ישנם שירים שנולדים בתוך חדר עבודה ומחפשים את דרכם החוצה. אחרים מתחילים דווקא במקום שבו המילים מתקשות להגיע. "זה קורה לאט", השיר החדש של אמיר דדון, משתייך לסוג השני. הוא נולד מתוך חוויה אישית, כאב ואובדן. כעת הוא מתחבר לפעילות עמותת נט״ל, לקראת שלוש שנים לשבעה באוקטובר.
מאחורי השיר עומדים אמיר דדון, אבי אוחיון ומתן דרור. השלושה חיפשו דרך לתת לכאב צורה שאפשר לשאת. בתוך התהליך נולד גם סיפורו של צביקה, אב שכול. מעל הסיפור הזה מרחף מסר קטן, כמעט בסיסי – אתה לא לבד.
כשהלילה הופך ארוך מדי
החיבור בין דדון לנט״ל לא נשען רק על סמליות. הוא נוגע בדיוק בשעות שבהן הטראומה מסרבת לשחרר. הלילה יורד, הבית שקט, אבל הראש ממשיך לעבוד. הזיכרונות מתעקשים להישאר ערים. לכן הקליפ והשיר עלו בחצות. הבחירה הזאת איננה מקרית. היא פונה ישירות למי שמכירים לילות ללא שינה. למי שמנסים לעצום עיניים, אבל הגוף נשאר דרוך. למי שמגלים שהשקט מסביב אינו תמיד שקט בפנים.
זה אולי גם המקום שבו המוזיקה מקבלת תפקיד אחר. לא לפתור, לא להבטיח ניסים ולא למחוק כאב. לפעמים היא רק יושבת לצדך. לפעמים זה מספיק כדי לעבור עוד לילה.
אמיר דדון מכיר גם את הצד האחר של המדים
עבור דדון החיבור הזה איננו חיצוני. הוא שירת כלוחם בגבעתי ואיבד חברים קרובים. לכן השיר נוגע אצלו גם בזיכרון פרטי. בתוך המציאות הישראלית הזאת, הגבול בין האישי לציבורי כמעט נעלם. דדון בחר להעניק את השיר לפעילות נט״ל. מבחינתו, המילים והלחן מלווים מסע ארוך. המסע הזה אינו נע בקו ישר. הוא מתקדם, נסוג, נעצר ושוב ממשיך.
אולי משום כך השם "זה קורה לאט" מדויק כל כך. אין כאן הבטחה להחלמה מהירה. יש כאן הכרה בזמן שנדרש. יש גם מקום לפחד, געגוע ועצב. אבל בתוך כל אלה נשארת גם תקווה.
האנשים שמאחורי השיר
הקליפ צולם בבית עמותת נט״ל. משתתפים בו עובדי העמותה ומתנדבים. הבחירה בהם מעניקה לסיפור ממד אנושי וישיר. במקום שחקנים, מופיעים אנשים שפוגשים את המציאות הזאת מדי יום. הקליפ מציג גם חלק מדרכי הסיוע שמציעה העמותה. ביניהן פועל קו סיוע במשך כל שעות היממה. נט״ל מציעה גם טיפול פרטני וקבוצות תמיכה. לצד אלה מתקיימות גם קבוצות ריצה טיפוליות.
המעטפת הזאת חשובה דווקא משום שטראומה נוטה לבודד. האדם נשאר לעיתים בתוך עולם פנימי סגור. הסביבה יכולה להיות קרובה מאוד, ובכל זאת להרגיש רחוקה.
כאן נכנס המסר שחוזר לאורך הפרויקט כולו. החלמה יכולה להיות איטית מאוד. אבל היא אינה חייבת להיות מסע של אדם יחיד.
מוזיקה אינה תרופה, אבל היא יכולה לפתוח דלת
אמיר דדון אינו מנסה להפוך שיר למענה טיפולי. טוב שכך. מוזיקה אינה תחליף לאיש מקצוע. היא גם לא אמורה להיות כזאת. אבל מוזיקה יודעת לעשות משהו אחר. היא יכולה לפתוח דלת סגורה. היא יכולה לתת שם לתחושה שקשה להסביר. לפעמים היא גם מאפשרת לאדם לומר בפעם הראשונה – קשה לי.
ברגע הזה מתחיל משהו.
דדון מסכם את הרעיון במשפט פשוט. התהליך אמנם קורה לאט, אבל הידיעה שאיננו לבד משאירה מקום לתקווה. מנכ"ל נט״ל, גילעד נוסבוים, מחזק את אותו מסר. לדבריו, השינוי מתחיל כאשר משתפים ומישהו מקשיב. אולי זאת גם התמצית של "זה קורה לאט". לא שיר שמבקש לסמן סוף למסע. להפך. הוא מכיר בכך שהדרך עדיין נמשכת.
ובתוך הדרך הזאת הוא משאיר אור קטן דולק.
