יש משהו משחרר בתיאטרון קצר. בלי הקדמות ממושכות, בלי עלילות שמסתעפות לכל הכיוונים ובלי צורך למלא ערב שלם. עולים לבמה, מספרים סיפור, מצחיקים, מרגשים, לפעמים גם מעצבנים, ויורדים. אם זה עובד, הרושם נשאר הרבה אחרי שהשחקנים כבר פינו את הבמה.
וזה בדיוק הרעיון שמלווה את פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא כבר 28 שנים. הפסטיבל, שיתקיים השנה בין 24 ל־29 בדצמבר, הפך מזמן למסורת תיאטרונית מקומית. סוג של מעבדה שבה מותר לנסות, להעז וגם להיכשל. העיקר שלא להישאר אדישים. כאן פוגשים שחקנים מוכרים לצד יוצרים בראשית דרכם. לעיתים דווקא האחרונים מצליחים להפתיע יותר מכולם.
השנה מציע הפסטיבל 14 מחזות מקוריים בארבע מסגרות, לצד שבע הצגות אורחות. את הניהול האמנותי קיבלו לידיהם תום חודורוב וחן גרטי. השניים בחרו את המחזות מתוך כ־480 הצעות שהוגשו, מספר המעיד על הצורך של יוצרים בבמה. במיוחד במציאות שבה התיאטרון העצמאי ממשיך להיאבק על מקומו ועל עצם קיומו.
בין צחוק מתגלגל למציאות שלא מרפה
מבט ברשימת המחזות מגלה שהיוצרים לא ממש ניסו לברוח מהמציאות הישראלית. הם פשוט החליטו לטפל בה בדרכים קצת פחות צפויות. לפעמים באמצעות סאטירה פרועה, לפעמים דרך דרמה אינטימית, ולעיתים בשילוב של השתיים.
קחו למשל את "רצח בשווארמה צדוק". זוג בלשים נשואים מגיע לחקור רצח בשווארמייה מקומית. אלא שבדרך לפענוח הפשע מתברר שגם חיי הנישואים שלהם זקוקים לחקירה. מה שמתחיל כסיפור בלשי הופך לטיפול זוגי עם הרבה דם וטחינה. נשמע כמו שילוב ישראלי שקשה להמציא במקום אחר.
או את "משולש או פולקע", קומדיה בהשתתפות אודיה קורן, רמי ברוך וגולן גרוס. אחרי ארבעים שנות נישואים, חשד לבגידה מטלטל זוג ותיק. פתאום כל מה שנראה יציב ובטוח מתערער בגלל וידוי אחד. מכאן הדרך למבוכה, לקנאה ולחשבון נפש זוגי קצרה למדי.
ב"רוּת אינסוף" משתתפת רבקה מיכאלי לצד שחקנים צעירים. המחזה מפגיש נכדה עם סבתה הגוססת, שאותה היא מביאה לתיאטרון. הנכדה מקווה להפוך אותה לדמות בהצגה, ובכך להאריך את חייה. רעיון שמציע גם מחשבה יפה על כוחו של התיאטרון. אולי הבמה אינה יכולה לעצור את הזמן, אבל היא בהחלט מסוגלת לשמר משהו מהחיים.
גם הצבא הישראלי מקבל כאן טיפול משלו. "מבצע מאיה" מציע קומדיה רומנטית על חיילת שמתאהבת במש"קית ת"ש חדשה. אלא שזו אינה משיבה לה אהבה, וחייל נוסף נכנס לתמונה. אהבה נכזבת, מדים, בסיס צבאי וגם שירים. מה עוד צריך?
השד העדתי נכנס למיטה
המקצרון השני מביא עמו כמה רעיונות מסקרנים במיוחד. ב"השד העדתי", מאת נועם גיל ובבימוי גמא פריד, משתתפים דניאל סבג והגר טישמן. משחק תפקידים בין בני זוג מתחיל בחדר השינה ומסתבך לכיוונים חברתיים טעונים. נדמה שגם ברגעים האינטימיים ביותר קשה להימלט מהמטענים שמלווים את החברה הישראלית.
ב"המטהרת" מחליטה אישה להציל את הזוגיות באמצעות טיהור אנרגטי. הבעיה היא שהאנרגיה המיותרת שייכת לסבתו המנוחה של בן זוגה. ב"טובעים" נפגשים על חוף הים צעיר מיואש ומורה לספרות לשעבר. היא מוצאת את מכתב ההתאבדות שלו, אך מסרבת לקבל את איכותו הספרותית. מפגש אבסורדי שהופך בהדרגה לסיפור אנושי כואב.
ויש גם את "זה לא מצחיק", על אדם שמאבד את חוש ההומור שלו בין מלחמות. חברתו הטובה יוצאת למסע כדי להחזיר לו את היכולת לצחוק. נדמה שבמציאות הישראלית של השנים האחרונות, מדובר במשימה לא פשוטה בכלל. ואולי דווקא משום כך היא חשובה כל כך.
כשהתיאטרון עוזב את האולם
אחד הדברים החביבים עליי ברעיון של הפסטיבל הוא הניסיון לשבור את המסגרת המקובלת. לא כל סיפור חייב להתרחש מול שורות מסודרות של כיסאות. לפעמים שינוי המקום משנה גם את היחסים בין השחקנים לקהל.
במסגרת "קצר במשרד" יתקיימו שני מחזות בתוך חלל משרדי. ב"מילים אחרונות" נפגוש משרד בעולם הבא, שבו מטפלים במילים האחרונות של בני האדם. ב"זה באמת משנה" תתפתח פגישה בין שחקנית צעירה למנהל תיאטרון לעימות על כוח וסמכות. נושא שבוודאי אינו זר למי שמכיר מעט את עולם הבמה.
מסגרת נוספת תיקח אותנו אל בר BABU במתחם צוותא. ארבעה מחזות יתרחשו סביב שולחן הבר, בבימויו של נמרוד דנישמן. כאן יעסקו בחברות ישנה, בפרידות, בזיכרונות ובצורך האנושי שמישהו יקשיב לנו.
אחד המחזות המסקרנים במסגרת הזאת הוא "עסקים כרגיל". ארבע חברות מנתניה מחליטות לפתוח בר בתוך מקלט. אם ממילא המלחמות אינן נגמרות, לפחות שיהיה היכן לשתות. רעיון שנשמע מופרך, עד שנזכרים בכמה פתרונות יצירתיים כבר המציאה המציאות הישראלית עצמה.
לא רק קצרצרים
לצד המקצרונים יתקיימו בפסטיבל שבע הצגות ומופעים אורחים. אחד האירועים הבולטים הוא חגיגת העשור להצגה "אנגינה פקטוריס". במופע המיוחד ישתתף כאורח השחקן אמיר שורוש, המוכר מ"קופה ראשית" ומ"ארץ נהדרת".
גם חובבי מחזות הזמר ימצאו כאן משהו עבורם. "ויראלי – המחזמר" עוסק בעולם שבו כולם מבקשים להפוך לכוכבי רשת. רק יצרנית חמוצים אחת מעדיפה להישאר אלמונית. אלא שסרטון שצולם ללא ידיעתה הופך אותה לסנסציה אינטרנטית. נשמע מוכר? כמובן. החיים ברשת כבר מזמן מספקים חומרים טובים לתיאטרון.
עוד יעלו "כימיה", קומדיה על רומן חשאי בזמן מילואים, ו"השיפוץ", קומדיה אבסורדית על זוג שנלכד בדירה. לצדן יתקיימו "הפרובוקציה הגדולה מכולן", מופע בוגרי ניסן נתיב "אלטרנתיב" ו"מסיבת יום ההולדת". האחרונה מבקשת לפרק את הניסיון האנושי למצוא אהבה ואינטימיות, בלי לאבד בדרך את השפיות.
דווקא עכשיו, יש מקום לתיאטרון קטן
מעבר לרשימת ההצגות, יש משהו חשוב בעצם קיומו המתמשך של הפסטיבל. אנחנו רגילים לדבר על התיאטרון הישראלי דרך המוסדות הגדולים, התקציבים והמינויים. אבל לא מעט מהיצירה המסקרנת צומחת דווקא בשוליים, בחללים הקטנים וביוזמות עצמאיות.
פסטיבל תיאטרון קצר מעניק ליוצרים אפשרות לבחון רעיונות מול קהל אמיתי. חלק מהניסיונות האלה ממשיכים בהמשך להצגות באורך מלא. כך קרה בעבר עם "המשתמט", "שמואל", "גידול ושמו בועז" ויצירות נוספות. גם "שותפים לנצח" צמחה מתוך מחזה קצר שהוצג בפסטיבל בשנת 2024.
העובדה שהוגשו השנה כ־480 הצעות מלמדת שיש כאן לא מעט יוצרים המבקשים להשמיע קול. השאלה היא כמובן כמה מהם יצליחו להמשיך ליצור גם אחרי שהפסטיבל יסתיים. הרי מחיאות כפיים הן דבר נפלא, אבל קשה לשלם באמצעותן שכר דירה, תאורה ושכר שחקנים.
חודורוב וגרטי, שנכנסו השנה לתפקיד המנהלים האמנותיים, מדברים על יצירות שנעות בין כאב ואובדן לתקווה ולהומור. זהו כנראה גם הסיפור של התיאטרון הישראלי בתקופה הזאת. ניסיון מתמשך לעבד את מה שעברנו, ובעיקר למצוא דרך להמשיך הלאה.
ובסופו של דבר, אולי זה גם היופי של הפורמט הקצר. לא צריך תפאורות ענק, להקות שחקנים עצומות או הפקות ראווה. לפעמים מספיקים שני שחקנים, רעיון טוב וכמה דקות על הבמה. אם הסיפור מצליח לגעת בנו, את השאר כבר יעשה הדמיון.
פסטיבל תיאטרון קצר #28 יתקיים בין 24 ל־29 בדצמבר 2026 בצוותא תל אביב.
ניהול אמנותי: תום חודורוב וחן גרטי. מפיק הפסטיבל: חיים וידר.
מחירי המקצרונים: 95 שקלים, 85 שקלים לזכאים להנחה. "קצר במשרד": 65 שקלים, 55 שקלים לידידי צוותא.
ללוח האירועים ולהזמנת כרטיסים: https://www.tzavta.co.il/category/17
