בזמן שהשחף עזב את הקבוצה, גם הבית מתכונן לשנות כתובת.

השחף עזב, צ'כוב נשאר

אמש ירד המסך על הפקת "שחף" בתמונע. קוסטיה עזב את הקבוצה, אך נינה ממשיכה בדרכה. היא למדה שהעיקר אינו התהילה, אלא היכולת לשאת ולהמשיך. גם אחרי 130 שנה, צ'כוב עדיין מזהה את החרדה שמסתתרת בחדר. קוטלר העניק לה מדים, תאורה ישראלית ותחושת חירום.

יצאתי מתמונע ונשאתי איתי את המראה האחרון. שמונה דמויות עמדו מול אגם שאינו קיים. כל אחת חיפשה משהו שכבר התרחק. אולי אהבה, אולי הכרה ואולי חיים אחרים. האגם נשאר שקט, כפי שאגמים נשארים מול סערות אנושיות.

בסופו של הערב נשארה אותה שאלה ישנה. האם האמנות מצילה אותנו, או רק מתעדת את הנפילה? צ'כוב אינו מעניק תשובה, וגם קוטלר אינו ממהר להציע אחת. השחף כבר עזב את הקבוצה. ההודעה האחרונה שלו עדיין מהבהבת על המסך.

קרדיטים

קומדיה בהשראת מחזהו של אנטון צ'כוב. נוסח עברי: דורי פרנס. בימוי ועיבוד: עודד קוטלר. יוזמה והפקה: ניר שטראוס. עיצוב חלל ותלבושות: דניאלה מור. תאורה ויצירת תפאורה: יחיאל אורגל. מוזיקה מקורית: איתי דורי. עוזר במאי: עמרי בן עמי.

משתתפים: אביגיל אריאלי, ערן בוהם, עמרי בן עמי ודניאל זהבי. לצדם משחקים אייל זוסמן, יעל מסנר,  תמר ברבי וניר שטראוס.