יש משהו מעורר הערכה בהתעקשות של תיאטרון עצמאי להמשיך להתקיים, ליצור ולהשמיע קול משלו. במיוחד במציאות הישראלית, שבה עצם קיומו של תיאטרון פרינג' לאורך שנים אינו עניין מובן מאליו. תיאטרון ניקו ניתאי, הנושא את שמו ומורשתו של אחד מחלוצי התיאטרון העצמאי בישראל, מציין השנה 25 שנות פעילות. את ציון הדרך הזה הוא בוחר לחגוג בדרך המתאימה לרוחו. לא באמצעות טקס חגיגי בלבד, אלא בפסטיבל המבקש להתבונן בחברה הישראלית, להציב שאלות ולהעניק במה לקולות שלא תמיד זוכים להישמע.
פסטיבל "האזרח כאן", שיתקיים בין 25 בנובמבר ל־2 בדצמבר 2026, חוזר השנה גם למתכונת בינלאומית. על הניהול האמנותי מופקדת דורית ניתאי נאמן, המובילה את הפסטיבל כבר 17 שנים. תחת שרביטה הפך האירוע למסגרת המוקדשת לזכויות אדם ואזרח, לערבות הדדית ולמפגש בין היחיד לחברה. לא מדובר רק בנושאים המופיעים על הבמה. אלה גם העקרונות שעליהם מבקש התיאטרון לבסס את פעילותו.
רבע מאה של עצמאות אמנותית
כדי להבין את משמעות הפסטיבל, כדאי להיזכר באיש שמאחורי התיאטרון. ניקו ניתאי היה מחלוצי תיאטרון השוליים בישראל. הוא האמין ביצירה עצמאית, הרחק מהמוסדות הגדולים והמסגרות הממוסדות. מבחינתו, מפגש אינטימי בין שחקן לקהל היה חשוב לא פחות מהפקה עתירת תקציב.
המורשת הזאת ממשיכה להתקיים בתיאטרון הפועל כיום בבית טפר, ברחוב תל גיבורים 5 בתל אביב. המיקום, בלב מרחב תעשייתי, מעניק למקום אופי מיוחד. רחוק ממוסדות התרבות הגדולים, התיאטרון מקיים קשר עם סביבתו. הוא מבקש להיות חלק מהקהילה, ולא רק אולם המארח הצגות.
דווקא עכשיו, שאלת מקומו של התיאטרון העצמאי בישראל מקבלת משנה תוקף. עצם קיומו של פסטיבל כזה הוא אמירה בפני עצמה. הרי לא כל יצירה נמדדת במספר הכרטיסים שנמכרו. לפעמים חשיבותה טמונה דווקא בשאלות שהיא מעוררת.
אורחת מרומניה וסיפורים מהשוליים
אחת האורחות המסקרנות בפסטיבל היא השחקנית הרומנייה מאיה מורגנשטרן. מאחוריה קריירה בינלאומית עשירה בתיאטרון ובקולנוע. הקהל הרחב מכיר אותה מהסרט "הפסיון של ישו" של מל גיבסון. בסרט גילמה את מרים, אמו של ישו. היא השתתפה גם ב"מבטו של יוליסס" של תאו אנגלופולוס. תפקידה בסרט "האלון" של לוציאן פינטיליה העניק לה הכרה אירופית רחבה.
מורגנשטרן תגיע עם הצגת היחיד האוטוביוגרפית "אני לא אני" (I Am Not Me). במופע היא פורשת זיכרונות ילדות, סיפורים משפחתיים ומפגשים עם דעות קדומות. דרך סיפור חייה היא נוגעת בשאלות של זהות, זיכרון וכבוד האדם. המופע יתקיים ב־25 בנובמבר בשפה הרומנית, בשיתוף המכון הרומני לתרבות בתל אביב.
לצדה יעלו בפסטיבל שש יצירות מקור חדשות בבכורה. כל אחת מהן בוחנת בדרכה את מקומו של האדם בחברה.
"ללטף את החוטם", מאת תמר סטיל כהן ובבימוי עמרי בקר, מספרת על יעלי. אישה בת שלושים עם עיכוב התפתחותי, המתקשה לבטא את אהבתה לאמה. באמצעות נגינה בחליל צד היא מוצאת לעצמה שפה אחרת. זהו סיפור על תקשורת, אהבה והפער שבין תפיסת הסביבה לעולמו הפנימי של האדם.
"זכות בחירה", מאת איריס שחף ובבימוי דנה חסיד, נוגעת בסוגיה חברתית מורכבת. במרכזה אישה עם מוגבלות שכלית התפתחותית, החולמת להיות אם. אלא שהמערכת מבקשת להחליט במקומה. ההצגה מעלה שאלות על הזכות לבחור ועל השליטה של אדם בגופו ובחייו.
גם "חדר עם מרפסת", מאת בני כץ ובבימוי אבי שוורצמן, עוסקת בבדידות ובשייכות. הפעם בוחרים היוצרים להתמודד עם הנושאים באמצעות קומדיה דרמטית. הומור, דמויות משונות ומצבים אבסורדיים משתלבים בעלילה. מאחורי ההתרחשויות בדירה אחת מסתתרים אנשים המבקשים למצוא לעצמם בית. כל אחד בדרכו, עם החלומות והסודות שהוא נושא עמו.
כשהבינה המלאכותית פוגשת את הבדידות האנושית
מסקרנת במיוחד היא ההצגה "הרומן שלי עם אליהו", מאת ישי אראל ובבימוי נטע מידן ושקד שנלר. לילי, אלמנה בת 75, מקבלת מבנה מתנה לא שגרתית: רובוט דמוי אדם שנועד להפיג את בדידותה. מה שמתחיל כמאבק בין אישה עקשנית למכונה פולשנית מתפתח למערכת יחסים רגשית בלתי צפויה.
דווקא בתקופה שבה הבינה המלאכותית חודרת כמעט לכל תחום בחיינו, השאלה הזאת כבר אינה נשמעת כמו מדע בדיוני. האם מכונה יכולה להעניק לאדם תחושת קרבה? האם קשר רגשי מחייב שני בני אדם? ומה קורה כשהאדם עצמו מתחיל לאבד את זיכרונו? אלה שאלות שיש בהן חומר דרמטי מעניין, במיוחד כשהן נבחנות מתוך עולמה של אישה מזדקנת.
"הנסיעה לאילת", מאת מיה אנגלר ספקטור ובבימוי לירון לוי, עוסקת אף היא בגיל השלישי. במרכז ניצבת אלמנה העומדת לצאת לחופשה עם מחזר חדש, אך מתקשה להשתחרר מזיכרון בעלה המת. זהו מפגש בין געגוע לאפשרות של התחלה חדשה, ובין נאמנות לעבר לבין הזכות להמשיך לחיות.
יהושע סובול, ג'ובאני והזיכרון שאינו מרפה
אירוע נוסף שיעורר עניין בקרב חובבי התיאטרון הוא הקריאה המבוימת של "השולחן של סובול", מחזה חדש שכתבה שולמית ליר בעקבות מחקר על חייו ויצירתו של המחזאי יהושע סובול. הקריאה, בבימוי קיריל לבמן, תתקיים בנוכחות סובול עצמו. בסיומה ייערך מפגש עם המחזאי על חייו, יצירתו ומקורות ההשראה שלו.
זוהי הזדמנות מעניינת להתבונן באחד היוצרים הבולטים בתיאטרון הישראלי דרך עיניים אחרות, ולנסות להבין כיצד נולדת יצירה מתוך זיכרונות, חוויות ומפגשים אנושיים.
גם תיאטרון ניקו ניתאי יציג יצירה חדשה משלו. "להיות ג'ובאני", מאת שאול קונטיני ובבימוי קיריל לבמן, מבוססת על סיפור אמיתי ועוסקת ביחסים טעונים בין תלמיד למורה. העלילה נעה בין מילאנו של שנות השמונים והתשעים, זיכרונות ילדות בתל אביב והווה שבו העבר מסרב להיעלם.
באמצעות שני שחקנים, מיכאל לרנר ואבי שוורצמן, מבקשת ההצגה לבחון את הגבול בין הערצה לתלות, בין השפעה אמנותית לפגיעה נפשית ובין זיכרון לטראומה. היא משלבת גם מוזיקה אופראית, הומור אכזרי ומפגש אינטימי בין הדמויות.
לא רק על הבמה: האמנות יוצאת אל קירות הבטון
אחד המהלכים המעניינים בפסטיבל השנה מתרחש דווקא מחוץ לאולם. פרויקט אמנות הרחוב TE-FER – האחיזה במרחב מבקש להפוך את המבנה התעשייתי של בית טפר לזירת יצירה אורבנית. ארבעים אמנים, 35 קירות ושש קומות משתתפים במהלך שבו אמנות הרחוב פוגשת את האדריכלות התעשייתית.
במקום להסתיר את קירות הבטון, הצינורות והעמודים, הפרויקט הופך אותם לחלק מהיצירה. גרפיטי, ציור, עיצוב והתערבויות אמנותיות משנים את האופן שבו המבקרים חווים את הבניין. לצד הפרויקט תוצג בגלריית התיאטרון התערוכה "Inside-Out", המפגישה בין השפה החופשית של הרחוב לבין החלל המוגדר של הגלריה.
זהו חיבור מתבקש למדי עבור תיאטרון שמבקש לפרוץ את גבולות הבמה. האמנות אינה חייבת להסתיים בפתח האולם. היא יכולה להמשיך לאורך המסדרונות, לטפס על הקירות ולהפוך את המבנה עצמו לחלק מהסיפור.
התיאטרון כבית לקהילה
הפסטיבל אינו מסתפק בהצגות מקצועיות. במסגרת שיתוף פעולה מתמשך בין תיאטרון ניקו ניתאי לבית הספר אנוך, המיועד לתלמידים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, יעלה המופע "חלומותיו של יוסף", בהשראת הסיפור התנ"כי. תלמידי בית הספר ישתתפו כשחקנים וכרקדנים, במופע המבקש להעמיד במרכז את הזכות לחלום ולממש יכולות.
לצדו יתקיימו אירוע שירה חברתית צעירה בעריכתה האמנותית של ציפי שחרור, עבודות מחול במרחב הציבורי ומופעי חוצות הפתוחים לקהל ללא תשלום. בין אלה "אחדות", המציע מבט אירוני על הניסיון לגבש עקרונות לחיים משותפים, ו"מבנים של חוסר", עבודת מחול העוסקת בהיעדר, בריק ובשבר. המופע "ביום הזה ממש" יונגש בשפת הסימנים.
הבחירה לשלב יצירה קהילתית לצד מופעים מקצועיים אינה עניין שולי. היא חלק מהתפיסה שהתיאטרון מבקש לקדם: במה אינה שייכת רק למי שהוכשר לעמוד עליה. היא יכולה להיות גם המקום שבו אנשים מקבלים הזדמנות להשמיע את קולם.
ובסופו של דבר, מי נשאר מחוץ לאור הזרקורים?
דורית ניתאי נאמן, המנהלת האמנותית, מגדירה את הפסטיבל כהזמנה להקשיב לקולות השקופים בחברה. לדבריה, תפקידו של התיאטרון הוא להעניק מקום של כבוד גם למי שמצויים בקצוות, מתוך הבנה שהשונות אינה מכשול לאחדות, אלא חלק ממנה.
אפשר כמובן להתווכח על מידת יכולתה של האמנות לשנות מציאות חברתית. הצגה אחת אינה מתקנת עוול, ופסטיבל בן שמונה ימים אינו מסוגל לפתור את בעיות החברה. אבל התיאטרון מעולם לא נדרש לספק פתרונות מוכנים. לעיתים די בכך שהוא מצליח לגרום לצופה לחשוב מחדש על דבר שנראה לו קודם מובן מאליו.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר בפסטיבל "האזרח כאן". מעבר למגוון ההצגות, לשמות המשתתפים ולאירועי החוצות, הוא מזכיר שתיאטרון עצמאי יכול להיות גם מקום למחשבה, למפגש ולשיחה. אחרי 25 שנות פעילות, תיאטרון ניקו ניתאי ממשיך לבקש לעצמו וליוצריו מקום במרחב התרבותי, ובאותה נשימה מבקש לפנות מקום גם לאחרים.
כדאי לדעת
פסטיבל האזרח כאן 2026 יתקיים בין 25 בנובמבר ל־2 בדצמבר, בתיאטרון ניקו ניתאי, רחוב תל גיבורים 5, תל אביב, במתחם בית טפר.
מחירי הכרטיסים למרבית ההצגות נעים בין 70 ל־90 שקלים. המופע הקהילתי "חלומותיו של יוסף" במחיר 20 שקלים. מופעי החוצות, תערוכת Inside-Out וסיור אמנות הרחוב פתוחים לקהל ללא תשלום.
לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים: https://nikonitai.smarticket.co.il/
טלפון התיאטרון: 03-6885004.
