יום שני, נובמבר 16, 2026

די לאלימות: כשהאריות הוותיקים חוזרים לשאוג

חיים אלגרנטי, ממייסדי להקת האריות המיתולוגית, אוסף סביבו נבחרת מרשימה של אמני ישראל. יזהר כהן, שימי תבורי, מיקי גבריאלוב, עוזי פוקס, דני שושן ואחרים מצטרפים לקריאה נגד האלימות. מבחינתי, זו גם הזדמנות לחזור אל כמה מזיכרונות נעוריי ואל המוזיקה שמלווה אותי עד היום.

מהאריות ועד הקריאה לעצור את האלימות

יש שמות במוזיקה הישראלית שמחזירים אותי מיד כמה עשורים לאחור. חיים אלגרנטי הוא אחד מהם. האיש שהיה ממייסדי להקת האריות, מחלוצות להקות הקצב בישראל, חוזר עם שיר חדש. הפעם הוא אינו מבקש מאיתנו לרקוד לצלילי הרוקנרול. הוא מבקש שנקשיב למילים. ובמציאות הישראלית של היום, יש להן בהחלט משמעות.

"די לאלימות" הוא שיר מחאה חברתי שאלגרנטי כתב, הלחין, עיבד והפיק. לצורך הקלטתו הוא אסף סביבו חבורה של מוזיקאים וזמרים מוכרים. כאלה ששמם שזור בתולדות המוזיקה הישראלית. ביחד הם מבקשים להשמיע קול מול האלימות הגוברת בחברה. מרציחות במשפחה ועד לאלימות בכבישים, מהסתה ועד לפגיעה בילדים.

האריות, גלגל האהבה וכמה זיכרונות אישיים

אי אפשר מבחינתי להזכיר את חיים אלגרנטי מבלי לחזור אל להקת האריות. הלהקה, שהוקמה בשנות השישים בידי האחים חיים ושוקי אלגרנטי, הייתה חלק משמעותי ממהפכת הקצב המקומית. עוד לפני שהרוק הישראלי קיבל את צורתו המוכרת, האריות כבר היו שם. עם גיטרות חשמליות, הרמוניות קוליות והשפעות בריטיות ואמריקאיות שהגיעו אל תל אביב.

יש לי גם זיכרון אישי מהמפגש עם החבורה הזאת. בשנות השבעים תקלטתי בהפסקות של הופעות האריות בבית הנוער, במרכז ביכורי העתים הישן בתל אביב. אלה היו מסיבות ימי שישי, כשהמוזיקה הייתה מרכז העניינים והרחבה התמלאה בצעירים. מבחינתי, זאת לא הייתה רק עוד להקה שעלתה לנגן. זו הייתה אחת החבורות שעיצבו את פס הקול של נעוריי.

השירים של האריות הם חלק מהדי־אן־איי המוזיקלי שאני נושא איתי כבר שנים. במיוחד "Wheel of Love" ו־"Our Love's a Growing Thing". אלה שירים שמספיקים כמה צלילים מהם כדי להחזיר אותי לאותה תקופה. אל האולמות, אל המסיבות ואל הצלילים שהגיעו היישר מהרמקולים לרחבת הריקודים. אולי משום כך, כאשר חיים אלגרנטי משמיע היום קול חדש, אני מקשיב לו גם מתוך אותה היכרות מוזיקלית ארוכת שנים.

שמונה קולות, מסר אחד

לצדו של אלגרנטי מתייצבת חבורה שמייצגת כמה פרקים חשובים במוזיקה הישראלית. יזהר כהן ושימי תבורי, מיקי גבריאלוב ומיקי שביב, עוזי פוקס ודני שושן. גם מאיה אלגרנטי, בתו של חיים, המופיעה בדרך כלל לצד אביה מעת לעת, מצטרפת אל המיקרופון. החיבור הזה אינו מובן מאליו. מדובר באמנים שצמחו בסגנונות שונים, אך חולקים היסטוריה מוזיקלית עשירה.

יש כאן גם כמה מפגשי מחזור מעניינים. דני שושן היה חבר באריות ובהמשך הפך לסולן הצ'רצ'ילים. עוזי פוקס ומיקי גבריאלוב מזוהים אף הם עם תור הזהב של להקות הקצב. כעת הם נפגשים סביב שיר שמבקש לעסוק בהווה ולא בעבר.

אלגרנטי אינו מנסה לייפות את המציאות. הטקסט עוסק באלימות בתוך המשפחה, בפגיעה בילדים, בתאונות דרכים ובהסתה. הוא מצביע על האווירה המתלהמת שהפכה לחלק מחיי היומיום שלנו. מול כל אלה הוא מציע משהו פשוט מאוד. לדבר, להקשיב ולנסות לפתור מחלוקות מבלי להגיע לאלימות.

כשהרוקנרול פוגש את המציאות

גם רשימת הנגנים מעוררת עניין. חיים רומנו מופקד על הגיטרה המובילה, ומוטי דיכנה אוחז בגיטרת הבס. אלי חדד מתופף, ומשה לוי מופקד על ההמונד והקלידים. אלגרנטי עצמו מנגן בגיטרת הליווי, ולצדו גיא סורוקר בגיטרה נוספת.

השילוב הזה מעניק לפרויקט אופי של מפגש מוזיקלי בין חברים ותיקים. נגנים שמכירים היטב את שפת הרוק, את הצליל האנלוגי ואת מסורת הנגינה המשותפת. אפשר כמעט לדמיין את החבורה מתכנסת באולפן, מניחה לרגע את הקריירות האישיות בצד ומתמקדת במסר.

אפשר גם לתהות עד כמה שירי מחאה מסוגלים להשפיע על המציאות. הרי כבר שמענו אינספור קריאות לשלום, לאחווה ולסובלנות. ובכל זאת, העולם ממשיך להתנהל בדרכו. אלא שלמוזיקה יש יתרון אחד ברור. היא מסוגלת להגיע למקומות שאליהם נאומים והצהרות אינם מצליחים לחדור.

היוזמה של אלגרנטי אינה מתיימרת לפתור את בעיית האלימות. היא מבקשת להזכיר שהאחריות מוטלת גם על כל אחד מאיתנו. לפעמים מספיק להנמיך את הטון, להקשיב ולנסות לדבר אחרת.

ואם אחזור לרגע אל האריות של פעם, אולי יש כאן גם סגירת מעגל קטנה. לפני יותר מחמישים שנה הם גרמו לנו לרקוד ולשיר על אהבה. היום חיים אלגרנטי וחבריו מבקשים מאיתנו משהו קצת יותר מורכב. לנסות לחיות כאן ביחד, בלי אלימות. ואם אפשר, גם עם קצת יותר אהבה.

קרדיטים מוזיקליים: מילים, לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: חיים אלגרנטי. שירה: חיים אלגרנטי, יזהר כהן, שימי תבורי, מיקי גבריאלוב, מיקי שביב, עוזי פוקס, דני שושן ומאיה אלגרנטי. תופים: אלי חדד; בס: מוטי דיכנה; גיטרה סולו: חיים רומנו; גיטרת ליווי: חיים אלגרנטי; המונד וקלידים: משה לוי; גיטרה נוספת: גיא סורוקר.

הכי חדשים

ישי שוורץ: אלף פעמים הבטחנו לעצמנו שמחר יהיה אחרת

יש משהו כמעט אבסורדי בהבטחות שאנחנו מעניקים לעצמנו. מחר נתחיל מחדש. הפעם לא נביט לאחור. נמצא דרך...

נגה ארז מחייכת אל סוף העולם, ואנחנו מוזמנים להצטרף

יש משהו כמעט משעשע ברעיון שסוף העולם יכול להפוך ללהיט פופ. הרי גם כשהפצצות נופלות, החיים ממשיכים....

דווקא כשהעולם סוגר דלתות, המוזיקה הישראלית פותחת אותן

יש משהו כמעט בלתי נתפס בעצם קיומו של האירוע הזה השנה. בזמן שאמנים ישראלים נתקלים בדלתות סגורות...

האיש שמאחורי הדיווה – נפרדים משי כרם

יש אנשים בתעשיית המוזיקה שאינם זקוקים לאור הזרקורים כדי להפוך לחלק מההיסטוריה שלה. שי כרם היה אחד...

האזרח כאן: 25 שנות תיאטרון, והרבה יותר מסתם הצגה

יש משהו מעורר הערכה בהתעקשות של תיאטרון עצמאי להמשיך להתקיים, ליצור ולהשמיע קול משלו. במיוחד במציאות הישראלית,...

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...

הפסנתר יורד שוב לאילת: שלושה ימים של מוזיקה ישראלית, רוק ומפגשים מסקרנים

מה עושה הפסנתר באילת? פעם, כשהזכירו את פסטיבל הפסנתר, המחשבות נדדו כמעט אוטומטית לתל אביב. לאולמות, למפגשים האינטימיים...

עומר אדם קונה לעצמו מקום בזאפה, והפעם לא על הבמה

יש אמנים שחולמים לכבוש במות, למלא אולמות ולשמוע אלפי אנשים שרים את השירים שלהם. עומר אדם כבר...